"האנשים המוחים נגד גירוש המסתננים חיים 'אווירה' ולא חיים את העובדות. אין להם שום מושג מהן העובדות", אומר מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה, פרופ' שלמה מור־יוסף. כחצי שנה לאחר שנענה לפניית שר הפנים אריה דרעי וקיבל עליו את התפקיד, מונח לפתחו של מור־יוסף, לשעבר מנהל בית החולים 'הדסה' ומנכ"ל הביטוח הלאומי, תפוח האדמה הלוהט הקרוי סוגיית מהגרי העבודה. בימים האחרונים הגיע הלהט לנקודת רתיחה, כאשר נודע כי בעוד שלושה חודשים ייסגר מתקן הכליאה 'חולות' ואלפי המסתננים ייאלצו לעזוב את הארץ או להיכנס לכלא.
"הגירוש", כפי שהוא מכונה בקרב פעילי זכויות האדם וארגוני המהגרים, הביא להגברת פעולות המחאה, ההפגנות והעימותים בין הפעילים ובין תושבי השכונות, בעיקר בדרום תל־אביב. ארגוני זכויות הפליטים טוענים כי ב־1951, שש שנים אחרי השואה שבמהלכה הידפקו אלפי יהודים על שערי מדינות העולם בניסיון להיחלץ מגיא ההריגה אך אלה ננעלו בפניהם, הייתה זו מדינת ישראל בת השלוש שהובילה במוסדות האו"ם את היוזמה לחתום על מגילת זכויות הפליט, ובכך הניחה את היסוד לגישה הומניטרית כלפי מושג הפליטוּת.
עד לפני שמונה שנים לא הכירה ישראל את הבעיה, עד שלפתע מצאה את עצמה עומדת מול הדילמה הגדולה: בלי שהרגשנו חצו את גבולות הארץ לא פחות מ־65 אלף מסתננים. עתה, טוענים הפעילים, ישראל צריכה לנהוג בהומניזם, במיוחד כאשר בעולם כולו מתחולל משבר הגירה עצום וכ־70 מיליון איש מבקשים מקלט לאחר שברחו ממדינות שבהן צפויה להם סכנת חיים. המחאות באות מקבוצות שונות כמו אנשי רוח ואקדמיה, רופאים, שלושה טייסי אל־על המכריזים כי יסרבו להטיס את המסתננים (אחד מהם הוא פעיל שמאל קיצוני שבעבר כבר חתם על מכתב סרבנות), ואפילו קומץ ניצולי שואה המכריזים כי יחביאו את המסתננים בבתיהם ושואלים: "אני יצאתי בחיים בזכות אנשים שנתנו לי מקלט, ופה אנחנו לא מוכנים?"
"מי שמשווה את המתרחש כאן לאירופה של שנות ה־30 וה־40, או שאין לו מושג מה היה שם או שאין לו מושג מה קורה פה", אומר מור־יוסף. "זו השוואה נואלת ומניפולטיבית שבאה לנגן על עצביה החשופים ביותר של החברה הישראלית, כדי ליצור רגשות רחמים כלפי אנשים שאינם פליטים וגם אינם נשלחים אל מותם. הם פשוט מזייפים אלמנטים שאינם קיימים במציאות. אין ספק שיש כאן מערכת תקשורתית־הסברתית מאורגנת, שהאמת אינה הציר המרכזי שלה. אני יכול לקבל שיש אנשים שלפי ערכיהם האישיים מדינת ישראל הייתה צריכה לנהוג אחרת ואני לא מתווכח, אבל לעוות את העובדות ולקחת את ההשוואות למקומות שאין להם קשר למתרחש – זה מקומם אותי".
עם זאת, הוא אינו אדיש למציאות והיא מדירה שינה מעיניו. "לומר את האמת, קשה לי. אני חש מאוד לא בנוח עם כל התהליך שבו אנו נאלצים לקחת אנשים מסכנים, להביט בעיניהם ולקבוע שעליהם לעזוב ולעבור למקום שבו יהיה להם פחות טוב. קשה לי להיות מאושר מזה. בכל תפקידיי הקודמים, כמנהל בית חולים או המוסד לביטוח הלאומי, תמיד שרר מתח בין הכלל והפרט. אתה צריך להחליט מי יקבל מיטה במצב של מצוקת אשפוז, או להחליט מה ייכנס לסל התרופות ומה לא. גם כאן יש התנגשות בין ערכי המדינה שאנו אמונים עליהם ובין אנשים שנפגעים מהחלטותיך".
