משפחת טקה, גבעת־אולגה
מי בבית: סולומון (46), עורך דין, טלי (36), סייעת בגן ילדים, עילאי (11), אביה (10), מתן (6)
מגורים. גרים על התפר שבין גבעת־אולגה לעיר חדרה, וכך יש להם נגישות טובה לכל "המערכות החשובות של החיים" כמו חינוך ובנקים. מחירי הדירות באזור מצויים לאחרונה בעלייה, מה שמלמד שהמקום הולך ומתפתח. חסרים להם יותר מקומות בילוי ואתרים להסתובב בהם עם המשפחה, אבל הם לא מתלוננים כי הם חמש דקות מהמקום הכי חשוב: הים. אחותה של טלי גרה לא רחוק ועוזרת להם מאוד עם הילדים, וגם זו הייתה אחת הסיבות לבחור במקום.
הגדולים לומדים בבית הספר הדתי 'יבנה', וגם מתן הולך לגן דתי. עילאי רוצה להיות שחקן כדורגל, ורואה ברונלדו מודל לחיקוי. את מסי הוא ממש לא אוהב. אביה אומנית, והיא "כל היום מציירת ועושה יצירות אומנות". ההורים מציינים בסיפוק שהיא ממש טובה גם במתמטיקה. הילדים והאבא "הכי אוהבים את הים", וכמעט אין שבת שהם לא הולכים יחד לחוף. טלי קצת פחות בעניין, אבל שמחה שסולומון לוקח את הילדים ונותן לה קצת שקט בבית.
קיצור שולחן ערוך. סולומון וטלי גדלו בבתים דתיים. מבחינה דתית הם מגדירים עצמם כזוג מעורב. טלי דתייה ושומרת שבת "כולל הכול – לא נוסעת ולא מדליקה חשמל". הבית שומר כשרות. סולומון מגדיר את עצמו "מכבד". כן יעדיף לאכול אוכל כשר, אבל "יסתדר איפה שישימו אותו". ההחלטה לגדל את הילדים בחינוך הדתי הייתה מובנת מאליה בעבורם, והם שמחים עליה.
קליטה. הקליטה של סולומון הייתה מורכבת למדי. הוא הגיע לארץ לבד, בלי ההורים והמשפחה, דרך סודן. כשהיה בן 13 שהה במשך שנה תמימה במחנה בסודן, והוא זוכר את התקופה הזו כחוויה לא פשוטה, אבל החלום של העלייה החזיק אותו. בארץ חיכו לו שלושה אחים שעלו שלוש שנים לפניו. הוא נשלח לאולפן, ומשם לכפר הנוער ימין־אורד שהוא עד היום זיכרון חשוב מאוד מבחינתו. הוא זוכר שיחות נפש עם אנשי צוות, ושיעורים על פרשת השבוע עם חיבור למציאות היומיומית. טלי עלתה עם ההורים כשהייתה בת חמש, והגיעה ישר לכיתה א' בחדרה. היא זוכרת את הקליטה שלה כטובה, במיוחד לאור העובדה שכל האחים הגיעו יחד, דבר שהקל מאוד.
מדור לדור. סולומון הוא החמישי מבין שישה אחים, והוריו גרים בנתניה. הוריה של טלי מחדרה, והיא הבת החמישית מתוך עשרה ילדים. מערכת היחסים עם ההורים חמה והדוקה, ובכל פעם שיוצאים מהם הילדים שואלים מתי כבר נחזור לסבא וסבתא.
פרנסה. טלי סייעת בגן בחדרה. היא מאוד אוהבת את העבודה ולטפל בילדים. נמצאת בתחום יותר מעשר שנים, ומאוד רוצה להתפתח בו. היו מחשבות לפתוח גן, אבל היא ירדה מהרעיון בגלל הבירוקרטיה הקשה. סולומון עבד שנים כרכז משפחות בתוכנית החומש הממשלתית ליוצאי אתיופיה. למד משפטים במכללה האקדמית נתניה, התמחה בפרקליטות בחיפה וכיום הוא בעליו של משרד עורכי דין. הוא עוסק בפלילים ובדיני משפחה. בין היתר הוא עובד כרגע על תיק של יוצא אתיופיה שהסתבך בתגרה, ומנסה לשכנע את בית המשפט לבוא לקראתו. לצערו יש לא מעט מקרים כאלו.
