אפר לדורות: לכמה טמאים תספיק פרה אדומה אחת?

במכון המקדש מתקדמים לקראת הפקת פרה אדומה בימינו, תהליך שפסק לפני קרוב לאלפיים שנה וטרם חודש. זה לא פשוט. אי שם ברמת הגולן מגדלים בשנים האחרונות בשליחות מכון המקדש עדר פרות מזן אנגוס אדום אמריקני. "אין לנו בינתיים פרה כשרה ודאית", מודה הרב עזריה אריאל מהמכון. "קיימות כרגע בעדר שתי עגלות פוטנציאליות בנות כחמישה חודשים, שלעת עתה יש להן גם שיער בעל גוונים בעייתיים מבחינה הלכתית, אבל לדברי הרפתנים קיימת היתכנות שהוא יהפוך לאדום בהמשך, עד שיגיעו לגיל הרלוונטי – שנתיים ויום. כולנו מגששים באפלה בעניין הזה, כי מטבע הדברים עד היום איש לא התעניין בשינוי צבע שיער הפרה לאורך חייה".

עד שתתייצב הפרה המתאימה קיימות עוד לא מעט הכנות אחרות לקראת המעמד. אפר פרה אדומה, יש לזכור, הוא האמצעי שקבעה התורה לטהרה מטומאת מת. מעט אפר מהפרה פוזר על גבי חביות עם מי מעיין, ומהן מזים בסך הכול כמה טיפות על אדם או כלים ששהו תחת אותה קורת גג עם המת ביום השלישי וביום השביעי לטהרתם. לאחר מכן האדם טהור ורשאי להיכנס אל המקדש ולאכול מבשר הקרבנות, כוהן רשאי לאכול חלה ותרומה – כאחוז מכלל היבול החקלאי בארץ, מאות אלפי טונות של תוצרת שמושלכת כיום לפח – ובכלים הטהורים אפשר להשתמש לצורך הכנתם ואכילתם של כל אלו.

הפרה צריכה להיות אדומה לגמרי, ואם קיימות בה אפילו שתי שערות שאינן אדומות הצומחות ממקור צמיחה אחד, הדבר פוסל אותה. זו הסיבה לכך שהפרה נדירה למדי. רק תשע פרות אדומות נשחטו בכל ההיסטוריה. כשסוף־סוף נמצאה אחת כזו היא נלקחה אל מול פני המקדש בהר הזיתים ושם נשחטה ונשרפה. את הפרה האדומה האחרונה שחט שם הכוהן הגדול ישמעאל בן פיאבי בערך בשנת 60 לספירה, ואפרה החזיק מעמד עוד מאות שנים אחר כך, עד ראשית המאה הרביעית.

לאחרונה ערך מכון המקדש ניסוי בשרפת הפרה האדומה, בשיתוף פרופ' זהר עמר מאוניברסיטת בר־אילן. מכיוון שפרה אדומה אין עדיין, נלקחה לצורך התרגיל הרטוב פרה "רגילה", אבל את שאר פרטי ההלכה הדקדקניים שמרו בקפדנות. "ועצים היו מסודרים שם", מתארת המשנה במסכת פרה (ג', ח') את המדורה העצומה שהוכנה לשרפת הפרה האדומה, "עצי ארזים, אורנים וברושים ועצי תאנה חלקה". פרופ' עמר מסביר שבתהליך שרפת הפרה האדומה נקבה המשנה בין השאר בשמותיהם של עצים המפיקים בתום השרפה את כמות האפר הגדולה ביותר. כל קמצוץ אפר כזה יאפשר את טהרתם של טמאים רבים מאוד לאורך עשרות ואפילו מאות שנים.

לפי ניסוי מקדים יודע עמר לציין שכמות האפר הממוצעת המתקבלת מאורן ירושלים לאחר שרפתו היא כ־2.5 אחוזים ממשקל העצה בטרם שרפתה, אולם השיעור הזה משתנה מעץ לעץ. בעצי שקד כמות האפר היא 7.6 אחוזים מהעצה, בשקמה ובתאנה 5.8 אחוזים, בברוש 4.8 אחוזים ובאגוז המלך 4.5 אחוזים. במהלך שרפת הפרה, לפי מקורות חז"ל, הוסיפו למערכה עצים נוספים, בעיקר חבילות של אזוב ואזוביון. זאת, שוב, במטרה להרבות את האפר יקר המציאות. בדיקה שערך גילה עמר שאכן שני אלו מספקים בשרפתם כמות אפר רבה יותר מכל סוגי העצים האחרים שנבדקו – באזוב האפר הוא כ־8 אחוזים מהחומר המקורי, ובאזוביון הדגול מטפסת הכמות עד ל־16 אחוזים.