כן, צפון תל־אביב עדיף
מור־יוסף אינו מתעלם מהמחאה הציבורית, מההפגנות ומהפניות שהוא מקבל. בין השאר הגיעה לשולחנו פנייה מקבוצת רופאים, שאת חלקם הוא מכיר היטב, המבקשים לעצור את גירוש המסתננים, בהם כאלה שטופלו בידיהם בשנים האחרונות. "כרופאים, אנשי סיעוד ובריאות, לא נוכל לעמוד מנגד כשחייהם ושלמות גופם ונפשם של מטופלינו מוטלים על הכף. שתיקתנו כמוה כהסכמה לפגיעה מהקשות שידעה האנושות", כתבו.
אתה טוען כי במסגרת המחאות וההפגנות מעוותים את העובדות. תוכל לתת דוגמה?
"למשל, לא מגלים לציבור כי משפחות שבהן נשים וילדים לא יגורשו אלא יורשו להישאר. מי שיגורש הם רווקים בגיל העבודה בלבד. את זה הציבור לא יודע כי מייצרים אווירה של גירוש כללי. יש כאן דיסאינפורמציה והטעיה מכוונת, שכן מארגני הקמפיין הנגדי יודעים מצוין את העובדה הזו. הפעילים למען הפליטים צועקים שאנחנו שולחים אותם אל מותם. שטויות, לא שולחים אף אחד אל מותו. נכון שאם אני צריך לבחור לחיות בצפון תל־אביב או אפילו בדרומה, מול חיים ברואנדה, אבחר באפשרות הראשונה, אבל איש אינו נשלח אל מותו. הם באו לכאן למצוא עבודה, ברחו ממדינתם, אך זה לא מחייב אותנו. הם לא עברו את הגבול מסוריה לישראל אלא צעדו במדבר, ויכלו לעצור במקומות רבים אחרים".
לדבריו, המסתננים אינם עונים על מה שמכונה "דמוגרפיה של פליטים". "לפני שנתיים־שלוש ראינו שיירות של גברים, נשים, זקנים וטף. זו אוכלוסיית פליטים. אבל כאן מדובר באוכלוסייה קלאסית של מהגרי עבודה: גברים רווקים שבאים למצוא עבודה ולשלוח כסף הביתה".
האם מאחורי המחאות עומד כוח פוליטי המושך בחוטים ומטרתו האמיתית היא לנגח את השלטון ולהשתמש בסוגיית הפליטים כמנוף?
"איני יודע, אבל אני לא פוסל את האפשרות הזו. חלק מהאנשים המזוהים הם אלה שהזדהו גם במצבים אחרים, ולא תמיד זה לגמרי ספונטני. מי מארגן ומה האינטרסים שלהם – איני יודע. אני מניח שחלק מהאנשים מדברים מדם לבם אם כי בחוסר ידע, ויש כאלה שרואים בזה עוד מנוף לנגח את הממשלה".
גם הגדרתם של המגורשים נתונה לוויכוח. השאלה אם הם "מסתננים", "פליטים", "מהגרים" או "מבקשי עבודה" תלויה בהשקפת העולם. על פי ההגדרה היבשה, מסביר לנו פרופ' מור־יוסף, מסתנן הוא כל מי שנכנס לישראל שלא דרך מעבר גבול. זו ההגדרה הפורמלית. "פליט הוא אדם שקיבל מעמד כזה. אנשים יכולים לבקש מקלט, אך הרוב לא מבקשים מקלט כי הם יודעים ששינם כאלה כי הם באו לעבוד. חלק מרגישים שהם פליטים. הם באו לעבוד, אבל יודעים שאם יבקשו מעמד של פליט זה ייתן להם הגנה מסוימת, לפחות בשלב הראשון".
בשיא ההסתננות חצו את הגבול הדרומי, בימים שלפני הגדר, 65 אלף איש. מאז יש ירידה הדרגתית במספר המבוגרים, ועלייה במספר הילדים שנולדו כאן. כיום ההערכה היא שנמצאים כאן כ־42 אלף מסתננים מאריתריאה ומסודן, בהם 4,000 ילדים. בשנה שעברה לא חצה את הגבול ולו מסתנן אחד. לדברי מור־יוסף רבים מהם יצאו מרצון, ואולם עתה החליטה ממשלת ישראל להתייחס לאותם שאינם מוכנים לעשות זאת כאל מסתננים לכל דבר ולהרחיקם.
