הם תכננו להתחפש בפורים הקרוב לדמויות מתוך עליסה בארץ הפלאות, כל המשפחה יחד. הדס הייתה אמורה להיות עליסה. הסינר שלה לתחפושת כבר הגיע בדואר, והצהלה בבית הייתה רבה. אבל לפני שבועיים וחצי נהרגה הדס תפוחי לבית לנגזם (30) בדרך לביתה ביישוב עטרת שבבנימין. במרחק נסיעה קצר משער היישוב, התנגשה מכוניתה בעוצמה במשאית פלסטינית. בשבוע שעבר קמו בני משפחתה מהשבעה. מאז, מלבד מציאות השכול שנכפתה עליהם פתאום, הם מתמודדים גם עם חידת האסון. האם הייתה זו תאונת דרכים או שמחבלים פלסטינים יידו אבנים אל הדרך וגרמו להדס לסטות מנתיב הנסיעה?
אחד הגורמים המרכזיים לחשש הזה של המשפחה הוא סימני אבקה טריים על הכביש שזיהה גשש שהגיע למקום התאונה בעקבות בקשת רכז הביטחון של היישוב. מאז, הם לא שותקים. באמצעות קמפיין שהגה שכן מעטרת ומסתובב ברשתות החברתיות, הם מתאמצים להשאיר את העניין על סדר היום. לדרוש שהוא ייחקר עד תום, כפי שרק השבוע הוכר דוד בר־קפרא שנרצח ב־2015 כנפגע פעולות איבה.
"אנחנו חיים במציאות בלתי אפשרית, ואולי הסיפור של הדס יעזור במשהו, להביא לאיזשהו תיקון", אומר יונדב תפוחי, האלמן הטרי. "היא חטפה שם אבנים חודש לפני כן, וגם שנה לפני כן. זה מקום שכולנו חטפנו בו, והתרחיש הזה סביר לגמרי". לעומת זאת, הוא מוסיף, לא נמצאו סימני החלקה על הכביש, הטלפון שלה נבדק והתברר שלא נעשה בו שימוש, מה שמחליש את תרחיש התאונה. "הדס הייתה נהגת זהירה מאוד. אם היו ביישוב הדרכות על נהיגה בעת חירום, היא תמיד השתתפה. היא נסעה הרבה בכבישי בנימין במסגרת תפקידה. אנחנו נוסעים כאן כי אלו החיים. תמיד כששאלו אותנו למה עטרת, היינו עונים שנינו כי איכות חיים, כי שמחה, כי זה הבית. כי למה לא. אם זה באמת היה פיגוע, אני חושב שהיה מאוד משמעותי עבורה שהילדים ידעו שאימא נהרגה במסירות נפש על ארץ ישראל. אני לא מפחית חלילה מערך חייו של מי שנהרג בתאונת דרכים, אבל זו אמירה נוספת. אנחנו רוצים לחיות על ארץ ישראל, לא למות עליה".
תפוחי הוא מנהל מחלקת סייבר בחברת אבטחה תל־אביבית. איש מיוחד, בעל השקפת עולם שלא נתחמת בגבולות המקובל. הוא מודה כי לו עצמו חידת המוות של רעייתו משנה פחות. הידיעה מי באמת הביא למותה של רעייתו האהובה לא משפיעה על עוצמת האבל. היה לו קשה לקום מהשבעה, "להיפרד מההתעסקות האינטנסיבית בדמותה של הדס. הרגשתי שאני מנסה להחזיק אותה חזק חזק.
"במהלך השבעה נכנסו אלף אנשים הביתה, ורבים רצו מתוך כוונות טובות לעזור, לסדר, והתחילו לעשות מהפכות במה שהדס עשתה. ביקשתי שלא ייגעו לי, כי הכול בבית היה הדס. דברים שהיא סידרה, ובלגן שהיא הייתה באמצע לסדר, הכול היה שלה. נעלתי את החדר שלנו. לא חזרתי מאז לחדר שלנו, לא חזרתי למיטה שלנו. אני ישן עם הילדים. לא יכול להיות שם בלעדיה".
