דברו ברור: שבע דרכים למניעת מציאות אנרכית

לצד הסכנה הבריאותית כלכלית, הכאוס הטבעי שייצר הטבע עלול לזמן לנו גם סכנה בהיבט הביטחון הציבורי והאישי. סכנה זו מוכרת בעולם הקרימינולוגיה היטב ובוטאה על ידי הוגי דעות שחיו במאות קודמות ותיארו אנדרלמוסיה, או מה שהם קראו לו אנומיה  (א-נומוס – מצב של היעדר חוק).

במצב זה נוצרת התפוררות קיצונית של סדר חברתי קיים שכל כך נחוץ לניהול שגרה תקינה ובטוחה עבור כולנו, זאת לפי תיאוריה המכונה "אנומיה חברתית" המתייחסת למצבי משבר קשים בתחומי חיים שונים ומשונים- החל ממלחמות, דרך מפולות כלכליות ועד מגיפות דוגמת הקורונה.

במצבי משברים קשים, כשהתחושה היא שהשלטון בעצמו אינו בטוח בצעדים בהם יש לנקוט, וצעדיו שלא באשמתו מתמצים בפעולות של "ניסוי וטעייה" הדבר עלול להוביל למצב של התפוררות הסדר החברתי התקין, כאשר קודים מוסריים ונורמות התנהגות השומרים עלינו בימים כתיקונם עלולים להיחלש.  כך למשל, מרביתנו יכולים להעיד על מקרים של אגירת מזון חסרת התחשבות, יש שיגידו חסרת פרופורציות, כשמחזות האימה אליהם נחשפנו בשבועות האחרונים במרכולים לא פוסחים על תחומים אחרים.

אם כך, לאן נעלמה רוח הסולידריות שכה מאפיינת אותנו כחברה בעתות משבר? נראה כי נורמות ההתמודדות שלנו עם משברים שחווינו לאורך השנים שינו פניהן, הפורמט הרגיל לא עובד עוד, כשתחושת הערבות ההדדית מוחלפת בתחושות של  "כל דאלים גבר" ו"אדם לאדם זאב".

ההתנהגות ההיסטרית של אנשים בעת הזו מושפעת מתחושת הלא נודע והחשש מהעתיד הלוטה בערפל. אנו ניזונים ממה שעינינו רואות ואוזנינו שומעות – התורים והמדפים המתרוקנים, לצד כתבות רוויות פסימיות שמדווחות על מלאי ירקות ומוצרי עוף שמתרוקנים במהירות, לצד עליית מחירים צפויה לנוכח מחסור, פיטורין של מאות אלפים, הכרזות על סגר מלא, שימוש בשב"כ ובאמצעי "ריגול" ניידים לאיתור חולים או נשאים ותחזיות קודרות נוספות- כל אלה מעלים את תחושת החרדה וחוסר הוודאות הקיימת ממילא. התוצרים הנפשיים והקוגניטיביים לאותן תחושות באים לידי ביטוי בהתנהגויות מבוססות חוסר אונים והתכוננות לגרוע מכל. חידות ש"רצות" ברשתות החברתיות שואלות לגבי העיתוי הנכון להתחיל בביזת חנויות, בדיחה? לפי מדע קרימינולוגי לא בטוח כלל שזו בדיחה שלא תהפוך במהרה למציאות אנרכית.

מה ניתן לעשות בכל זאת כדי למנוע חלילה מלהפוך את אותה בדיחה לרלוונטית?

1. דרושה מנהיגות עם מסרים מחודדים: הסוד למניעה של מצב קטסטרופלי בו הסדר החברתי מתפורר קשור בהתנהלות מדויקת של השלטון והרשויות השונות. אין די בהופעה של מנהיג או מי מטעמו לאחר שמתפרסמים הנתונים או זמן משמעותי לאחר הופעתם. במקום זאת, על ההנהגה להשתדל שלא להשאיר את האזרחים עם תחושה של חוסר ודאות שנובעת ממסרים לא נהירים דיים ולא לאפשר לסדיסטים המפיצים "פייק ניוז" לתפוס טרמפ על חשבון החרדה הציבורית.