"כל מדינה, כולל מדינת ישראל, מרחיקה אנשים משטחה כל יום, ללא קשר לצבעם או למוצאם. לכל מדינה יש מבחנים ברורים מי רשאי להיכנס או להישאר. אנשים מורחקים מצרפת, מאנגליה ומכל מקום. זה לא שפתאום קרה משהו ומתחילים להרחיק. יש לנו מדינה בעלת זהות יהודית־ישראלית שאנו רוצים לשמר, ולכן נכניס את מי שאנו מעוניינים שייכנס או שנגביל את זמן שהותו כאן".
אתה חש שהזהות הזו בסכנה?
"לא אמרתי שהיא בסכנה, אך אם לא נדאג לה ואם הכול יהיה פתוח וכל אחד יוכל להיכנס, היא תהיה בסכנה. צריך להבין שישראל היא מדינה שאנשים, ודאי ממדינות לא מפותחות, רוצים לבוא לגור בה ולקשור את גורלם בה. זה יכול להיות ממזרח אירופה, מברית המועצות לשעבר, מדרום אמריקה, מדרום מזרח אסיה או מאפריקה. והדברים קורים כל יום. מדי יום אנשים מנסים למצוא את עתידם במדינת ישראל, ואחד התפקידים של המשרד הזה הוא לדאוג שמי שייכנס למדינה ויישאר בה הוא מי שממשלת ישראל החליטה שזה הצביון שהמדינה צריכה לקבל.
"במקרה שלנו, אם אותם אנשים היו באים ממדינות שאין בהן בעיות, היינו מחזירים אותם ביום שבאו. הנה השנה החזרנו 3,361 אוקראינים ו־1,351 גיאורגים שניסו להיכנס. אולם מכיוון שהמגורשים באו ממדינות שיש סכנה להחזירם לשם – זה אמנם לא הופך אותם לפליטים כי לפליט יש הגדרות אחרות – ישראל לא חייבה אותם במשך השנים לחזור למקומות שמהם באו".
15,400 אפריקנים הגישו עד היום בקשות לקבלת מעמד פליט. רק 6,400 נידונו עד היום, ו־11 בלבד אושרו. לדברי מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה, לא מדובר בהזנחה בטיפול בבקשות בשל אלפי המקרים שבהם הרשות מטפלת. "יש כאן בירוקרטיה אִטית והבדיקה לוקחת זמן", הוא מודה, "אבל צריך להדגיש שמרגע שהם מגישים את הבקשה לקבלת מעמד פליט איש לא יגרש אותם עד לסיום הטיפול בבקשה, כך שאותה בירוקרטיה אטית בעצם מגנה עליהם".
בנוסף לנתונים הללו, מור־יוסף מציין בנפרד את האפריקנים שמגיעים מדרפור. "אנחנו מתייחסים אחרת לקבוצה שבאה מדרפור, שבה מתחולל רצח עם. עד היום הגיעו משם כ־3,000 איש, ו־500 מהם קיבלו מעמד של תושב ארעי במדינת ישראל, על כל הזכויות הסוציאליות המגיעות לפליטים. אני מניח שהתהליך יימשך בהדרגה".
רוב הבקשות מגיעות מאזרחי אריתריאה, הטוענים כי אם יוחזרו לארצם יגויסו בכפייה לצבא למשך שנים ארוכות, ואולם מדינת ישראל החליטה כי הדבר אינו מצדיק הענקת מעמד של פליט. "לרוב אנחנו דנים לגופו של אדם ולא כקבוצה", אומר מור־יוסף.
אתה חייב להודות שהממשלה הוכרחה על ידי בית המשפט העליון לנקוט צעדים שהיא עצמה לא רצתה בהם, כמו האיסור על כליאתם הממושכת.
"אני לא מביט על הדברים כך. מבחינתי הממשלה ובית המשפט הם מדינת ישראל, ואני מסתכל על מה מדינת ישראל עשתה לאורך השנים. בשמונה השנים האחרונות לא היה להיכן להחזיר את האנשים, ולפיכך הם נשארו פה. המדינה אפשרה להם לעבוד והעניקה לכל אחד אישור שהייה, שאמנם אינו אישור עבודה אך המדינה התחייבה כלפי בית המשפט העליון שלא תאכוף זאת, ולכן גם הם וגם המעסיקים יודעים שהם יכולים לעבוד בלי שהדבר ייחשב בלתי חוקי. לילדיהם ניתן מגיל שלוש חינוך מלא במימון הממשלה, ויש להם ביטוח בריאות בהסדר עם קופת חולים מאוחדת המסובסד על ידי הממשלה, כך שהם משלמים רק 120 שקלים בחודש. הילדים מקבלים חיסונים. למעשה, בשמונה השנים האחרונות הם קיבלו בהדרגה, בהחלטות ממשלה ובתיאום עם בית המשפט, את זכויותיהם".