יש להם ארבעה ילדים. בן בכיתה ד', בת בכיתה ב', בת בגן חובה וקטנצ'יק בן שלוש. "הודיעו לי על האירוע בזמן שהייתי בעבודה. לאנשי עטרת מגיעה שורה של אותות הצטיינות, וגם בזה. דאגו שכל ילד ילך לחבר, שם עטפו אותם ולא אמרו מילה. כשהגעתי ליישוב פגשו אותי עובדות סוציאליות. ביקשתי להביא את שני הגדולים. עזרו לי אפילו לפרוש את השטיח אצלנו בבית, להדליק את הקמין. ישבנו על השטיח מול הקמין, הילדים ואני, ודיברתי איתם. בצורה מאוד פשוטה. אמרתי שאימא הייתה בדרך הביתה, שהייתה תאונה, ניסו להציל אותה. שאימא מתה.
"בהתחלה הם לא כל־כך האמינו לי. בבית תמיד הייתי זה שאומר להם שטויות, והדס הייתה מתקנת. אומרת שזה לא באמת ככה, כמו שאבא אמר. סיפרו לי במשפחה שהגדול ניסה להתקשר אליה. להבין אם זה נכון. אחרי זה הביאו את הקטנים הביתה. סיפרנו להם יחד". בשבת החולפת, הראשונה מאז השבעה, הם היו יחד בבית. "הבן הקטן שלי שכב לידי על השטיח. אמר שהוא רוצה את אימא. שהוא מתגעגע לאימא. אמרתי לו שגם אני".
נאחזים בסיפורים
כמעט חמש שנים מתגוררת משפחת תפוחי בעטרת. יונדב והדס הכירו כשהיו בני 19 ונישאו זמן לא רב אחר כך. הוא מעיד שהיא תמיד הייתה הבוגרת. "היא עשתה הכול. מהניהול השוטף של הבית, כביסות וניקיון, ועד זה שהמוסכניק הכיר אותה ולא אותי. אנשי הביטוח הכירו אותה ולא אותי. הצוות בבית הספר הכיר בעיקר אותה. תמיד כשהייתי אומר שאני פמיניסט, היא הייתה אומרת שאני 'פמיניסט־בלאי'… היא ידעה בדיוק מה היא רוצה, בעדינות ובשקט, אבל מה שהיא רוצה זה מה שיקרה. ועם זאת, הדס הייתה אדם מאוד מחבק. כל מי שנכנס הביתה, שלום וחיבוק. הילדים חוזרים, מייד לעטוף אותם. וזה כל־כך חסר לי עכשיו. אנשים אוהבים, ועוזרים ותומכים והכול, אבל בסוף אני יושב על הספה בערב ואני לבד", הוא אומר והקול שלו נסדק.
בדרך לעטרת יש נוף בנימיני אופייני. טרסות אבן, עצי זית. פריחה עונתית סוערת צבעים שמתחילה עכשיו להציץ. הדס נהרגה סמוך לשער היישוב, ויונדב כבר עבר מאז פעמים רבות במקום, אבל הוא לא יודע איפה הייתה הנקודה המדויקת, וגם לא רוצה לדעת. "יש כפר שצמוד אלינו. זה היה ממש בכביש העוקף שמתחתיו, הבתים של הכפר מעל הכביש. עשו למשפחה סיור במקום האירוע, לא הצטרפתי. קשה לי לחשוב עליה ככה. מדובר בדברים חשובים מאוד, זה מאבק חשוב מאוד, אבל זה לא הדס בשבילי. עד סוף השבעה לא רציתי לראות את תמונת המכונית המעוכה.
"קברנו אותה בבית העלמין בסגולה. הייתה לי קצת התלבטות, גם בגלל שהדס אהבה מאוד את בנימין. אבל הוחלט שם. גם היה חשוב לי לזהות אותה. לפני כן רק ביררתי עם אחיה שזיהה אותה באבו־כביר, שהפנים שלה נראות אותו דבר, כי גם תרמנו את הקרניות שלה. היא הייתה חתומה על כרטיס אדי וזה מה שהיא הייתה רוצה. וכשנכנסתי וראיתי אותה, זו הייתה היא. כל־כך רגועה. עם כל היופי שלה. גם עם הפגמים הקטנים, הדס". גם את הילדים הוא הכניס בזהירות, כדי לפגוש את אימא בפעם האחרונה. להיפרד.
"אנשים קצת נעלבו ממני בשבעה, כי הגיעו חברים שלי ופחות עניין אותי לדבר איתם. כל הזמן רציתי לשמוע מהחברות של הדס. הן באו וישבו בצד, כי לא היה להן עם מי לשבת. והסיפורים שלהן עליה, זה היה מבחינתי להיות עוד קצת עם הדס. סיפורים קטנים, על רגישות ושמחה, ותמיכה כשהיה צריך.
