כמו רבים מבני משפחותיהם של בוגרי קורס טיס, גם בני משפחתו של י' הכינו חולצות לטקס מסדר הכנפיים שהתקיים ביום רביעי. אלא שעל החולצה שלהם היה פתגם באמהרית: "לאט לאט גם ביצה תוכל לצעוד על הרגליים", קרי, עם הרבה סבלנות והתמדה תצליחו בחיים.
דרך ארוכה עשתה משפחתו של י', הראשון מבני העדה האתיופית שסיים קורס טיס, מאתיופיה ועד לבסיס חצרים. י', חובש כיפה ובוגר הישיבה של מוסדות "בני דוד" בעלי בראשות הרב אלי סדן, הוא מהשבוע נווט קרב בחיל האוויר. אמו רחל סיפרה השבוע למקור ראשון: "י' הוא ילד מאוד מאוד צנוע. החשיפה קשה לו. כולם מתרגשים מהבוגר האתיופי הראשון של קורס טיס והיה לו לא פשוט עם זה, אבל הסברתי לו שהוא הפך להיות סמל להרבה אנשים בעדה. בני נוער, ילדים ומבוגרים רואים בו דוגמה. אם עד עכשיו אנשים היססו לפני שהם ניגשו למבדקים לטיס, מעכשיו הם ידעו שזה אפשרי. אמרתי לו, 'אתה פותח צוהר לכולם'".
היא אחות במקצועה, רהוטה מאוד, וכן, היא גם אמא מתרגשת וגאה. לארץ היא עלתה ב־1984 במסגרת "מבצע אחים", שקדם ל"מבצע משה". היא הייתה אז בת 16, ומגיל צעיר חלמה להגיע לירושלים. "כל הזמן אמרו לנו שאנחנו זמניים באתיופיה, שאנחנו צריכים להגיע לירושלים. זאת הייתה השאיפה של כולם. אבל ההורים עדיין לא היו מוכנים. אנחנו בני הנוער רצינו כבר, במרד נעורים, להגשים את החלום, ולאט־לאט עוד ועוד בני נוער הצטרפו לחלום הזה, ובתי הספר התרוקנו מהתלמידים היהודים".
במשך חודש צעדה לסודן עם אחותה הצעירה, שם שהו במשך שלושה חודשים במחנה פליטים. "זה היה נורא. רבים מתו מהמחלות, הרעב והצפיפות. לא ידענו אם נצליח להגיע לארץ, וגם לא היינו כבר בקשר עם המשפחה באתיופיה ולא ידענו מה עלה בגורלם".
עוד כתבות באתר מקור ראשון
–12 הערות על "הימין החדש": למה כן ולמה לא?
–"אני מאמינה במלוא הענווה שאבי היה מעודד אותי"
–האישה המוכה: הימין חוזר לחטוף עוד מכות
לילה אחד הם קיבלו הוראה לעלות למשאיות שייקחו אותם אל המטוסים. אנשי מוסד הם שניהלו את המבצע בשיתוף חיל האוויר הישראלי. המשאית שבה ישבה רחל קרסה מהעומס, והיא נאלצה לברוח, בחושך ובמהומה, לעבר משאית אחרת. חלק אחר מהנוסעים באותה משאית לא מצאו מקום במטוס, ונאלצו לחכות במשך תקופה ארוכה בסודן. השבוע, בטקס הענקת הכנפיים, ניגש אליה אחד הטייסים שהשתתפו במבצע. לפני כמה חודשים הוא הרצה בפני חניכי הקורס, וסיפר להם על ערב דרמטי שבו השתתף בעליית יהודי אתיופיה. כשסיפר על המשאית שנשברה, י' הצביע ושיתף אותו בתאריך שבו עלתה אמו. "ואכן זה היה אותו תאריך. המעגל נסגר. הטייס שהביא אותי לארץ הוא גם זה שחנך את בני בחיל האוויר הישראלי", מספרת רחל בהתרגשות.
מהמשאית הועברו הנוסעים למטוסי חיל האוויר בדרכם לארץ. כשנחתו פוזרו בני הנוער בפנימיות. רחל שוכנה בפנימייה ביד־אליהו, וכעבור שנה התקבלה לאולפנת הרב בהר"ן. במוסד קלטו אותה יפה, סייעו לה להשלים תעודת בגרות וגם להגיע ללימודי סיעוד. "מהרגע הראשון הייתי מאוד ממוקדת מטרה להצליח. ההורים שלי לא היו כאן, ורציתי שכשניפגש יהיה לי משהו להתגאות בו. למדתי מכל מי שפגשתי, עשיתי הכול כדי להצליח ולהיות אדם בעל מקצוע מכובד". ב־1989 המשפחה אכן התאחדה בארץ.
היא נישאה לבעלה מטוקו, אגרונום במקצועו שכיום עובד בגן הבוטני באוניברסיטת תל־אביב. המשפחה קבעה את ביתה בשכונה דתית בפתח־תקווה. י' הוא האמצעי מבין שלושה ילדים. "ילד מקסים, חכם וצנוע", מתארת אותו אמו. מגיל צעיר בלט ביכולותיו הלימודיות, והיה חניך ומדריך בבני עקיבא. בנעוריו למד בישיבה התיכונית בני עקיבא קריית־הרצוג. בהמשך למד כאמור בישיבה בעלי, כדי להתחזק מבחינה רוחנית.
"הוא לא חלם להיות טייס", אומרת רחל, "כן היה לו חשוב לעשות שירות בעל ערך ולתרום כמה שיותר. ידענו שהוא יצליח. אם הוא מחליט על משהו, הוא עושה את זה, כל שלב במהלך (של קורס הטיס – ר"ר) לא פשוט, אבל הוא לא סיפר על הקשיים. בכל פעם ששאלנו אותו הוא ענה 'הכול בסדר'. ליווינו אותו לכל מקום, וברוך ה', א־לוהים עזר והוא הגשים את החלום שלו לעשות משהו חשוב בצה"ל".
היא עצמה משמשת שגרירה של העדה, ולוקחת חלק ב"מעגל שיח נשים" של נשים מהקהילה האתיופית ושאינן מהקהילה, מיזם שהקימו בפתח־תקווה בוגרות קורסי המנהיגות מטעם "אמונה" בעיר. רחל מספרת כי במעגל ציינו יחד גם את הסיגד, כך שנשים ילידות הארץ התוודעו לחג המיוחד של יוצאי אתיופיה, וחברויות רבות נרקמו בין הנשים.
בטקס הענקת הכנפיים הפתיעו את רחל חברותיה למעגל הנשים ב"אמונה". "פגשתי נשים חזקות, חכמות וטובות שאפשר ללמוד מהן הרבה דברים. זה נותן לי תחושה שאני חלק ממשהו חשוב. אני בטוחה שגם י', במעמדו הנוכחי, יעשה שירות טוב לקהילה, אך הכי חשוב לי שיהיה מאושר".