רומנטיקה. השניים הכירו כשטלי חיכתה לאוטובוס הביתה. סולומון עבר ליד התחנה ברכבו, ראה אותה ומיד התאהב. היא לא הסכימה לעלות לטרמפ שהציע לה, אבל הוא עשה כמה סיבובים עד שבסוף התרצתה שייקח אותה הביתה. באותה תקופה לא היו טלפונים ניידים לכל אחד, ורק אחרי כמה פגישות טלי נתנה לו את מספר הטלפון בבית. בתחילה אפילו אמרה שקוראים לה נעמי, וכשסולומון התקשר לבית וביקש את נעמי, ההורים שלה לא הבינו מה הוא רוצה מהם.
המחאה. בגלל הזהות לשמו של סלומון טקה שנהרג מירי שוטר (אין קשר משפחתי), בני הזוג קיבלו למחרת המקרה עשרות טלפונים מגופי שידור שונים שרצו לראיין את המשפחה, וכן מחברים רבים שדאגו. סולומון אומר שהבעיה שלו עם המקרה הקשה הזה היא כמובן כבן העדה, אבל גם כעורך דין. יש לו המון שאלות ותהיות על המשטרה בכלל ועל מח"ש בפרט, על השחזור שעשו ועל אופן הטיפול בפרשה.
בימי המחאה סולומון הלך להפגין בנתניה וטלי נשארה עם הילדים בבית. סולומון וטלי העדיפו לא לספר לילדים, אבל המקרה הגיע אליהם ממקורות אחרים והם התחילו לשאול שאלות, בעיקר למה השוטר עשה את זה. בני הזוג לא רוצים שהילדים יגדלו בצל טראומה מול המשטרה וניסו בזהירות לתת תשובות, אף שלא תמיד היו להם. המחאה שהכי נצרבה בתודעה של סולומון היא דווקא מלפני 23 שנים, בנושא תרומות הדם של יוצאי העדה שנפסלו לשימוש. הוא היה אז סטודנט שנה א', וההפגנה זכורה לו כאלימה מאוד מצד המשטרה. הוא קיווה שהנושא ישתפר, אבל הוא לא רואה שזה קורה.
גזענות. כשסולומון או טלי עושים קניות בסופר, קורה לא פעם שאנשים ניגשים ומבקשים שיורידו להם מוצר מהמדפים או שואלים על הסחורה, כי חושבים שהם עובדים שם. גם בתחילת דרכו כמשפטן קרה לא מעט שאנשים הגיעו למשרד ולא לקחו בחשבון את האפשרות שסולומון הוא עורך הדין במקום.
עיניים קדימה. השניים מקווים ש"מתישהו החברה הישראלית תלמד להכיר היטב את יוצאי העדה ותזכור שאנחנו עם ישראל אחד, וכולם יחד בתוך הסירה כדי לשמור על המדינה הזאת". 
משפחת אברה־סמואל, הוד־השרון
מי בבית: מיכל (44), מנכ"לית עמותת פידל, אלבל (45), איש הייטק, ליעד טלהון (14) , אלמז (10.5), מולו עילאי (6)
עיר. גרים במרכז הוד־השרון, וזאת "אחלה עיר" מבחינתם. "שורדים" את יוקר המחיה, כמו כולם. הבחירה בהוד־השרון נבעה גם מכך שמיכל גדלה בכפר־סבא ואלבל בנתניה והם לא רצו להתרחק מההורים, אבל גם כי זו עיר שקטה ונעימה ויש הרבה חבר'ה צעירים לבלות איתם. לילדים יש חברים רבים מהכיתה ומהשכונה, ומיכל הייתה שמחה אם יגיעו לאזור עוד יוצאי אתיופיה בשביל החינוך ואיכות החיים.
פרנסה. מיכל היא מנכ"לית עמותת פידל (אל"ף־בי"ת באמהרית), שמטרתה לקדם ולהוביל את קהילת יוצאי אתיופיה. העמותה עוסקת בחיבור בין קהילות ובעבודה עם צעירים ונוער, ומפעילה תוכניות מנהיגות. השאיפה היא לעבור מהעיסוק בקליטה לכיוון הובלה והצלחה של הדור הצעיר בתוך החברה, תוך שמירה על הזהות וההיסטוריה של הקהילה. אלבל הוא איש הייטק ועובד בהרצליה. למד הנדסת חשמל ואלקטרוניקה באריאל, ומתמחה בטכנולוגיות סייבר.