"הדס קבעה אצלנו בבית שבכל מוצאי שבת עושים 'מלווה מלכה' ומדליקים נרות לכבוד צדיקים או צדקניות או דמויות מהפרשה. ועל כל אחד שמדליקים לו נר, מספרים סיפור. בשבת שעברה, אחרי הבדלה ראשונה בלעדיה, עשינו מלווה מלכה ראשון בלעדיה. שמתי את נר הזיכרון הגדול, ושאלתי את הילדים לכבוד מי עוד להדליק. אמרו – לאימא. ונר שני – לאימא. ושלישי – לאימא. אמרתי טוב, אם הדלקנו נרות, צריך לספר על אימא. חשוב לי שיהיה להם זיכרון שלה. לא של ויכוחים על תאונה או פיגוע. אחד הילדים סיפר על טיול שעשינו יחד, שנייה ספרה על פיקניק. וזו הייתה הדס. הדס שהייתה מנגנת עם הילדים, מתלהבת איתם".
אהבה מעל הוויכוחים
הדס תפוחי ריכזה את הפרויקט המוזיקלי "מנגנים בבנימין", של המתנ"ס האזורי. "היא ניגנה בכינור מגיל שש, למדה לתארים אקדמיים במוזיקולוגיה ובחינוך למוזיקה", מספר יונדב. "בתחילת נישואינו היא הייתה נסחבת בטרמפים כד להגיע לכל כיסא כלה של חברה ולנגן לה. זה היה העניין שלה. היא מאוד אהבה את העבודה הנוכחית. לאחרונה הצטערה שאין לה יותר זמן להתאמן בצורה מקצועית, כי העבודה שלה הייתה בעיקר ניהולית. בימי שלישי היא הייתה נוסעת למודיעין ומלמדת כינור בקונסרבטוריון, ואז נשארה לנגן עם הרכב של מורים. זה היה האימון שלה. הייתה נשארת שם עוד קצת כדי לנגן. לפעמים הייתה מסתגרת בחדר בבית עם עמוד תווים ומנגנת. המוזיקה הייתה חלק מהבית.
"היא הייתה כל־כך הרבה: השמחה שבה, האהבה שלה לילדים, אהבת התורה שלה, הנגינה שלה, השמרנות שלה. היו רגעים שמבחינתה יתהפך העולם, היא עכשיו מתפללת. בבית שלנו היו המון סדרים, והם היו שלה. יש רשימה, מה עושים בבוקר. מודה אני, נטילת ידיים, אוכלים. הקפידה על אוכל בריא. על מִחזור. הכול מפרידים. ועל כל הכללים של אימא אנחנו מקפידים לשמור. כדי לחיות אותה. ראיתי כבר שהילדים התחילו למשטר את עצמם. 'אימא לא מרשה את זה. את הסיפור הזה אימא לא אהבה'.
"בלוח השנה המסודר שלה היא רשמה הכול, וזה ים של דברים. הדס הייתה כל־כך משמעותית ובמרכז של החיים שלנו – בבית וגם בעטרת. אני הייתי חוזר מאוחר מהעבודה, והיה לי המחשב והספרים שלי. לא טיפוס מאוד חברותי. והיא, כל שבת הזמינה אורחים. התנדבה שנהיה משפחה מאמצת לשבט בבני־עקיבא. עכשיו שהיא איננה, כל הבית מתחיל כאילו להתנתק לחלל".
היו לכם שיחות, "מה יקרה אם"?
"היו, אבל חד־צדדיות. אני בחור קצת מורבידי, היא לא התחברה לזה בכלל. דיברתי על מה אני רוצה שיהיה כתוב לי על המצבה ומי יספיד אותי, והיא לא אהבה את השיחות האלו. ולכן באותו לילה היה לי קשה מאוד, כי אמרו לי לדמיין מה הדס הייתה רוצה, היכן להיקבר, והיה לי קשה לענות. היא לא הייתה עונה בכלל על השאלות האלה. הדבר היחיד שחשבתי עליו זה שהיא הייתה רוצה להיות קרובה לסבא וסבתא שלה.
