יום שלישי בשבוע שעבר היה יום חג לאומי לצבא שיש לו מדינה. את טקס חילופי הרמטכ"לים ליוו שעה אחרי שעה מיטב הפרשנים בכל ערוצי הטלוויזיה והרדיו. זוהרם של הגנרלים יפי הבלורית הקרין על האומה כולה, והזכיר לנו שוב מדוע הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ זוכה לתמיכה ציבורית רחבה ולחבילת מנדטים נאה עוד לפני שהשמיע עמדות פוליטיות ברורות. גנץ עצמו זכה למעקב צמוד במהלך האירועים. החיוך המסתורי, המבט העמוק, מעיל היוניקלו השחור והעמידה האיתנה צולמו שוב ושוב, בלי שהאיש אמר מילה.
עוד כותרות באתר מקור ראשון
–עונש קל לאדמו"ר שפגע מינית בילדים
–"אל תחשבו כי אם האדם חוטא הרי הוא אבוד"
–היכן הרב עובדיה שלנו: העם חוזר למבנהו המסורתי
–הפגישה הסודית בין תומכי סדאם חוסיין לנציגי ארה"ב
אבל לא רק את הילת המפקדים מביא איתו גנץ מהצבא, אלא גם את לוחות הזמנים, המידור והחיתוך. גנץ מוריד פקודות, ואנשי המטה שלו מבצעים. המסרים קצרים וממוקדים. המוטו ששולט בקרב אנשיו מלווה את צה"ל לדורותיו: כשנגיע לגשר – נחצה אותו. מכינים חלופות, אבל לא עוסקים בממשלה העתידית בזמן שעדיין מקוששים מנדטים ואמון מהציבור.
ביום חמישי התברר שגנץ לא החזיר לצבא גם את צבע החאקי. הקמפיין שלו לא עוטר בצבעי אדום־כחול־לבן המוכרים במקרים דומים, אלא לראשונה בבחירות בישראל בצבע ירוק־חאקי. מדי ב' כזה. "גנץ. ישראל לפני הכול" – מצהירה הסיסמה שנחשפה. בסרטון שצורף מנדב הרמטכ"ל לשעבר כמה מילים נוספות: "בשבילי ישראל לפני הכול, הצטרפו אליי. כי צריך אחרת, ונעשה אחרת". מילים מעטות, ששוב אינן מגלות ולו טפח מדעותיו של המועמד, הלך הרוח שלו וחזונו לישראל. "נראה לי שדיברתי יותר מדי", הוא אומר בסוף הסרטון, במעין הומור עצמי. אבל הבדיחה על חשבוננו.
מאבק על הימין הרך
גנץ חווה בשבוע החולף את הצד השני של הכלל המפורסם "מי שלא עושה, לא טועה". כל עוד לא אמר דבר, המנדטים עלו או ירדו מעט אבל היו יציבים אי־שם באזור ה־13, וגם המתקפות נגדו היו מדודות מינוס. ביום ראשון, כשהוא אוחז במיקרופון כמו במכשיר קשר, עם כפתור פתוח ובלתי מעונב בעליל, דקלם הרמטכ"ל לשעבר את השורות הפוליטיות הראשונות שלו מול קהל אוהד, וטעה.
אם אנשי המאבק בחוק הלאום לא היו מגיעים לפתח ביתו, הוא לא היה בוחר להשמיע את מילותיו הראשונות בנושא נפיץ כל כך. הדרוזים ותומכיהם אילצו אותו למעשה להתבטא, כאשר בחרו לפתוח מול ביתו את הקמפיין לתיקון החוק. הם טעו אולי לחשוב שכיבדו אותו ועשו לו טובה, אך ההפך הוא הנכון. החיבוק הראשון שקיבל היה מציפי לבני, חיבוק שגרם לו נזק. לאחר מכן הגיעה המתקפה מימין.
"אעשה כל שביכולתי לפעול למען תיקון לחוק של החקיקה", אמר גנץ, שכנראה התבלבל במסר שהכינו עבורו בקפידה במטה. לא תיקון החוק, אלא תיקוני חקיקה. כלומר, גנץ היה אמור לומר שיש להוסיף חוק למען שימור זכויות הדרוזים, ולא לתקן את חוק הלאום הקיים, הזוכה לתמיכה רחבה בציבור הישראלי. כך יצא לו הצירוף המוזר "תיקון לחוק של החקיקה". ההצהרות שיצאו מסביבתו בהמשך, שלפיהן הוא דווקא תומך בחוק הלאום, לא הוסיפו לבהירות. אבל ספק אם בעוד שבוע יזכרו לגנץ את המעידה הזו. מי שמסומן כחלופה היחידה לנתניהו במרכז־שמאל מקבל אשראי גדול, גם אם בוחריו הפוטנציאליים נדרשים להמתין זמן רב כדי לקבל תמורה לאמון.
עם הסקרים בא כנראה התיאבון. גנץ מכוון לראשות הממשלה, לא פחות. לכן החיבור הצפוי כל־כך עם לפיד מתמהמה, וכך גם חיבורים אחרים שעשויים לסמן את גנץ כימין או כשמאל באופן מובהק. לבני יכולה לפרוק את המזוודות שארזה אחרי גניזת רעיון המחנה הציוני. היא תיקרא לדגל בדקה האחרונה, לפני סגירת הרשימות, כדי שלא תבריח מצביעים פוטנציאליים.