בין הדורות. מיכל היא בת זקונים, התשיעית במשפחתה. אביה נפטר לפני 13 שנים, ואימה לפני שנתיים. הם זכו לראות עוד בחייהם משפחה גדולה מאוד בישראל, הכוללת 64 נכדים ו־16 נינים. בני המשפחה מעורים בחברה ומשתלבים בכל התחומים, ואחיין שלה עושה פוסט־דוקטורט בקונטיקט. הן ההורים של מיכל והן ההורים של אלבל אמרו תמיד שהאושר הגדול ביותר שלהם הוא הגשמת החלום בן 2,500 השנים, להכות שורשים עמוקים בארץ ישראל.
קליטה. אביה של מיכל היה חקלאי באתיופיה, והייתה לו שם חווה ענקית. הם נחשבו אחת המשפחות העשירות בכפר. כשהגיעו לכאן היו צריכים להתחיל הכול מההתחלה, וזה לא היה פשוט. משפחתה של מיכל הגיעה לארץ בסוף 1984, אחרי שנה במחנה בסודן.
אלבל הוא בן יחיד במשפחתו, לצד שש אחיות. אביו שירת בצבא האתיופי, ואימו גידלה את הילדים לבד. הוא עלה לארץ עם אימו ואחיותיו, והאב הצטרף אליהם רק לאחר תקופה ממושכת. אלבל הגיע לארץ בגיל 12, כשאינו יודע קרוא וכתוב בעברית, אך השקיע הרבה בלימודים והדביק את הפער במהירות. לאורך כל הדרך, עוד כילד באתיופיה וכנער בישראל, השתתף באופן פעיל בפרנסת המשפחה. "אתיופיה תמיד תישאר זיכרון ילדות מהמם", אומרת מיכל, "גם בגלל השאיפה והחלום לישראל שבנו זהות מאוד עמוקה וברורה".
היכרות. חבר הכיר ביניהם, ובתחילה הם תקשרו במסרונים. מיכל מספרת שהקייסים הנהיגו לבדוק אם יש קרבת משפחה שבעה דורות אחורה, והיא זוכרת שההודעות בהתחלה עסקו בנושא הזה. במסרונים הם גילו שעלו באותה טיסה מסודן לישראל, ושאלבל גדל בכפר שאחות של מיכל גרה בו במשך כתקופה. לפני הדייט הראשון מיכל ביקשה מחברה שתסמס לה באמצע, שיהיה לה תירוץ ללכת אם יהיה צורך. בסופו של דבר הדייט הראשון היה מוצלח, ונמשך כשש שעות.
תרבות. ליעד מחובר מאוד לתרבות ואמנות. הוא לומד תופים, ומשתתף בחוג לתיאטרון. אלמז רוקדת ג'אז והיפ־הופ, ואוהבת מאוד ללכת לצופים. מולו־עילאי הקטן מסתכל עליה ומחקה אותה. הוא מכיר בעל פה את כל השירים של נועה קירל ורוקד ושר כמוה. מיכל ואלבל החליטו שהם רוצים "לערבב להם כמה שיותר" את שתי התרבויות: האמהרית שהם גדלו עליה, והישראלית. בבית עשויים להתנגן שלמה ארצי או להקת התקווה 6, ואז מוזיקה אתיופית שורשית.
מחאה. ההרג של סלומון טקה הציב מולם תמונת מציאות קשה. לדבריהם גם הקבוצות החזקות בקהילה, אלה שהשתלבו בתפקידי מפתח בחברה הישראלית, הרגישו שהמחאה הזו נוגעת אליהם. לדעת אלבל ומיכל, צריך להתחיל לדבר על גזענות ועל ענייני צבע בחברה הישראלית ולא לטאטא את הנושא מתחת לשולחן. כהורים הייתה להם דילמה מה הם מרגישים מול המציאות שילדיהם גדלים בתוכה, שבה הם "החשודים" בכל מקום. שניהם פעילים מאוד בנושא, ואלבל הקים קבוצת כדורסל שמטרתה לספק מודל לצעירים לעשייה חברתית. במסגרת הקבוצה הם יוזמים פעילויות מעבר למשחק עצמו, כמו "אחים בוגרים" – שיחות עידוד עם צעירים, הנעה ללמידה ומוטיבציה לפעילות, כדי לייצר שאיפות ודחף לחיים.
