האם כשהמוח שלנו מתאים את התנהגותנו להתנהגותם של אנשים סביבנו הוא גם גורם לנו לחשוב כמוהם? למשל, האם מחיאת כפיים המונית, שהופכת לעיתים קרובות למחיאת כפיים קצבית, עשויה לגרום ליחיד בקהל להרגיש את מה שמרגישים סביבו? מאמר פורץ דרך של חוקרות מאוניברסיטת חיפה, שפורסם בכתב העת Trends in Cognitive Sciences, רומז שהתשובה לשתי השאלות עשויה להיות חיובית.
לפי המחקר, שנערך בחוג לפסיכולוגיה, פעילות משותפת של שלוש רשתות במוח גורמת לבני האדם "להסתנכרן" מבחינה פיזית, רגשית ומחשבתית כאחד עם חברי הקבוצה שהם נמצאים בה.
"עד כה, חוקרים הסתכלו בנפרד על התנהגויות של סנכרון מוטורי, סנכרון רגשי וסנכרון קונפורמיות", מסבירה פרופ' סימון שמאי־צורי, מעורכות המחקר. "התנהגויות דומות נחקרו גם בקרב חיות וגם בקרב בני אדם. המאמר שלנו הוא הראשון שמקשר בין גופי המחקר האלה. המודל החדש שאנחנו מציעות מצביע על קיומו של מנגנון מוחי משותף של סנכרון חברתי, שנמצא בבסיסן של ההתנהגויות הללו".
הצורך להיות חלק מהקבוצה התפתח במהלך האבולוציה, והוא משותף לחיות חברתיות מכל המינים. כחיה חברתית, גם האדם פיתח מנגנוני חשיבה שמחזקים את יכולתו להתאים את עצמו לקבוצה.
לדברי פרופ' שמאי צורי, הצורך הזה נחשב "בסיסי" מבחינה אבולוציונית, ומשרת את יכולת ההישרדות. אצל חיות רואים את הסנכרון הזה בצורה פשוטה: תיאום של כיוון השחייה ומהירותה אצל להקת דגים, למשל. גם בקרב בני אדם התיאום הזה מתבטא ברמה המוטורית: למשל, כשאנחנו הולכים ליד מישהו אנחנו נוטים לסנכרן איתו את קצב ההליכה שלנו.
במחקר התגלה כי יש קשרים בין תופעות סנכרון שונות. למשל, אנשים שמסנכרנים את התנועה שלהם גם מרגישים קרובים יותר זה לזה מבחינה רגשית, ונוטים להסכים זה עם זה יותר. "למעשה, המודל שאנו מציעות טוען ששלוש הרשתות האלה, שנמצאות באזורים שונים במוח ואחראיות על פעולות שונות, פועלות באופן מסונכרן כשאנחנו רוצים להידמות לאחרים. המודל שלנו עוזר גם להסביר את הקשרים בין הסנכרון המוטורי, הרגשי והקוגניטיבי".
צורי מסבירה שהתיאוריה הזו יכולה לעזור לחוקרים ומטפלים להבין את הנטייה הטבעית שלנו "להתיישר" עם הקבוצה. בנוסף, היא יכולה לשמש כפתח לטיפול בבני אדם המתקשים בהבנת סיטואציות חברתיות רגישות, ובהם אוטיסטים. "אנחנו מכירים תופעות שבהן אנשים מתקשים לנהוג כפי שהיה אולי מצופה מהם. הם מתקשים להסתנכרן מבחינה רגשית עם החברה סביבם. כעת אנחנו מבינים שכל הממדים, הסנכרון המוטורי, הסנכרון הרגשי והקונפורמיות המחשבתית, קשורים זה בזה. כשמלמדים מישהו בעל אוטיזם להסתנכרן ברמה המוטורית עם אנשים אחרים, בריקוד או בתנועה, זה יכול לשפר את היכולת שלו להסתנכרן ביכולת להרגיש מה שאחרים מרגישים, או ביכולת 'להתיישר' עם המחשבות של האחר".
במעבדה של פרופ' שמאי־צורי נערכים כיום כמה מחקרים פורצי דרך שמשתמשים בטכנולוגיות הדמיה מתקדמות כדי לבחון את הסנכרון החברתי. המחקרים מתמקדים במצבים שבהם הסנכרון נוטה להיות לקוי, למשל בקרב אנשים שלוקים באוטיזם או סובלים מבדידות. מחקרים אחרים במעבדה מסתכלים על הכוח החיובי דווקא של הסנכרון, למשל בין מטפל למטופל בעת פסיכותרפיה, וכן בוחנים השפעות נוירו־כימיות של ההורמון אוקסיטוצין על הסנכרון במצבים האלה.
"אף שסנכרון חברתי הוא תופעה בסיסית ומוכרת לכל אדם, והוא צורך חזק בעל חשיבות עליונה מבחינת האבולוציה האנושית, רק עכשיו אנחנו מתחילים להבין את המנגנונים המוחיים שעומדים בבסיסו. בעזרת המודל החדשני והאינטגרטיבי שלנו, אנחנו מקוות לדרבן חוקרים נוספים להתבונן על הסנכרון החברתי ולחקור את המנגנונים שעומדים בבסיסו", סיכמה שמאי־צורי.