סקרים שנעשו ושמונחים מן הסתם גם על שולחנו של גנץ מצביעים על כך ש־7 אחוזים בלבד מהציבור הישראלי מגדירים את עצמם שמאל; כ־20 אחוזים נוספים מגדירים את עצמם מרכז־שמאל. בהתאם לכך, גנץ ממוקד מטרה ומבקש לאסוף את הקולות שלו במרכז, בשמאל־מרכז ומעט בימין הרך. באזור האחרון נמצאים גם בנט ושקד, שמבקשים לשאוב מנדטים מהליכוד. שם צפוי להיות מאבק קשה על המנדטים שייגרעו מכחלון, מליברמן ואולי גם ממפלגת השלטון.
אם ננסה בכל זאת לנתח לרגע את האיש והחידה, ולתהות על אופיו של מי שעל פי הסקרים ממוקם צמוד מאוד לנתניהו בשאלה "מי המועמד המתאים לראשות הממשלה", נוכל להניח שגנץ הוא מרכז מדיני, שמאל חברתי, ולפעמים גם "יותר ימני מנתניהו". בקיצור, סטייל לפיד: שמירה על הגושים ובקעת הירדן, והפקת לקחים מאוסלו וההתנתקות לקראת כל תהליך מול הפלסטינים כשיהיה פרטנר. עכשיו אין כזה. אז למה גנץ ולא לפיד שכבר השתפשף במערכת הפוליטית? זוהר הגנרלים משחק כאן כמובן תפקיד מרכזי. סיבה נוספת היא החרדים, שאפילו בלי חובת גיוס מחבבים את גנץ יותר מאת מקבילו לפיד ויוכלו לשבת בממשלה בראשותו, בזמן שאת לפיד יחרימו.
בלי התחייבויות
במטהו של גנץ מבינים שעם כל הכבוד לעמימות הסמי־צבאית שהם משדרים, היא לא באמת תוכל להימשך זמן רב. ובכל זאת, כל עוד היא לא פוגעת בעמודת המנדטים, ינסו שם לשמר אותה ככל האפשר. בתקופה הקרובה מילותיו של גנץ לעם ישראל יוסיפו להיות קצובות וזעומות. פחות ראיונות תחת כל עץ רענן נוסח מירי רגב, יותר התבטאויות מדודות וראיונות לקראת סוף המערכה נוסח נתניהו. ובכלל, גנץ, נטול ניסיון במערכת הפוליטית, שומר מרחק בטוח מהתקשורת ומתקשה לתת בה את אמונו. הוא לא ישאיר דבר ליד המקרה. כל מסר ינוסח וימורק היטב לפני שיעבור לציבור.
נקודת היתרון של גנץ תהיה גם נקודת הפתיחה לדברים שיישא בבוא העת. קודם כול הוא יוכיח את עליונותו הביטחונית על שאר המועמדים בזירה וישווה עצמו לנתניהו, "מר ביטחון", ורק אחר כך יתבטא בנושאי חינוך, רווחה ומשפט. רק שמירה על היתרון הזה לאורך כל המרוץ תבטיח לו התמודדות ראש בראש עם הליכוד על ההנהגה. כל סטייה מהתפריט לטובת סוגיות אחרות עלולה להוריד לו מנדטים. החיבורים יחכו לרגע האחרון, ואצל גנץ כמו אצל גנץ, הכול בני־חותא, כפי שכינו אותו בצבא.
בורסת השמות של גנץ כוללת בינתיים את ראש מועצת ירוחם לשעבר מיכאל ביטון, ראש מועצת שער־הנגב לשעבר אלון שוסטר, והשם הטרי מהשבוע מיקי חיימוביץ', אשת החדשות והטבעונות. אך רשימה של ממש לא תהיה עד סמוך מאוד ל־20 בפברואר, מועד הגשת הרשימות. הסיבה: כל מועמד שיצטרף יידרש כנראה לזוז ממקומו לטובת החיבורים העתידיים בגוש המרכז. לכן במטה גנץ לא ממהרים להתחייב לחמישייה או עשירייה הראשונה. אי אפשר להעניק את מה שבטווח הנראה לעין יצטרך להתחלק עם עוד שלושה שותפים לפחות, ויעלון הוא הבטוח מבין כולם.
למטהו של גנץ הצטרף השבוע כדובר אמיר קורן, שהיה דובר המכון הישראלי לדמוקרטיה, וכך הורחב הצוות המצומצם לארבעה. שלושת האחרים הם חילי טרופר, האחראי על התוכן, המנהלת האישית מעיין ישראלי, ואל"מ במיל' הוד בצר, שהיה מנהל לשכתו בקריה וכעת משמש יו"ר המטה. אגב, בצר וטרופר שניהם אנשי הציונות הדתית. בהתאם לכך, מספרים שם, המטה מסיים את עבודתו עם כניסת השבת, ומחדש אותה למחרת עם הכוכבים הראשונים בשמיים. למעט ההפסקה הקצרה הזו בשבוע, המטה מתפקד כמו בצבא: סימון יעדים, הורדת פקודות, ביצוע לא פחות ממושלם ועוברים הלאה.
בצבא כמו בצבא, יש גם תוכניות מגירה. אם בסופו של דבר נתניהו יקבל את מקל הרכבת הממשלה ויקרא לגנץ פנימה, הוא לא יהסס וייכנס, גם עם שימוע ברקע. יש אנשים שבאו כדי לכהן, לא כדי לשבת בספסלים האחוריים. לפיד וגנץ במקרה הזה עשויים מאותו חומר. יו"ר העבודה אבי גבאי יכול להמשיך לנסות להוציא מהשניים הבטחה שלא ישבו בממשלת נתניהו, אך הבטחה כזו לעולם לא תבוא.