מהניסויים התברר שממש כפי שהעידה המשנה, עץ התאנה הוא בעל התכונות המיטביות לבערה מכלל העצים שהיו שכיחים בארץ בעת העתיקה, והדבר מסביר לדבריו מדוע העץ הזה נזכר בכל המקורות. מרקם העץ סיבי, לדברי עמר, והוא ניצת בקלות ומשמש לאחר הדלקתו בזרדים כמאיץ בערה של שאר עצי המערכה. גם העצה נשרפת לגמרי לרמץ דק ואיכותי – אם אפשר לכנות כך את המוצר הזה – וכמעט אין צורך לסננו. כמות האפר שהוא מספק היא כאמור בלתי מבוטלת.

"הפרה האדומה", מציין עמר, "נשרפת בשלמותה, מסת בשר שדורשת תפוקת חום חזקה וממושכת. למעשה, הדגם המדמה הקרוב ביותר הוא הנוהג של שרפת גופות אדם בהודו ובנפאל, המתקיים במשך אלפי שנים, עד ימינו. סמוך לאתרי השרפה אפשר לראות ערמות עץ עצומות המשמשות לצורך כך".

בשורה התחתונה, מסיק עמר, לשרפת גופה של אדם בוגר במשקל עד 100 ק"ג נדרש עץ בכמות של כחצי טונה. השרפה מתקיימת בשטח פתוח וטמפרטורת האש בשיאה נעה בין 800 ל־1,000 מעלות צלזיוס. בסוף התהליך לא נותר כמעט דבר מהחומר האורגני, אלא שיירי עצמות מתפוררות. בשיטות המודרניות של שרפת גופות, התהליך נעשה בכבשן סגור שהטמפרטורות נוסקות בו עד ל־1,200 מעלות. שרידי העצמות עוברים כתישה ולבסוף מתקבל אפר בכמות ממוצעת של 2־4 ק"ג, כלומר בסך הכול כ־3.5 אחוזים מהגוף המקורי. לפי הנתונים שיער עמר שלצורך שרפת פרה במשקל כחצי טונה נדרשים כ־2.5 טונות עץ, כ־5 ק"ג עץ לכל קילוגרם בשר.

ניסוי באתר סודי

כלקח מהיסטוריה ארוכה ולא תמיד מוצלחת של המכון ואנשיו במאמץ להשיג פרה אדומה, הוטל איפול על חלק מפרטי הניסוי, כמו למשל על זהות האתר שבו נערך. מה שמותר לספר הוא שבשלב הראשון נחפר בסלע הקִרטון בור באורך 2.4 מטרים, ברוחב 2 מטרים ובעומק 90 ס"מ, המדמה את הגת שעל גביה נשרפה הפרה האדומה, כמתואר במשנה (פרה ג', י'; ד', ב'). מעל משטח האיסוף נבנתה מערכה של עצים בצורה המתוארת במשנה: "עושין אותה כמין מגדל ומפתחין בה חלונות וחזיתה מערבה" (פרה ג', ח').

המדורה, שעמר מכנה "מערכה" על פי המקורות, נבנתה מגזעים שקוטרם הממוצע כ־20 ס"מ. הקורות הונחו שתי וערב בחמישה מפלסים, והמרווח בין השורות של קומות הגזעים יצר מעין חלונות אוורור שאפשרו לרוח המערבית ללבות היטב את האש. בחלק הרחב שפונה לכיוון מזרח־מערב הונחו שתי השורות של הקורות התחתונות, שאורכן שלושה מטרים,  ואילו הקורות העליונות ביותר היו באורך 1.9 מטרים.

מגדל העץ הזה נבנה לפי המלצת המשנה מגזעים של "עץ שמן", שעמר מזהה עם אורן ירושלים, והחלל הפנימי מולא בשלוש שכבות: ראשית זרדים ומחטי אורן, שנועדו להצתה הראשונה; מעליהם גזעי עץ יבשים של תאנה, ששימשו כמאיץ שרפה לשכבה העליונה; ולמעלה גזעי עצי אלון, בעלי תפוקת אש גבוהה וממושכת.

