הרוב היהודי בגליל אבד זה מכבר (היחס כרגע הוא 47:53 לרעת התושבים היהודים), והנהירה משם למרכז הארץ רק מתעצמת. בשנה שעברה עזבו את נפת צפת לבדה 5,300 תושבים, לעומת 4,400 שהצטרפו אל הנפה, המורכבת מ־64 יישובים בעמק החולה, צפת וחצור הגלילית.
גם בכלל הנפות בצפון – עכו, יזרעאל וכנרת, נרשמה אשתקד הגירה שלילית. כך עולה מנתונים שאספה קבוצת פארטו לייעוץ כלכלי ואסטרטגי.
מחקרים שנערכו לאורך השנים ובחנו את הרכב האוכלוסייה של המהגרים מהגליל מצאו כי משנת 2000 נטשו את האזור כ-30 אחוזים מהצעירים עד גיל 25, יהודים ברובם. הנטישה של הצעירים הערבים היא בסדר גודל של 20 אחוזים.
"מניתוח הנתונים אחרי ניכוי ההגירה החיובית עולה שאיבדנו את רוב הצעירים המשכילים שנולדו וגדלו פה ויכלו לקדם את האזור", מקונן פרופ' דורון לביא, מומחה לכלכלה ציבורית במכללה האקדמית תל־חי ומנכ"ל קבוצת פארטו. "זהו מספר עצום שמשקף את איבוד כמעט כל פוטנציאל פריצת הדרך הכלכלית שהייתה יכולה להתרחש באזור הזה".
כמעט לאורך כל שנות קיומה של ישראל הצהירו ממשלות ישראל כי הן פועלות לייצר הגירה חיובית לגליל. המונח "ייהוד הגליל" אמנם הומר ברבות השנים במונחים ניטרליים, מטעמי תקינות פוליטית, אך הכוונה הייתה ברורה. בפועל, לא רק שאין הגירה חיובית, אלא שקיימת הגירה שלילית, המבטלת חלק גדול מהגידול הטבעי הקיים באזור. לדברי לביא, "הממשלה בסופו של דבר לא מצליחה באמת להניע צפונה אוכלוסיה חדשה, והאוכלוסיה החזקה ברובה עוזבת בעיקר בגלל מצוקת תעסוקה איכותית ובגלל תשתית לקויה בתחום החינוך, הבריאות והתרבות".
לעומת הצעירים היהודים, שעוזבים למרכז, במגזר הערבי בגליל כיוון הנטישה העיקרי הוא למשולש וליפו, מפני שהמעסיקים בגוש דן אינם ששים לקלוט ערבים. גם במקרה זה מדובר בנטישה של הצעירים המוכשרים והמשכילים יותר, שמתקשים למצוא תעסוקה הולמת בצפון.
דוגמה קטנה לעגמומיותו של מצב התעסוקה האיכותית בגליל היא מכון המחקר פורץ הדרך 'מיגל' שבקריית שמונה, המתמחה בתחומים כמו ביוטכנולוגיה, סביבה, תזונה ועוד ונחשב לאחד המכונים המובילים בארץ בתחום מחקר החקלאות. המכון נשען על תקציבים ממשלתיים שנתיים ולכן אינו יכול להבטיח יציבות כלכלית לחוקרים המועסקים בו.
"מה שמחזיק אנשים במקום מסויים זה בטחון כלכלי ותעסוקתי ובטחוני ובמרחב הגליל יש כמה דברים לא הכי בטוחים", אומר לנו בלשון המעטה דוד זיגדון, מנכ"ל מכון המחקר מיגל. שנת התקציב 2019 מתקרבת במהירות לסיומה, ובשל השיתוק הפוליטי בשלטון המרכזי הוא חרד מפני 2020.
"אני נשען על תקציב מדינה, ולכן אני עדיין לא יודע מה יהיה התקציב שלי. לעומת זאת, במרכז הארץ יש הרבה חברות פרטיות עם יציבות כלכלית, שיכולות להציע תעסוקה לצעירים מתאימים. כשאני מנסה לשכנע אנשים מהמרכז לבוא לעבוד בצפון, הם שואלים מה טווח העסקה שאני יכול להציע לחוקרים עד שיקבלו מענקים משל עצמם ואני לא יכול להציע להם היום וודאות".
ואולם, פרופ' לביא מטיל את אשמת ההגירה השלילית בצפון לא רק על כתפי השלטון המרכזי אלא גם על ראשי הרשויות באזור. "יש לנו הרבה מאוד רשויות מקומיות בצפון, ובגלל הביזור והפיזור הן אינן מצליחות להתאגד ולייצר מאסה קרטית שתניע את הממשלה לפעולה. הממשלה חוששת שאם היא תזרים לפה מיזמים משמעותיים, לא בטוח שהמנהיגות המקומית תצליח למנף אותם לכדי הצלחה. בסופו של של דבר הממשלה מחפשת לגזור סרטים ורוצה להתחבר להצלחות. הדבר הכי גרוע מבחינתה הוא השקעה של משאבים שבסוף לא יניבו שום דבר".
והתוצאה: המוכשרים עוזבים והחלשים נשארים. את קריית שמונה לבדה נטשו מאז הקמתה 200 אלף תושבים. אמנם מאז חילופי השלטון בעיר, לפני כשנה עם בחירתו של אביחי שטרן, ראש העירייה הצעיר בישראל מנסים בעיר לשנות את המשוואה אך השינוי יצריך זמן רב. לביא אומר כי "גם אלו שהגיעו מתוך מטרה אידאולוגית לבוא ולהתיישב בגליל, התייאשו בשלב כלשהו והבינו שבעצם רמת החיים שהם יכולים לקבל במרכז גבוהה פי כמה, ולכן חזרו למרכז הארץ".
מנגד, על פי נתוני הלמ"ס, ההגירה השלילית באזור הדרום והנגב נבלמה מאז 2015. "יש שם שילוב של שלושה דברים", מסביר לביא, "האחד הוא מאמץ ממשלתי מאוד גדול בעיקר בגלל המעבר של צה"ל לדרום. עיר הבה"דים ומערך המודיעין שאמור להגיע לדרום יצרו הנעה של מיזמים בהיקף עשרות מילארדי שקלים וזה הניע תעשיות ואוכלוסיה לאיזור הדרום. "שנית, בבירת הדרום, באר שבע, יש ראש עיר חזק ודומיננטי שהצליח לאגד סביבו ראשי ערים נוספים אשר חברו יחד ונתנו לממשלה את ההבנה שיש פה פרטנר אמיתי לעבוד איתו. והדבר השלישי, הממשלה פיתחה שם תשתית תחבורה מתקדמת, כמו הרכבת וחוצה ישראל".