זה לא לטלפון. אלבל מתאר שבכמה מקרים נקבע איתו ריאיון בטלפון והכול התנהל באופן חיובי, אך ברגע שראו אותו קיבל דחייה. מיכל מציינת שבלא מעט פגישות עבודה בן השיח פונה לעמית הלבן שיושב לצידה, אף שכולם יודעים שהיא המחליטה.
קיצור שולחן ערוך. מיכל ואלבל למדו במוסדות ציוניים־דתיים. היא באולפנת צפירה, הוא בפנימיית כפר־בתיה. המשפחות דתיות, אבל הם מגדירים עצמם כשומרי מסורת. מקפידים על אוכל כשר, וביקרו בבית הכנסת בחגים. ההורים קיבלו לחלוטין את אורח החיים שהם בחרו בו, גם אם בתחילה זה לא היה להם קל. הם הדגישו כל הזמן שמה שחשוב הוא שיהיו אנשים טובים. הם נוסעים הרבה למשפחתו של אלבל בנתניה, ומשתדלים תמיד לכבד ולהגיע לפני כניסת השבת.
עיניים קדימה. "אנחנו מחנכים את הילדים לגאווה בקהילה, בצבע שלהם, בהיסטוריה. מעודדים להתערות בחברה, ושואפים לחברה שרואה צבעים, רואה קשיים, ולא מייצרת אחידות כפויה. כל עוד החברה הישראלית לא תעשה תיקון לא יהיה פתרון. ברגע שזה יקרה, נגדל פה דור מעולה שיבנה את המדינה הזאת יחד". 
משפחת לוי־ראובן, קריית־אונו
מי בבית: יוני (36), רופא מתמחה בבילינסון, ניבה (32), כימאית ומרצה באוניברסיטה, מור לואם (4), עידו מלאקו (9 חודשים)
עיר. הם גרים כרגע בקריית־אונו, שאליה עברו מבאר־שבע אחרי כמעט עשור, בגלל ההתמחות של יוני בבילינסון. יוני מרגיש שה"שונות" שלו במרכז בולטת יותר. בבאר־שבע כולם בני מהגרים, והאוכלוסייה האתיופית בעיר ותיקה. כשיוני למד ועבד בסורוקה, חשבו לפעמים שהוא ד"ר אבי יצחק, הרופא האתיופי הראשון בארץ. פה במרכז מניחים תמיד שהוא כוח עזר או סניטר.
שמות. כחלק מהמסורת המשפחתית, כל ילד מקבל גם שם אתיופי שמנסה לבטא את אופיו. כשמור נולד, הם הבחינו מיד שהוא תינוק נינוח ורגוע. באחד הערבים, כשאימא של יוני באה לבקר בבית החולים, היא אמרה שהוא פשוט "לואם" ("שָׁלֵו" בטיגרית). צחוק הגורל הוא שמור דווקא גדל להיות ילד פעלתני, נחוש וסוער.
בתקופת ההיריון עם עידו, חברה שלחה לניבה שיר של דליה רביקוביץ', ששמו "רקמה מדויקת". היא מתארת בו את בנה הישן ומספרת כמה הוא מושלם בשנתו. ניבה הרהרה שהיא רוצה לאהוב את ילדה כמו האימא בשיר, והיא ביררה וגילתה ששמו עידו. משמעות השם השני, מלקו, היא "המלאך שלו". הם הרגישו שהוא מלאך קטן שהשתלב במשפחה.
פרנסה. יוני הוא רופא מתמחה באף־אוזן־גרון בבילינסון. ההתמחות קשה, ונמשכת שש שנים. העבודה היומיומית אינטנסיבית והשעות ארוכות. לעיתים הוא עובד 26 שעות ברצף. בערבים כאלה ניבה לבד עם הילדים, וזה קורה גם בסופי שבוע. ניבה היא כימאית, מלמדת כימיה אורגנית באוניברסיטה הפתוחה ומסיימת כתיבת דוקטורט בתחום. אוהבת מאוד ללמד.
רומנטיקה. יוני וניבה הכירו כסטודנטים באוניברסיטת בן־גוריון. הוא הציע לה לצאת, היא הסכימה מיד. הדייט הראשון הרגיש לה "כמו ראיון עבודה", מעט רשמי ומביך, אבל הם נתנו עוד צ'אנס ובדייט השני שחררו והתאהבו. מה שהקסים אותם, לדבריהם, הם דווקא השפיצים, "המקומות שבהם אנחנו לא מושלמים. הזוגיות שלנו מושתתת על הרבה פתיחות ומעט מאוד אגו. ויתרנו על הצורך להיות צודקים".
