אם השם ויליאם וולד, 'ביל' בפי חבריו, לא נשמע לכם מוכר, אל תייסרו את עצמכם. כאשר האיש – שהיה מושל מסצ'וסטס בשנות התשעים, והתמודד למשרת סגן הנשיא מטעם המפלגה הליברטריאנית – הודיע באפריל האחרון על החלטתו לרוץ מול דונלד טראמפ בפריימריז של המפלגה הרפובליקנית למועמדות לנשיאות ב־2020, הגיבה דוברת הבית הלבן בתמיהה בת מילה אחת: "מי?". בהיעדר מתמודדים רציניים מולו במפלגתו, דונלד טראמפ כבר שועט בדרך לקמפיין בחירתו מחדש בעוד 500 ימים.
במפלגה הדמוקרטית, לעומת זאת, יש לפחות 23 טוענים לכתר הטוען לכתר. האינפלציה במספר המועמדים הדמוקרטים נובעת משתי סיבות עיקריות. האחת, רמות התיעוב והשנאה הגבוהות כלפי הנשיא המכהן, שכמותן לא נראו בעבר, מעוררות בקרב אנשים רבים את הלהט לרשת אותו ולעשות סוף במו ידיהם לאסון שלדעתם הוא ממיט על ארה"ב.
הסיבה השנייה כבר קשורה למתרחש במפלגה הדמוקרטית עצמה – פוליטיקת זהויות הולכת ומחריפה ופיצול אידיאולוגי מעמיק, הגורמים להתגבשות קבוצות שונות ומנוגדות אשר מעוניינות להושיב דווקא את נציגיהן בחדר הסגלגל. תהליך הסינון הפנים־מפלגתי יהיה ארוך ומתיש, וצפוי לכלול כרגיל השמצות ומלחמות פנימיות אינסופיות. הוא החל השבוע, בשני עימותים טלוויזיוניים שנערכו במיאמי לאחר סגירת הגיליון – בחמישי ובשישי לפנות בוקר, שעון ישראל. בכל אחד מהעימותים הללו השתתפו עשרה מועמדים.
לפי הסקרים, וגם לפי ההיגיון הפשוט, אין לדמוקרטים שום סיבה להתחיל את המרוץ הפנימי – הנמשך כשנה – עם עשרים מועמדים. עשרה מהם לא חוצים את קו האחוז הבודד בממוצע הסקרים, וחבל להעניק להם זמן מסך על חשבון מי שאוחזים בסיכוי כלשהו, גם אם תיאורטי בלבד. כאשר עשרה אנשים עומדים על במה אחת במשך שעתיים, לכל אחד מהם יש בממוצע שמונה דקות לדבר. זהו מתכון בדוק למסרים שטחיים ופרובוקטיביים, שאולי ישמחו את ליבם של אנשי הקמפיין הרפובליקני אבל ודאי לא יועילו למחנה הדמוקרטי, המפוצל והמקוטב גם כך.
מדוע בכל זאת מאפשרים במפלגה למספר רב כל־כך של מועמדים לגשת למרוץ? בבחירות 2016 טען ברני סנדרס כי הממסד המפלגתי הדמוקרטי מוטה לטובת הילארי קלינטון ועושה הכול כדי לדחוק את רגליו ולגרום להפסדו, מה שאכן קרה לבסוף. בתקופה שחלפה מאז תבוסתה של קלינטון לטראמפ, המחנה הרדיקלי־סוציאליסטי בהנהגתו של סנדרס גדל והתעצם. כדי למנוע תלונות כאלה מצדו או מצד מועמדים קרובים אליו בדעותיהם, החליטה המפלגה על שני קריטריונים שכל אחד מהם יזַכה את המועמד להשתתף בעימותים: אחוז אחד של תמיכה בשלושה סקרים לפחות שהמפלגה מאשרת כאמינים (מדובר בסקרים ארציים, או כאלה הנערכים במדינות מסוימות שיהיו הראשונות להצביע בפריימריז), או גיוס כספים מ־65 אלף תורמים, כאשר בתוכם יש לפחות עשרים קבוצות של 200 תורמים, כל אחת ממדינה שונה בארה"ב. הקריטריון השני מבוסס על דגם הצלחתו של סנדרס לקראת בחירות 2016, וכאמור נועד לרצות את אגף השמאל הרדיקלי במפלגה.
