"ממלכתיות, הדתה ודתיים בצה"ל" – זו כותרתו של מחקר מדיניות טרי של המכון הישראלי לדמוקרטיה, ובחן את השאלה אם אכן קיימת הדתה בצה"ל. מחבר המסמך, פרופ' דניאל סטטמן, קובע שהטענות על הדתה בצה"ל מוגזמות ולא מבוססות. "מחנה ההדתה", הוא קובע, "מציג תמונה חסרת בסיס של הסכנות והנזקים, שכן הוא מסתמך על ראיות שרובן אנקדוטליות".
סטטמן, פרופ' לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה, ראיין לטובת המסמך בכירים בצה"ל ובמילואים. בין השאר הוא שוחח עם מפקד המכללות הצבאיות האלוף איתי וירוב, עם תא"ל אבי גיל ששימש בעת כתיבת המסמך מפקד קורס מ"פים ומג"דים, עם ראש מחלקת חינוך לשעבר במפקדת קצין חינוך ראשי אל"מ במיל' יעל הס, עם קצין חינוך ראשי לשעבר אלי שרמייסטר ועם אלוף במיל' ישי בר.
במסמך סקר סטטמן אירועים שנטען לגביהם כי הם מבטאים הדתה הולכת ופושה בצבא. לטענת הפרופסור, יש פער בין האווירה הציבורית והתקשורתית למה שקורה בפועל בצבא.
"רוב הראיות המובאות כדי לתמוך בטענות על הדתה הן אנקדוטליות ואימפרסיוניסטיות. שוב ושוב נשמעים אותם סיפורים: הדף שכתב מח"ט גבעתי עופר וינטר לחייליו לפני היציאה לקרב בזמן מבצע צוק איתן; היציאה של כמה צוערים בבה"ד 1 מן האולם בזמן שירת נשים; התבטאויות מסוימות של רבנים ומנהלי מכינות. אבל מה באמת קורה במאות היחידות בצה"ל שבהן משרתים דתיים וחילונים, באינטראקציות היומיומיות ביניהם? מה קורה בנוגע לוויתורים שהם נדרשים לעשות? האומנם גדל 'הקושי לנהל יחידות צבאיות המשלבות בני קבוצות שונות', כפי שהצהיר המסמך של חיל החינוך? בכמה מקרים לא יצאו דתיים מן האולם עקב שירת נשים ואפילו לא מחו עליה? בכמה מקרים לא מחו על תופעות אחרות המנוגדות לתפיסת עולמם, ולעיתים גם לפקודות צה"ל? בהיעדר נתונים בדוקים, דומה שברוב המקרים אין לחששות על מה לסמוך".
סטטמן טוען כי שיח ההדתה מייצר הכללות לא מבוססות המאשימות את החיילים הדתיים בניסיונות "השתלטות וכפייה" כאשר בפועל, לדבריו, ההשתלבות של החייל הדתי בצה"ל מרשימה ואף מכילה קשיים ואתגרים. "לא זו בלבד שההכללות אינן מבוססות אלא שהן פוגעניות, ולכן יש טעם מוסרי לא לקבל אותן. אלפי חיילים דתיים מתנדבים ליחידות קרביות, משרתים שירות תובעני וקשה ומחרפים את נפשם למען הגנת המולדת – אני מתנצל על הניסוח המליצי, אבל בעיניי הוא מתאים כאן בדיוק. רבים מהם מתחייבים לשירות קבע בתפקידי קצונה בתקופה שבה שירות כזה, בייחוד ביחידות השדה, אטרקטיבי פחות משהיה בעבר. רובם המכריע אינם מתכוונים 'להשתלט על צה"ל', אינם ב'קונפליקט נאמנויות', אינם פועלים נגד שילוב נשים ואינם מנסים לאכוף תכנים דתיים על עמיתיהם החילונים – ואף על פי כן הם נחשדים בכל אלו".
מחבר המסמך התייחס גם לסוגיית הדרת הנשים בצבא, וטען כי המגמה מראה שאף כי היו מקרים של חיכוך בין חיילים דתיים לחיילות, בפועל יותר ויותר נשים משתלבות בצה"ל. "המספרים מדברים בעד עצמם: בשנים שהתרחשו המקרים המקוממים של הדרת חיילות הוסיף שיעור הפקידוֹת בצבא לרדת, ואילו שיעור החיילות בתפקידי לחימה הוסיף לעלות. הטענה שבשנים האחרונות 'פחתו למדי' סיכוייה של חיילת חילונית 'לקבל הזדמנות לשירות מעצים, מכבד ומשמעותי' איננה מתיישבת עם נתונים אלו".
למעשה, קובע פרופ' סטטמן, אין אינדיקציה אמפירית ומחקרית לכך שצה"ל נעשה דתי יותר. אמנם "אין חולק על העובדה שביחידות מסוימות שיעור הדתיים והמפקדים גבוה משיעורם באוכלוסייה, אבל על ההשלכות של עובדה זו אין נתונים של ממש".