דעה קדומה. ניבה סבורה שאנשים נוטים להשתמש רבות במילה גזענות, בלי להבין עד הסוף את משמעותה. גזענות היא ספקטרום, וכולם ממוקמים עליו בנקודה כלשהי. היא מעידה על עצמה בכנות שגם היא, שנשואה לאתיופי ואמורה להיות חפה מדעות קדומות, נמצאת על הרצף הזה. "הרבה יותר קל להניח משהו על אדם כשצבע העור שלו מונח לנו מול הפנים. כל הנחה כזו, גם אם היא נעשית בתום לב, משפיעה על ההתייחסות שלנו. בפועל האוכלוסייה האתיופית מגוונת מאוד, וחלק גדול ממנה ילידי הארץ. יוני עלה בגיל שמונה חודשים, ומאז לא ביקר באתיופיה. האם סביר לומר שהוא 'אתיופי'?"
דתל"ש. יוני וניבה מגדירים עצמם כחילונים מלא־מלא. יוני גדל בבית שומר שבת ולמד בתיכון הדתי הרטמן, אך החליט לצאת בשאלה. לדבריהם, היחס של האורתודוקסיה לאתיופים לא הזיק לתהליך. יוני היה התלמיד האתיופי היחיד בבית הספר. כיום אימו מלמדת שם אנגלית לבגרות. ניבה גדלה בבית חילוני שבו חוגגים חגים באווירה משפחתית. היא אהבה שאביה עשה קידוש במבטא מרוקאי, כמו שאביו עשה. החיבור ליהדות אצלם מגיע ממקום ישראלי־ציוני. הם החליטו לא להינשא ברבנות – ניבה בגלל היחס לנשים, יוני בגלל היחס ליהדות אתיופיה. הוא הרגיש שקשה לו לשתף פעולה עם מוסד שלא מכיר ביהדותם של קרובי משפחתו.
עלייה. אביו של יוני היה אסיר ציון. הוא ישב בכלא באתיופיה לאחר שסייע ליהודים לעלות לארץ. הם עלו כמה חודשים לפניו, והגיעו למרכז קליטה בעתלית. הוריו היו אנשים משכילים ועסקו בהוראה עוד באתיופיה. כשאימו הגיעה לארץ היא השלימה תעודת הוראה ישראלית ותואר שני בחינוך, והיום מלמדת אנגלית בפנסיה. אביו, מהרי ראובן, היה מנהל המחלקה האמהרית בקול ישראל ושידר ברדיו רק"ע. לדבריהם, כל אתיופי בן יותר מארבעים יודע מי זה מהרי ראובן, ה"חיים יבין של הקהילה". "יותר מכל דבר אחר, את החינוך שלי קיבלתי בדוגמה אישית מההורים", אומר יוני.
בין הדורות. הוריו של יוני כבר 35 שנה בארץ. בילדותו יוני התבייש שבבית מדברים בשפה שונה, אז אימו החליטה לדבר איתו רק בעברית. זה הביא לכך שלהורים של יוני יש עברית מצוינת, אבל האמהרית של יוני נוראית. יוני הוא בן הזקונים, הילד "הישראלי" שלהם. כבן להורים מהגרים הייתה עליו יותר אחריות, אך הייתה בכך גם עצמאות.
ניבה זוכרת את ביקורה הראשון בבית הוריו של יוני. הטלוויזיה פעלה על הערוץ האתיופי, באוויר היה ריח של קפה ואינג'רה, והבית היה מלא ציורים ותמונות מאתיופיה. בתחילה היא נלחצה. "מעולם לא אכלתי חריף, וכל כך רציתי לעשות רושם טוב שאכלתי מהמטבל הכי חריף וניסיתי להיראות טבעית לחלוטין", היא מספרת. "אבל הזיעה שירדה לי מהמצח הסגירה אותי. שאלתי המון שאלות – על אתיופיה, על העלייה, על המשפחה – וההורים של יוני ענו בסבלנות. אני חושבת שאולי בהתחלה הם התבאסו שאני לא מהעדה, ואני די מבינה, אבל מאוד ניסיתי לפצות על כך ואני מאמינה שהצלחתי".