כך, על מנת לשמור על שקט תעשייתי בתוך הבית פנימה, נאלצים אזרחי ארה"ב המעוניינים לשמוע מה יש למועמדים הרציניים לרשת את טראמפ לומר בנושאים הבוערים שעל הפרק, לחזות במקום זאת בקרקס מרובה משתתפים בשידור חי. הבשורות הטובות, לפחות לצופים בבית: בעשרת העימותים שנותרו הקריטריונים כבר נעשים קשוחים הרבה יותר, למעשה מוכפלים.
למרות השערוריות
לג'ו ביידן, סגן הנשיא בשמונה שנות ממשל אובמה וכיום אחד המתמודדים הבולטים בפריימריז הדמוקרטיים, היו כמה שבועות לא טובים בלשון המעטה. בתחילה צצו תלונות של נשים על כך שבעבר הוא נהג כלפיהן באופן לא הולם. אם אחרי התלונה הראשונה ביידן חשב שהסערה תחלוף מאליה, הרי שכעבור כמה ימים ובעקבות סיפורים דומים שצפו, הוא נאלץ להתייחס. ביידן בחר להגיב בחצי התנצלות, שלפיה הוא מבין כי הנורמות בעולם משתנות.
בהמשך נחשף כי חלקים נרחבים מתוכנית האקלים שלו הועתקו מתוכניות מקבילות של ארגונים שונים לאיכות הסביבה. אצל ביידן נושא ההעתקה רגיש במיוחד; בשנת 1987 התברר כי חלקים מנאום שנשא במסגרת התמודדות לנשיאות ארה"ב (כן, כבר אז) הועתקו מפוליטיקאי בריטי, מה שהוביל לחשיפות נוספות לגבי העתקות של ביידן בעת שלמד משפטים באוניברסיטה. גילויים אלה גרמו בסופו של דבר לפרישתו מהמרוץ ההוא. הפעם מיהר ביידן לתקן את תוכנית האקלים שלו ולהוסיף את הקרדיטים שהושמטו לטענתו בטעות, אבל הכתם נשאר.
ולבסוף, בשבוע שעבר סער המחנה הדמוקרטי בעקבות אמירה של ביידן ששיבחה את יכולתם של פוליטיקאים אמריקנים בעבר לעבוד יחד למרות חילוקי דעות ביניהם. כדוגמה חיובית הזכיר ביידן שיתוף פעולה כזה שהתרחש לדבריו בשנות השבעים, בינו ובין שני סנאטורים, שהיו תומכי ההפרדה הגזעית. לצד הסוגיה האידיאולוגית הנפיצה, האמירה הזו הציפה שוב את גילו המתקדם של ביידן ואת היותו סוג של דינוזאור: אם ייבחר לנשיאות ב־2020 יהיה ביידן, בן 76 כיום, הנשיא המבוגר ביותר שנבחר אי־פעם לתפקיד. כעת, אגב, נמצא במקום הזה דונלד טראמפ, שהיה בן שבעים כשנבחר, ואחריו רונלד רייגן שנכנס לבית הלבן בגיל 69.
ולמרות כל השערוריות והמבוכות הללו, סקר שפורסם השבוע מציב את ביידן כפייבוריט הבלתי מעורער של הדמוקרטים לנשיאות, עם 38 אחוזי תמיכה. ברני סנדרס מדדה הרחק מאחוריו במקום השני, עם 19 אחוזים. הנתון הגבוה של תמיכה בביידן נותר על כנו גם בקרב בוחרים שחורים – אלה שלכאורה היו אמורים להיפגע יותר מכל מגזר אחר משערוריית ההפרדה הגזעית שנדבקה לביידן, אך ממשיכים להעניק לו כמעט חצי מקולותיהם. בממוצע הסקרים של האתר המוערך real clear politics מוביל ג'ו ביידן ביותר מכפול על סנדרס – 31.9 אחוזים לסגן הנשיא לשעבר, לעומת 15 אחוזים בלבד למתחרהו מהשמאל הרדיקלי.
