כתב האישום שהוגש נגד ראש הממשלה, המשפט שממתין לו בפתח, האיבה התקשורתית, היריבות המחנאית העזה והקמפיין שתייג אותו כרודן מזרח תיכוני חשוך – כל אלה שימשו רקע להישגו הגדול של יו"ר הליכוד בנימין נתניהו בבחירות מארס 2020. בניגוד מוחלט לדשדוש בסקרים בשבועות האחרונים, הליכוד רשמה בשבוע שעבר מספר שיא מאז קום המדינה של אזרחים ישראלים שנתנו את קולם לאותה מפלגה.
"הוא קוסם, הוא קוסם, הוא קוסם", צהלו ראשוני הליכודניקים שהגיעו לביתן 2 במתחם אקספו בתל־אביב ביום שני, כאשר המדגמים בערוצי הטלוויזיה עדיין חזו 37 מנדטים לליכוד ו־60 לגוש הימין כולו (התוצאה המעודכנת היא 36 ו־58, בהתאמה). את פניהם של חברי הכנסת והשרים שהגיעו לאולם קידמו מעגלי ריקודים. הפלייליסט נדד בין "אנחנו מאמינים בני מאמינים" ל"כחול לבן זה חניה" הלועג למפלגה היריבה, וחברי מרכז החלו לצוד בראשם את המנדט הנוסף מגוש המרכז־שמאל. "זה בטוח לא יהיה בוגי", אמר לי אחד מהם. "כמו שאומרים בערבית הוא קרש, אין עם מי לדבר. אבל אולי אורלי, היא משלנו".
יום הבחירות נראה שונה לחלוטין במעוזי הליכוד לעומת הפעמיים הקודמות. זרם המצביעים האיטי בבוקר לא בישר דבר וחצי דבר על האופטימיות שתסתמן אחר הצהריים. בליכוד זה בדרך כלל עובד הפוך: אחרי בחינת אמצע היום של מצב ההצבעה, מתחילים להלחיץ את הבוחרים באמצעות מסרים כמו "תכף תקום כאן ממשלת שמאל", "הערבים נוהרים" וכדומה. לא הפעם. גורם בקמפיין שהעז לכתוב בקבוצות הוואטסאפ בצהרי היום שתמונת המנדטים מדאיגה, ננזף באופן אישי על ידי נתניהו שהזכיר לו את המסר הגורף הפעם: "חסר לנו מנדט ל־61".
לראשונה במערכות הבחירות של השנה האחרונה השתמש נתניהו בהמרצה אקטיבית, וגרם לבוחר בקצה להאמין שכל אחד, גם הוא, יכול להיות חלק מהניצחון. הוא חזר ושינן את מספר היעד: 300 אלף ליכודניקים שנותרו בבית, ודרש מחברי הכנסת, אבל קודם כול מעצמו, להוציא אותם אל הקלפי. המספרים מוכיחים שהיעד הזה מומש במידה רבה, ובהצלחה מרשימה. כמעט 200 אלף מצביעים חדשים נוספו לליכוד לעומת מערכת הבחירות הקודמת. בהם כאלה שבספטמבר בחרו להימנע מהשתתפות בהליך הדמוקרטי, מצביעי עוצמה יהודית לשעבר, מצביעי העבודה ומצביעי ליברמן, שהפעם שלשלו פתק "מחל". למשל, באשקלון עלה הליכוד ב־4,186 קולות, ובאשדוד ב־2,954. בשדרות טיפס הליכוד בעשרה אחוזים נוספים, וכך גם במעלה־אדומים, באריאל ובאלקנה.
ימינה, אגב, איבדה בבחירות הללו אחיזה: 20 אלף מצביעים פחות, שתורגמו לירידה במנדט. הייתה שם הישרדות, לא ניצחון. שלושה שרים בכירים לא הצליחו לשמר את שבעת המנדטים שהושגו בבחירות לכנסת ה־22, כאשר איילת שקד עמדה בראש המפלגה. בהשוואה לליכוד – החיבור לשטח, לציבור המסורתי והמזרחי, לא התקיים ואפילו לא היה ניסיון לקדמו. למעט הרב רפי פרץ ואופיר סופר שנשלחו לפריפריה, לא הושקעו שם כמעט מאמצים. הקמפיין היה שימור לקוחות מגזרי לציונות הדתית הקלאסית (קרי, האשכנזית). אחרי שלוש מערכות בחירות והתוצאה הנמוכה ביותר זה שנים ואולי בכלל, יש לקוות שעכשיו יתפנו ראשי המפלגה לחלקיה לחשב מסלול מחדש.
בחזרה לליכוד. השר זאב אלקין, שהיה אחראי לגזרת שדרות וליישובי יהודה ושומרון, גייס מאות מתנדבים שעברו מדלת לדלת ביום הבחירות כדי להוציא בוחרים, בחלק מהמקומות בשיתוף פעולה עם מתנדבי ימינה. בגזרה הזו המצביעים לא היו חדשים: רבים מהם הצביעו לעוצמה בבחירות קודמות, אחרים לעבודה, לישראל ביתנו ולימינה. באלקנה נעלמו 9 אחוזי הצבעה לבן־גביר ועברו לליכוד, וכך גם בבית־אל. בעפרה זינק הליכוד מ־17 ל־29 אחוזי תמיכה, על חשבון 9 אחוזים שנטשו את בן־גביר וחמישה מימינה.