עתה נמצא מקום. שתי מדינות באפריקה, רואנדה ואוגנדה, החליטו שהן מוכנות לקבל את המסתננים. לפני כמה חודשים אישרו בכירים ברואנדה כי מתקיימים מגעים עם ישראל, ונשיא המדינה פול קגאמה הכריז באפריל כי מדובר ב"נושא מסובך" וכי ממשלתו הסכימה להשתתף בו כדי לעזור לא רק לישראל אלא גם לאנשים עצמם, "ולנסות למנוע מהנושא הזה להפוך לבעיה גדולה עוד יותר".
אולם בעקבות הפגנת מבקשי המקלט מאריתריאה מול שגרירות רואנדה בהרצליה השבוע, מיהרה זו להכחיש כי חתמה על הסכם חשאי עם ישראל לקבלת המסתננים.
"אינני רוצה להתייחס להכחשות, אולם אני אומר לך בפירוש כי למדינת ישראל יש הסכם עם המדינות האלו, והוא אפילו הוצג לפני חמישה חודשים לבג"ץ בדלתיים סגורות. חמשת שופטי בג"ץ שדנו בעתירה נגד הגירוש ראו את ההסכם, וקבעו שאפשר ליצור מתווה להרחקתם למדינה שלישית שלא הוכח כי אינה מדינה בטוחה, או לאתֵר מדינות אחרות שאליהן אפשר יהיה להרחיקם בניגוד לרצונם. בית המשפט העליון, שכל המנגחים את הממשלה תמיד נתלים בו, נותן ליווי משפטי בינלאומי לזכותה של המדינה לשמור על צביונה ומאפשר את הוצאת המסתננים גם נגד רצונם. בית המשפט אומר בפירוש כי ראה בהסכם עם המדינה השלישית סעיף האומר שאותה מדינה איננה מוכנה לקבל אנשים נגד רצונם, ולכן לא ניתן לשלוח אותם אלא אם ההסכם יתוקן. אני מניח שבית המשפט העליון לא היה כותב זאת אם לא היה רואה במו עיניו את ההסכם".
פרט לאותן שתי מדינות אפריקניות הכריזו מדינות נוספות – בסקנדינביה – כי הן מוכנות לקלוט מכסות מסוימות של מסתננים בתיאום עם נציבות האו"ם לפליטים. לדברי מור־יוסף גם קנדה הצטרפה, ובשנה שעברה קלטה כאלף מהגרים.
האריתריאים חוגגים בשגרירות
הממשלה החליטה לסגור את מתקן הכליאה 'חולות' באפריל הקרוב, ולגרש את השוהים הבלתי חוקיים. מה לדעתך יקרה אז? כולם יעלו על המטוסים?
"אינני יודע", משיב מור־יוסף בכנות. "מה שאנו מצפים שיקרה הוא שאנשים יבינו שהם נמצאים כאן באופן בלתי חוקי, והם יכולים לחזור למדינתם מרצונם או ללכת למדינה שלישית שמוכנה לקבל אותם, כי מדינת ישראל תנהג איתם כפי שהיא נוהגת בכל מי שנמצא כאן באופן בלתי חוקי".
כולל כליאתם?
"הכלא הוא תחנת ביניים ולא יעד סופי. היעד הוא להוציאם מכאן".
האם נכונים הפרסומים שמדינת ישראל הציעה גם לאריתריאה לקלוט את המסתננים, אף שמדובר במדינה שבה חייהם יהיו בסכנה?
"לא. אריתריאה היא מדינה שיש לה שגרירות בישראל. ביום העצמאות שלה באים לשגרירות אותם מהגרים הטוענים כי היא מדינה מסוכנת, כדי לחגוג. אזרח אריתריאה שמעוניין לחזור לשם יכול לעשות זאת, והוא יהיה זכאי לאותן הטבות, דהיינו 3,500 דולר".
פעילי זכויות האדם אינם מאמינים לדברים. הם מציגים עדויות של פליטים שאכן הגיעו לרואנדה מרצונם, ואולם שם גילו שלמרות ההצהרות המדינה מסרבת לקולטם. חלקם נאלצו למסור את דרכוניהם ואת כספם לרשתות מבריחים שהכריחו אותם להסתנן לאוגנדה ולפתוח במסע נדודים דרך סודן ולוב כדי להגיע לאירופה דרך הים, שבו רבים מהם טובעים למוות. מור־יוסף דוחה את הדברים על הסף. "אלה טענות ממוחזרות שנידונו בבג"ץ. לבית המשפט העליון הוצגו כל הסידורים שם, והוא כתב בפסק דינו כי 'התשתית הראייתית אינה מבססת את הטענה כי נשקפת להם סכנה במעצרים חוזרים ונשנים במדינה השלישית'".