מי עוד במשחק, לפחות לכאורה? הסנטורית אליזבת וורן ממסצ'וסטס, ששואפת להגשים את חלומה של הילארי קלינטון ולהפוך לאישה הנשיאה הראשונה. בשבועות האחרונים היא מתחזקת ונושפת בעורפו של סנדרס עם 12.1 אחוזי תמיכה בממוצע. כל השאר לא באמת במשחק, כולל מי שהייתה לרגע המרענן הדמוקרטי הרשמי ונמוגה במהירות הבזק, קמלה האריס. הסנטורית האסייתית־שחורה הפרוגרסיבית מקליפורניה זכתה לתשומת לב ארצית ואפילו בינלאומית כאשר תחקרה בקשיחות את השופט העליון ברט קוואנו בזמן השימוע שנערך לו בחשד לעבירות מין שביצע בצעירותו. העיתונות הליברלית הכתירה אותה בתחילת 2019 כיורשת של אובמה, וכיחידה שמסוגלת להתמודד מול טראמפ ולהפיל אותו לקרשים. אלא שמאז הצליחה האריס לעמעם את מסריה, הפרופיל הציבורי שלה ירד, והתוצאות בהתאם: רק שבעה אחוזים מהבוחרים הדמוקרטים רואים בה את המועמדת שלהם לנשיאות, לפי ממוצע הסקרים.
עוד כוכב נופל הוא בטו אורורק מאל־פאסו שבטקסס. מי שהפסיד לטד קרוז בקרב על כהונת הסנטור בבחירות האמצע בנובמבר האחרון, ונחשב גם הוא לכפיל של אובמה, הסתבך מאז במספר שערוריות מביכות. אף שטרם הודיע על פרישה מהמרוץ, נראה כי יעשה זאת בקרוב. אורורק מדשדש עם פחות מארבעה אחוזי תמיכה בממוצע. על שאר המועמדים חבל אפילו להשחית מילים. אם לא יקרה משהו דרמטי, הם ייעלמו לתהום הנשייה כבר בשבועות הקרובים.
משבר זהות
בשלב זה הקורא מן הסתם שואל את עצמו: האם יש בכלל טעם לערוך פריימריז במפלגה הדמוקרטית? עם פער של יותר מ־15 אחוזים בין המקום הראשון לשני, מדוע צריכה המפלגה הדמוקרטית להתבוסס במי האפסיים של העימותים הפנימיים במשך זמן רב כל־כך, במקום לתת לג'ו ביידן את המושכות ולאפשר לו לפנות את זמנו לקרב חייו – שרבים בשמאל האמריקני רואים בו גם מאבק על נשמתה של אמריקה – מול ניסיונו של דונלד טראמפ להיבחר לכהונה שנייה? אחד הפרשנים בארה"ב ערך חישוב שלפיו כל מועמד שמשתתף ב־12 העימותים הפנים־מפלגתיים המתוכננים, יבזבז כמעט חודשיים במצטבר מהקמפיין לטובת נסיעות, הכנות, העימותים עצמם ופוסט־מורטם – חודשיים יקרים מפז שניתנים כבונוס למועמד הרפובליקני שאיננו תלוי בעימותים דומים.
ובכן, התשובה המיידית היא שככה זה בדמוקרטיה. עם כל הכבוד לסקרים, ישנו תהליך סדור ורשמי שאי אפשר לנפנף כלאחר יד בגלל הובלה של אחד המועמדים. בנוסף, ישנו עניין הבירור הפנימי שהמפלגה הדמוקרטית חייבת לעצמה. ביידן וסנדרס מייצגים בסופו של דבר את הקיטוב האידיאולוגי שנפער במפלגה מאז בחירות 2016 הכושלות; אין כמעט נושא כלכלי וחברתי אחד שהשניים הללו מסכימים עליו. המבנה הפוליטי בארה"ב, שזה עשורים רבים מכתיב התמודדות בינארית בין שתי מפלגות ושני מועמדים בלבד, מחייב את המפלגה הדמוקרטית להחליט איזה סוג של שמאל היא רוצה להציג בפני הבוחר האמריקני. הפריימריז אמורים לזקק את ההבדלים העמוקים והמהותיים הללו.