ההורים שלה התאהבו ביוני מהרגע הראשון. אביה יליד מרוקו, ואימה ילידת הארץ ובת לעולים מגרמניה. ניבה צוחקת שבסוף שנות השבעים, כשהם הכירו, גם שידוך כזה נחשב מעורב.
מחאה. במחאה הגדולה הקודמת הם גרו בבאר־שבע, ויוני השתתף בהפגנות. ליוני לא היו היתקלויות עם המשטרה, משום שבבאר־שבע יחסי המשטרה והעדה טובים יחסית. בילדותו בירושלים יוני גדל בשכונה שאין בה אתיופים ולא חווה שיטור־יתר. בני דודיו בהחלט כן. יוני רואה את הגזענות דרך מערכת הבריאות, למשל סביב עניין תרומות הדם. יוני לקח מאנשים אחרים מאות מנות דם, אבל היה מנוע מלתרום בעצמו כי נולד באתיופיה. הוא השתתף בוועדה של משרד הבריאות שבחנה מחדש את הסוגיה בעקבות מחאות הקהילה. הנהלים שונו, אך יוני עדיין לא מרגיש בנוח לתרום.
בנעוריו יוני ניסה מאוד להיות ישראלי – להצטיין בתיכון דתי, במכינה קדם־צבאית וביחידה מובחרת. כשהבין שלא משנה כמה קשה יעבוד הוא תמיד ייתפס בחברה כאתיופי – השתנו אצלו דברים. הוא התחבר לקבוצות פעילים שונות בעדה, והצטרף לפורום של אנשי בריאות מהקהילה במטרה לקדם נושאי בריאות שנוגעים לה. הם ארגנו כנסים בנושא, והשתתפו בוועדות ממשלתיות ובדיונים בכנסת. הדוקטורט של יוני עוסק בנושא תחלואת יוצאי אתיופיה בישראל לעומת מהגרים מברית המועצות. 
משפחת פסח, באר שבע
מי בבית: נח (34), מהנדס חשמל, זיוה (34), מרכזת ועדה במנהל התכנון, הודיה (7.5), תהל (4), נעם (שנה)
עיר. נח גדל בבאר־שבע. זיוה זוכרת את מרכז הקליטה בעיר, שכל המשפחה שהתה בו בתקופתם הראשונה בארץ. נוח להם מאוד בבאר־שבע ובשכונת רמות שהם גרים בה – גם כי הם קרובים להורים ומקבלים מהם הרבה עזרה, גם כי יחסית למקומות אחרים העיר לא יקרה לדבריהם, ולפי זיוה גם מסיבה נוספת: כי הם מגשימים את חזון ההתיישבות בנגב של בן־גוריון.
פרנסה. נח מהנדס חשמל בחברת 'כיל', "אחד המקומות הכי טובים לעבוד בהם", לדבריו. זיוה שכירה במנהל התכנון, מחוז מרכז. היא מרכזת ועדה, ורואה בכך את ההזדמנות שלה להשפיע על עתיד התכנון והבנייה בישראל. במקביל, ובעיקר בשביל הנפש, היא עובדת כעצמאית בתור מנחה ומאסטר NLP (שיטה טיפולית), כדי לסייע לאנשים להגשים את עצמם ולשפר את איכות חייהם. היא מטפלת בכל התחומים – זוגיות, הצבת מטרות והשגתן, ירידה במשקל ועוד.
עלייה. משפחתו של נח עלתה לארץ דרך סודן, נח עצמו כבר נולד וגדל בישראל. הוריה של זיוה עלו לארץ במבצע משה בשנת 1991, יחד איתה ועם אחותה הקטנה תספה (תקווה באמהרית). תספה נקראה כך כי היא נולדה ממש סמוך לעלייה, ומתוך תקווה ואמונה לקראת ההגעה לארץ הקודש. האב מצא את פרנסתו כפועל במפעל, והאם כמטפלת סיעודית. בישראל נולדו למשפחה עוד שני בנים ושלוש בנות. למרות הקושי ההורים התאמצו לדבר עם זיוה ואחֶיה בעיקר בעברית, כדי להתאים את עצמם לארץ ישראל. זיוה אומרת שהיום בדיעבד יש קצת חרטה שלא דיברו איתם יותר באמהרית, כדי לשמר את ידיעת השפה. כל האחים מבינים כשהם שומעים שיחות באמהרית, אבל לא מדברים שוטף.