2. אנשי המקצוע כמתווכים: נתונים קשים ככל שיהיו לגבי מצב התפשטות הנגיף ומצב הכלכלה חייבים להיות מתווכים על ידי גורמים מקצועיים, רצוי דמויות קבועות דוגמת פרופ' סדצקי שהיטיבה להסביר ברוגע את המצב, חמור ככל שיהיה.  אותן דמויות קבועות, אם מעולם הבריאות, הכלכלה או האכיפה צריכות לדאוג להעברת מסרים ונתונים מדויקים ככל הניתןובגובה העיניים, שמלווים במסרים מרגיעים בדבר קיומה של  תוכנית ברורה לפעולה באפיקים השונים.

3. מסרים מעורפלים מגבירים חרדה: מסיבות עיתונאים בהן הציבור והעיתונאים באולפן מקבלים מסרים חלולים, תמוהים או כלליים רק מגבירים את תחושות החרדהוחוסר הוודאות ומשדרים התנהגות ציבורית לא אחראית.

4. נגישות מידע: כל גזרה או הצהרה בדבר סיוע לציבור צריכים להיות מפורטים ונגישים לכלל האזרחיםבצורה הפשוטה ביותר שתדבר למכנה המשותף הרחב ביותר באוכלוסייה, מידע כזה יוציא מבעוד מועד את העוקץ ממפיצי שמועות הזויים.

5. תיעוד מבצעי האכיפה: לצד מסרים ברורים, מפורטים ומתחדשים, על ההנהגה לתת מקום ופרסום לפעילותם של מוסדות האכיפה.  החלטות כמו צמצום פעילות מערכת המשפט או השבתתה הן בגדר בשורה לאוהבי כאוס וחובבי הפרת חוק. יש לתעד ולצלם אכיפה כנגד מפרי בידוד, לא בסרטונים פיראטיים אלא בסרטונים של יחידת ההסברה המשטרתית.

6. תגובה מהירה בטווח של "שעות זהב": בהיבט של דאגתנו למלאי מזון ותרופות, על הרשויות ויחידות הדוברות לעקוב ולנטר כתבות מדאיגות שמפורסמות ברשת ולהזים אותן באמצעות העברת מידע מדויק ומרגיע ולא אחר 24 שעות זהב של אובדן עשתונות ציבורי.  כל זאת לצד הבלטת ההיבטים החיוביים דוגמת הפחתה משמעותית של זיהום אוויר בשל הבידוד והסגר שנכפה על רבים מאיתנו, דיווח ממעבדות על התקדמות בפיתוח חיסונים, פרסום של נתונים אופטימייםלגבי אחוז מחלימים בארץ ובעולם, לצד מסר ברור ונוקב בדבר משך הזמן שלוקח לבידוד להשפיע במונחים של הפחתת הדבקה.

7. תוכניות חינוכיות תואמות גיל ומפחיתות חרדה: במצבים בהם הפסימיות משתלטת על כל חלקה טובה, לא יזיקו תוכניות טלוויזיה לילדינו המטפסים על הקירות בבתים. המטרה של תוכניות אלה צריכה להיות נטרול ואוורור של חששות ופחדים,תוך מתן מידע בשפה תואמת גיל. ילדינו לא מדברים על זה, אך חלק מהתפרצויות הזעם קשורות בחוסר יכולתם לבטא במילים את החשש וחוסר האונים וההבנה לגבי המציאות החדשה. לדוגמה, הם בחופש בבית ועדיין צריכים ללמוד. נשמע מבלבל? בהחלט לא רק אותם.

 

ד"ר לימור יהודה היא מרצה בחוג לקרימינולוגיה וחוקרת במכון לחקר הגליל באקדמית גליל מערבי ושחר ישראלי מהמחלקה לקרימינולוגיה באקדמית גליל מערבי