לצורך הניסוי נשחטה סמוך לשם פרה חולה, שנועדה להמתה, מזן קטן יחסית שהיה שכיח בארץ בימי קדם. משקלה היה כ־270 ק"ג. במהלך השחיטה תורגלה הזאת הדם הנדרשת בעת שחיטת הפרה אדומה, מתוך כף ידו של הכוהן. את הפרה הזו העלו לראש המגדל 12 המשתתפים בניסוי, באמצעות אלונקה מאולתרת.

הפרה הונחה שם תוך הקפדה דקדקנית על כללי הטקס שהותוו בהלכה: ראשה לדרום ופניה ורגליה לכיוון מערב. האש ניצתה במהירות, וכעבור כשעה, כשנבקעה כרס הפרה, שוחזר שלב נוסף בטקס המתואר בתורה: ענף ארז הלבנון ואגודות אזוב הכרוכים כולם בצמר צבוע בתולעת שני – כנימת מגן הגדלה על אלון מצוי – הושלכו אל תוך המדורה הגדולה: "נבקעה ועמד חוץ מגתה. נטל עץ ארז ואזוב ושני תולעת… והשליך לתוך שרפתה" (פרה ד', א').

הטמפרטורה המרבית של האש בחלוף כשעתיים, אחרי שוך הלהבות הגבוהות, עמדה על 940 מעלות. שרפת הפרה ארכה בסך הכל כתשע שעות, ואיסוף האפר נעשה לאחר כמה ימים, כאשר הוא התקרר. ומכאן למסקנות: משקל העץ ששימש בשרפה, לא כולל הפרה עצמה, עמד על 1.4 טונות, אולם בסופו התמצה הכול באפר מנופה במשקל 66 ק"ג שהצטבר ב"גת" – כ־4 אחוזים מכמות החומר הראשונית. מתוכם יש לשער ש־11 ק"ג בלבד הם של הפרה עצמה.

660 מיליארד טמאים

כמה טמאים יכולים להיטהר בעזרת האפר הזה? כל שנדרש לטהרה הוא לפזר קמצוץ מהאפר על פני חביות מי מעיין – מים חיים, בלשון התורה: "ומערבין בו מעט מאפר הפרה, שיעור שייראה על פני המים", כותב הרמב"ם. עמר מסיק שעדיף להשתמש לשם כך בכלים גדולים ולהקפיד שהאפר יהיה מנופה לחלקיקי אבקה דקה. "לדוגמה, בחבית שמכילה 250 ליטר ושקוטר פיה הוא 60 ס"מ, די ב־0.2־0.3 גרם אפר. לצורך החישוב, גרם אפר בודד מספיק לקוב אחד של מים חיים".

מכל אלו די בטיפה אחת, או בכמה טיפות בודדות, לטהרה של אדם, בגד או כלי – "מזין עליו שתיים־שלוש טיפין, ואומר לו טהרת" (תנחומא, חוקת כ"ו). בניסוי שערך עמר עם אנשי המכון טבלו הללו אגודה של שלושה ענפי אזוב מצוי בתוך מים בעומק של סנטימטר או שניים. עמר היזה את המים החיים הספוגים באזוב לתוך כלי, ועשר הזאות הביאו לכך שבכלי נמדד מילימטר בודד בממוצע. הדבר הביא את עמר למסקנה שהזאה בודדת מצריכה 0.1 מילימטרים.

בהתאם לכך חישב פרופ' עמר שמ־66 הק"ג של אפר שרפת הפרה – לו הייתה אדומה תמימה ונשרפת כהלכתה בהר הזיתים – אפשר להזות על לא פחות מ־660 מיליארד טמאים. כל תוספת של טונה עץ אורן יכולה להניב אפר שיספיק לכ־250 מיליארד הזאות נוספות. גם אם נניח שחלק מסוים מהמים החיים יתבזבזו ולא ינוצלו עד תומם, או לחלופין נפזר מסיבות שונות אפר בכמות גדולה יותר על כל חבית מי מעיין, עדיין פרה יחידה תוכל לאפשר מספר עצום של הזאות טהרה כאלו.

כל זה מבהיר היטב מדוע אפר של פרה אחת כזו שרד עוד מאות שנים אחרי שהמקדש עצמו היה לאפר ולאבק וירושלים הפכה לעיר אלילית. בעיני עורכי הניסוי, שחותרים בכל הכוח אל היעד המיוחל, יעד של דורות, לא מופרך כלל שבתוך שנים ספורות תהליך הטהרה הנשכח הזה יתחדש במלוא הקיטור.