אבל יש כאן עניין נוסף. בפריימריז לראשות המפלגה הדמוקרטית לקראת בחירות 2008, הילארי קלינטון הובילה עד חודש ינואר של שנת הבחירות ביותר ממאה סקרים. אובמה הוביל בשניים בלבד. בנקודת הזמן המקבילה לימינו, יוני 2007, הובילה קלינטון בממוצע ב־13 אחוז על אובמה. לקראת חודש אוקטובר של אותה שנה, הפער התרחב באופן דרמטי: 48.2 אחוזים לקלינטון, לעומת 20.4 אחוזים בלבד לאובמה. פער כמעט בלתי נתפס של 28 אחוזים לטובת הילרי. בינואר, פתאום השתנתה המגמה. אובמה החל להוביל, וסיים לקראת זכייתו במועמדות הדמוקרטית לנשיאות עם פער של 12 אחוזים לטובתו בסקרים.
מה הייתה הנקודה שבה השתנה לפתע הכול? החיים עצמם, כפי שנהוג לומר אצלנו. כלומר, התחלת ההצבעה של מתפקדי המפלגה בפריימריז. בהצבעה הראשונה, שמתרחשת באופן מסורתי באייווה הקטנה, הפתיע אובמה וניצח עם 37.6 אחוז, לעומת קלינטון עם 29.4 אחוז בלבד מקולות הבוחרים. מאז דרך כוכבו של הסנטור מאילינוי, ובהמשך הוא דרס את מועמדותה של קלינטון בדרך להיות הנשיא השחור הראשון. די בדוגמה הזו כדי להמתין בסבלנות לפני הכתרת ג'ו ביידן למועמד הדמוקרטי הבטוח. ישנו עוד זמן רב למרוץ הפנים־מפלגתי, וההיסטוריה הפוליטית כבר ראתה הפתעות גדולות יותר מאיבוד 15 אחוזי תמיכה בסקרים.
אם נשאל את הנשיא הנוכחי להעדפותיו, יש להניח שטראמפ ישמח לראות את ברני סנדרס עושה לביידן מה שאובמה עשה לקלינטון. מועמדותו של הסנטור היהודי תפיח אולי רוח התלהבות בבייס השמאלני ובקרב צעירים פרוגרסיבים, אבל עם כל הכבוד – לא הם שמכריעים בחירות לנשיאות בארה"ב. כפי שלמדה הילארי קלינטון על בשרה בליל השמיני בנובמבר 2016, את הבחירות בארה"ב מכריעים בעשורים האחרונים לא יותר מחצי מיליון בני אדם, והם שייכים למעמד הביניים ולצווארון הכחול במדינות מתנדנדות כמו פנסילבניה, ויסקונסין ומישיגן. אם טראמפ היה מפסיד את שלוש המדינות הללו – ובכל אחת מהן הוא ניצח בשיעור מזערי – קלינטון הייתה היום נשיאת ארה"ב.
האנשים הללו שייכים למרכז הפוליטי, ומעניינות אותם בעיקר סוגיות כלכליות והיכולת להעניק לדור הבא את רמת החיים שהם הורגלו אליה. את זה בדיוק הבטיח ומקיים מבחינתם טראמפ, עם הכלכלה שצומחת והמשכורות שעולות, וסנדרס ממש איננו הדמות שיכולה להזיז אותם מהחלטה לתמוך בו שוב. ביידן, לעומת זאת, עם עמדותיו המתונות ויכולתו לתקשר עם אנשי מעמד הביניים, מהווה בעבור טראמפ סכנה גדולה הרבה יותר.
המערכת הפוליטית האמריקנית לא באמת יודעת מנוחה. בשיטה סיזיפית, שבה בכל שנתיים יש בחירות לכל בית הנבחרים ולשליש מהסנאט, וכמובן בחירות לנשיאות בכל ארבע שנים, לא פשוט לזקק רגע אחד שבו ניתן לשים את האצבע ולומר – היום החלה מערכת הבחירות. היא פשוט קיימת כל הזמן. ובכל זאת, ישנם רגעי מפתח. אחד מהם קרה השבוע: פתיחת עונת העימותים הדמוקרטיים היא שלב נוסף של חימום מנועים לקראת הרגע הגדול באמת, שיתרחש בשלישי בנובמבר 2020, הבחירות לנשיאות בין דונלד טראמפ למועמד – או המועמדת – מטעם המפלגה הדמוקרטית. 