"הייתה לה נאמנות לשורשים. צמיחה בטוחה ופשוטה כזו. אני הייתי עלה נידף. היו דברים שעשיתי שהיא פחות אהבה, אבל היא הכילה את מה שהיה חשוב לי". בזמנו הצטרף תפוחי למשלחת של ארגון 'תג מאיר' שנסעה לנחם את המשפחות הפלסטיניות בדומא. לאחר מעשה כתב טור ב'מקור ראשון', ובו הביע את תחושתו שזו הייתה הצגה. שהשתמשו בהם. "עשיתי גם פעילות עם נשות הכותל ופעילות עם רפורמים, והיא לא אהבה את זה. היה לנו בבית שיעור שבועי ושיעור מעורב לגברים ולנשים, שבו באופן הפגנתי היא לא הייתה משתתפת. הייתה במטבח, מקשיבה בחצי אוזן. ייסדתי שיעור של כתבי הרב קוק בתל־אביב, והיא חיזקה, אבל העובדה שלימדתי במסגרת מעורבת, הפריעה לה".
רק לא לטאטא
אחת מטענות המשטרה נגד תרחיש הפיגוע היא שלא דווח באותה עת על זריקות אבנים. "שבוע אחרי שהדס נהרגה יידו אבנים על אוטובוס באותו מקום. לא היה דיווח במוקד. לא היו אבנים על הכביש. אבל יש נהג ונוסעים שמעידים, אז יודעים שקרה. זה שאין סימנים מעידים על זריקת אבנים, זו השגרה, זה הרגיל. אם היו מוצאים סימנים במקרה של הדס, זה היה וואו. איך רצו שהיא תדווח?
"יש לי ביקורת על המשטרה. אני לא חושב שאני האזרח היחיד שהאמון שלו במשטרה לא בשיאו. אלו רשויות החוק ואני לא מאמין בשום אופן בהליכה נגד החוק, אבל יש במשטרה שלומיאליות וגרירת רגליים שלא תיאמן. חוסר אכפתיות. שום ראש גדול, שום ניסיון להבין באמת מה קרה. אם ימצאו איזו הוכחה לכך שזו הייתה תאונה, בסדר. אבל אם חלילה תהיה החלטה רשמית בלי עוד בדיקה, אנחנו נישאר עם סימן שאלה מציק מאוד. המשטרה צריכה לטאטא את זה לטור כלשהו של סטטיסטיקה, והם ממהרים לטאטא לכיוון התאונה".
יונדב חזר לעבודה בתחילת השבוע הנוכחי, מגשש עדיין את דרכו אל השגרה. "ברור לי למשל שאני צריך להיות עם הילדים בבוקר ובערב, ומבחינתי גם אחר הצהריים. כמו הדס. יותר ממה שהילדים היו צריכים אותה אז, הם צריכים אותי עכשיו. אז לצאת מעטרת אחרי שמונה ולחזור עד ארבע, לא ממש משאיר לי הרבה זמן לעבוד. בעבודה מאוד מתחשבים. קשה לי מאוד להיכנס לקשב שעבודה דורשת, אבל אני מרגיש שאני חייב את זה, גם להכנסה וגם ליציבות שלנו".
מהשב"כ נמסר בתגובה לפנייתנו כי העניין בידי צה"ל. מדובר צה"ל נמסר כי העניין בידי המשטרה. מהמשטרה נמסר בתגובה: "עם קבלת הדיווח אודות התאונה הגיעו למקום כוחות משטרה ובוחני תנועה והחלו באיסוף ממצאים ובפעולות חקירה ראשוניות במטרה להתחקות אחר נסיבות התאונה. במהלך החקירה נבדקו כלל הכיוונים וביניהם חשד לאירוע זריקות אבנים לעבר הרכב. מניתוח הממצאים שנאספו, מתחזקת המסקנה כי מדובר באירוע תאונת דרכים.
"במהלך איסוף הממצאים ממקום התאונה כבר בשלב הראשוני לא נמצאו סימנים המעידים על זריקות אבנים, כמו כן בסריקות שביצע גשש מספר שעות לאחר התאונה, הוא קבע באופן חד־משמעי כי ביום התאונה לא היו זריקות אבנים או ממצאים המעידים על כך בזירת האירוע.
"בתוך הרכב ועל גביו לא נמצאו סימנים של פגיעה מאבנים, ובנוסף לא התקבל כל דיווח במשטרת ישראל על זריקת אבנים קודם לכן בציר התנועה שבו התרחשה התאונה.
"משטרת ישראל מביעה תנחומים לבני משפחתה של הדס תפוחי ז"ל במות יקירתם".