הם טוענים כי הממשלה מטעה גם את בית המשפט.
"השופטים לא חלמו את הדברים בלילה, הובאו לפניהם עובדות. אינני יודע מי האנשים שהעידו על כך, מי ראיין אותם שם ומה הבטיח להם המראיין".
אחת הטענות המושמעות היא שהרחקת המסתננים תגרום משבר בענף המלונאות וההסעדה, שבו מועסקים רבים מהם. מה אתה עונה לזה?
"נפתור את זה בכלים המקובלים, שגם עליהם אנו אמונים. יש מגוון שלם כמו הגדלת התעסוקה בתוך מדינת ישראל באמצעות הכשרות כאלה ואחרות, תעסוקה של פלסטינים שרוצים לעבוד כאן, או עובדים זרים שאפשר להביא. הם הרי לא באו לכאן כדי לפתור לנו את בעיות התעסוקה. הם נכנסו לנישה שמתאימה להם. אני לא דואג לענף, גם אם יהיו כמה מסעדות שייסגרו".
מדוע לא "להכשיר", אולי אפילו "להלבין", את אלה שכבר נמצאים כאן במקום לייבא פלסטינים או עובדים זרים מבחוץ?
"כי עובדים זרים באים לתקופה מוגבלת ואי אפשר לעשות זאת עם המסתננים. הנושא אינו כלכלי ולא תעסוקתי. יש כאן אנשים שנכנסו שלא כחוק, ומדינת ישראל רוצה להפעיל את החוק ורוצה שיצאו".
האם לא היה נכון לפזר את המסתננים במקום להניח להם להתרכז בדרום תל־אביב, שתושביה נאנקים ומתלוננים שחייהם הפכו בלתי נסבלים?
"זו אופציה, אך יש לה חסרונות רבים, ולמעשה לא ניתן לאכוף זאת עליהם. זה נשמע נורא יפה, אך אופרטיבית לא הצלחנו בעבר, אפילו בימים של המשטר הצבאי בכפרי המשולש, לקבוע לאנשים אזורי מחיה, ולא נצליח גם היום. לו היו עושים זאת מיוזמתם, אולי זה היה אפשרי, אבל הם מתקבצים סביב חיי קהילה ומקורות תעסוקה".
מה אתה אומר לאנשי דרום תל־אביב?
"שממשלת ישראל מתייחסת לבעיה ומתכוונת לפתור אותה. יש מכשולים רבים שצריך לעבור, כולל תביעה לבית המשפט, וגורמים רבים וציבוריים עלולים להשפיע, כולל התייחסות של יהדות העולם".
ואכן, השבוע פורסם כי אחד הצירים בוועד הפועל הציוני, נציג מפלגת העבודה, פנה לראשי ההסתדרות הציונית העולמית וביקש לכנס דיון בנושא כדי למנוע את הגירוש בנימוק ש"יהודים וציונים אמורים להבין את חשיבות ההגנה המוענקת למי שמבקש מקלט". מור־יוסף סבור כי המבקשים להרחיק את המסתננים אינם לוקים בגזענות, אם כי הוא מסתייג מאמירתה של השרה מירי רגב שקראה להם "סרטן". לדבריו, הקמפיינים מתנהלים בסגנונות שונים משני הצדדים. "יש אנשים הרואים את המאבק על דמותה של המדינה ואופייה, ויש אנשים שמייחסים לזה אלמנטים של גזענות".
שאלתי את המנכ"ל אם לדעתו הממשלה מיצתה את כל האפשרויות ואימצה את הפתרון הטוב ביותר. "אני פקיד ממשלתי", הוא עונה. "יש דרכים רבות להתמודד, והממשלה בחרה בדרך אחת שהיא סבירה וקיבלה את ברכת בית המשפט, שהוא המגדלור המוסרי של מדינת ישראל. אני יכול להתקדם עם זה בצורה נוחה יחסית".
מהניסוח שלך אני מבין שאתה, באופן אישי, היית בוחר בדרך אחרת. האם אני טועה?
"יש החלטת ממשלה. נכון שיש דרכים שונות, אבל אני פקיד בכיר ולא אתחבא עכשיו מאחורי דברים אחרים".