אז איך זה קרה? ראשית, היו אלה הכנסים שערך נתניהו בהיקף נרחב. נתניהו נגע במצביעים באופן פרטני כמעט, לא רק בקמפיין אלא גם ביום הבחירות עצמו. בין השאר הוא ביקר כלה לקראת חופתה, וניכר שהוא מתרגש לשמוע ממנה שהיא בדרך לקלפי. "דבר כזה עוד לא ראיתי", אמר לה כמה פעמים. הוא עבר בנתניה, בחדרה, בפתח־תקווה ובערים מרכזיות נוספות ביום הבחירות, נכנס לבתיהם של אנשים מבוגרים והפציר בהם: בבקשה, צאו להצביע. והם נעתרו. נעזרים בהליכון, יורדים מהקומה השנייה והשלישית בבניינים הישנים אל הקלפיות.
בליץ הראיונות הפעם כלל את כל כלי התקשורת, ויצא לדרך שבועיים לפני יום הבוחר ולא יומיים. שני מסרים עיקריים כיכבו בהם: מסר שלילי בדמות ממשלת גנץ־טיבי, ומסר חיובי: "יש לנו עוד מה לעשות ואת הניסיון, חסר מנדט ל־61". הסקרים בנוגע להתאמה לראשות הממשלה החלו להראות סימני תזוזה, וכשליו של גנץ בראיונות הביאו לפתיחת פער בינו ובין נתניהו בשאלת ההתאמה לראשות הממשלה.
ההישג של הליכוד, שאנשיו נאבקו על כל קול, עבר גם דרך שברי מנדטים. מטה המגזרים, בראשות ח"כ מיקי זוהר, פנה לקבוצות שונות באוכלוסייה: יוצאי אתיופיה, חובבי לגליזציה, קבליסטים, ציונות דתית, נהגי מוניות, עולים מצרפת ואפילו ערבים – לא היה תת־מגזר שלא נעשתה אליו פנייה מפולחת.
ברקע כל הפעילות הזאת עמדו שני כלים מרכזיים ומשולבים, שנבנו בקפידה וכוּונו אל יום הבחירות עצמו: אפליקציה לניטור תנועת מצביעים, שעל פעילותה ניצחו שניים – ראש עיריית לוד ומנהל מטה הבחירות יאיר רביבו (ריאיון נרחב איתו מתפרסם במוסף יומן), ויועץ התקשורת של השר דודי אמסלם, נמרוד אלירן סבח. ליישומון "אלקטור" הצטרף מערך טלפוני, שניהל ראש אגף קשרי החוץ של הליכוד, אלי ורד־חזן. לא פחות מ־450 אלף שיחות יצאו משם במהלך יום הבחירות, בסינרגיה בין שתי המערכות. בראש מטה יום הבחירות עמד השר אלי כהן, שדאג לנהגים שהוציאו עוד אלפי מצביעים נוספים. עשרות ניידות חב"ד, שהסתובבו בחוצות הערים והשמיעו שירי ליכוד, עשו גם את שלהן.
אם כן, המאמץ של הליכוד אחז את החבל מכל קצותיו: מצד אחד אפליקציה מתקדמת של שנות האלפיים ועידן הדאטה, מצד שני כנסים עם ראש הממשלה, ברוח עצרות הבחירות של שנות השמונים. שני הכיוונים האלה אף השתלבו זה בזה, כאשר אירועי השטח הצפופים והמיוזעים שודרו בפייסבוק וצברו רבבות צופים.
ולמרות ההישג המרשים, יבול הקולות הגדול וגדילת גוש הימין, הכרעה לא נרשמה. מי שעמד בסמוך לשר זאב אלקין לפני הגעתו של נתניהו לחגיגות, יכול היה לשמוע אותו חוזה את הבאות: 58 מנדטים לגוש הימין־חרדים, שבהמשך השבוע כבר הצטיירו כהפסד לטובת גוש "רק לא ביבי". אבל בשלב הזה, הליכודניקים שהתאספו באולם חגגו את הניצחון המתוק. כיפות סרוגות, כיפות שחורות וכיפות בכיס העניקו לנתניהו אהבה שקשה לתרגם למילים. כאשר הם שרו לו "אנחנו אוהבים אותך" ו"ביבי אתה לא לבד, נהיה איתך לעד", נזכרתי בדבריו של יועצו של יעלון, שקרא בטוויטר "להצדיע ולשתוק" לגנרלים של כחול לבן.
במערכת הבחירות הזאת דובר רבות על זהויות, על ישראל הראשונה והשנייה ועל מי שמגדירים את עצמם תחילה ישראלים או קודם כול יהודים. נתניהו מעניק לתומכיו תחושה של שייכות ביתית, של היסטוריה ארוכה. גנץ נותן למצביעיו תחושה של ישראליות דמוקרטית ליברלית, חלק מהעולם הגדול.
"היהודים ניצחו את הישראלים", אמר כידוע שמעון פרס ז"ל כאשר נתניהו ניצח אותו בבחירות 1996. זו הייתה התחושה המזוקקת במטה הליכוד ביום שני.