בין הדורות. הקשר עם ההורים מצוין. ההורים של זיוה גרים בקריית־גת, ההורים של נח בבאר־שבע. הם משתדלים כל שבת שנייה להיות אצל אחת המשפחות. שניהם זוכרים שהקושי העיקרי של המשפחה נע סביב השפה והבירוקרטיה מול הממסדים בארץ, כמו בקופת חולים או בבנק. חוסר ההבנה של התהליכים בכל מוסד יצר אצלם לפעמים תסכול, אבל הם לא התייאשו בשום שלב. גם זיוה וגם נח מעידים על הוריהם שתמיד דאגו שילמדו ולא החסירו מהם דבר. אימא של זיוה נהגה לומר תמיד שאין דבר כזה להגיד אין, ויש לעשות הכול כדי להשיג מה שאתה מבקש.
היכרות. זיוה ונח זוכרים היטב את הרגע שבו נפגשו. זה קרה בכנס סטודנטים באוניברסיטת בן־גוריון. שניהם טוענים שמיד כשראו זה את זה, ידעו שזה יצליח. בכנס הם לא ממש דיברו, אבל למחרת נפגשו במקרה בספרייה, התחילו לדבר, והשאר היסטוריה. עד היום יש ביניהם ויכוח מי התחיל, וכל אחד טוען שהוא התחיל. זיוה טוענת שהיא ממש בטוחה בכך, אף ש"ממש לא מתאים לי לפנות למישהו ככה".
מחאה. זיוה ונח מצאו עצמם משתתפים "בצורה שקטה ומכובדת" במחאה האחרונה בעקבות הרג סלומון טקה. שניהם מציינים שכאב להם מאוד לראות בטלוויזיה את המראות הקשים של האלימות ואת המקרים הקיצוניים שההפגנות הגיעו אליהם. מצד שני, כאב להם לא פחות לקרוא ברשתות החברתיות את התגובות על המחאה של לא מעט אנשים. התגובות הללו הוכיחו לדעתם שהגזענות עדיין קיימת, ואפילו יותר ממה שחשבו. זיוה סבורה שנדרש חינוך מהשורש ושינוי עמוק בחברה הישראלית. שניהם לא איבדו תקווה שזה יקרה.
זה לא לטלפון. לצערם, כל אחד מהם נתקל בדעות קדומות כלפי יוצאי אתיופיה. נח כבר רגיל לזה שאנשים שפוגשים אותו אחרי שדיברו בטלפון אומרים לו שהוא "לא נראה כמו אתיופי". זיוה זוכרת היטב חברה ישראלית בינלאומית גדולה שזימנה אותה לריאיון אחרי ששלחה קורות חיים. לאחר המתנה ממושכת במשרדו של המראיין הוא ויתר על הריאיון איתה, ואמר שהוא "לא חושב שהעניין יסתדר".
קיצור שולחן ערוך. זיוה גדלה בבית דתי, ואביה קורא בתורה באמהרית כל שבוע. היא למדה בבית ספר חילוני רק בגלל הקרבה הגיאוגרפית. נח והיא מגדירים עצמם כמשפחה שומרת שבת. הם לא נוסעים בשבת, וזיוה שמחה על הניתוק המוחלט ממסכי הטלפון והטלוויזיה. חשוב להם מאוד שהחינוך של הילדים יהיה דתי, ושכל אחד יקבל את ההחלטות שלו בחיים בהמשך.
בהקשר הזה הם מספרים שלא מזמן תהל ראתה רכב נוסע בשבת, ולאחר מכן שאלה איך זה יכול להיות, ולמה הם נוסעים בשבת. הוריה הסבירו לה שיש אנשים שבוחרים להיות דתיים כמוהם, אבל יש גם כאלה שלא, ותגובתה של תהל בת הארבע הייתה שהיא מחליטה שכשתהיה גדולה היא לא תשמור שבת. נח וזיוה אמרו לה שהם שמחים שכבר בגיל הזה היא רואה כל כך רחוק קדימה. אגב, תהל מאוד אוהבת בלט, וכך גם אחותה הודיה.
עיניים קדימה. השאיפה של בני הזוג היא לדאוג למשפחה, לשמור על המסגרת, לקיים את החיים בשפע ובהגשמה, להבין להוקיר ולהודות. יש מקום לביקורת בונה בכל התחומים, אך רק בצורה מקדמת כדי שכל אחד יצא לעולם חזק ועם ביטחון עצמי. 
