נשקים דרוכים, כדורים בקנים, ולפעמים גם בנות בצריח, ולא כי פעמי השלום כבר כאן. להפך. שבוע אחרי הפיגועים האחרונים בבנימין – בגבעת־אסף ובצומת עפרה – וכשבועיים אחרי פיגוע הדריסה בצומת הגוש, הדריכות עדיין בשיאה. מראה החיילים האוחזים בנשקים מכוונים לעבר הכבישים, חוזר על עצמו בכל הטרמפיאדות שביקרנו בהן – צומת הגוש, צומת פסגות, גבעת־אסף ועפרה.
"האמת שאני מפחדת", אומרת לי בחורה בהירת שיער בצומת הגוש, בטרמפיאדה לכיוון ירושלים. "אני גרה שם", היא מצביעה לכיוון אלון־שבות, "ולומדת פה", היא מצביעה על מגדל־עוז. או שאולי זה היה להפך. "למרות שמדובר באיזה סוג של שגרה, מזמן לא היה פיגוע ירי, ככה שזה חידוש. פיגועי ירי מפחידים יותר". היא צודקת, פיגועי ירי מפחידים יותר וקטלניים יותר. "אין לך איך להתגונן", היא צודקת שוב. פיגוע הירי האחרון בצומת הגוש התרחש לפני כארבע שנים, ובו נרצחו שני יהודים וערבי.
אולפניסטית הייתי וגם זקנתי. אני כבר לא עומדת לתפוס טרמפים. כלומר אל תתפסו אותי על המילה, זה יכול לקרות פעם בחצי שנה, אבל לא במקומות כמו צומת הגוש. הצומת הרצחני, שרק בשנים האחרונות התרחשו בו יותר מעשרה פיגועים שבהם נרצחו ונפצעו עשרות יהודים, קצת יותר מפחיד ללא שלדת המתכת הממונעת שעוטפת את הגרסה הבוגרת שלי. זו בעצם פעם ראשונה שאני רואה את התלים שהוקמו לזכר הנרצחים הדר בוכריס ואליאב גלמן ז"ל. בתוך המאבק להריסת בתי מחבלים שאני לוקחת בו חלק, השמות הללו הפכו בשבועות האחרונים לשמות קוד להחלטות הזויות של בתי המשפט. פתאום אני רואה גם את התלים הללו, שמסמנים לי היכן בדיוק נגדעו חייהם.
על קירות הטרמפיאדה שלטי 'עם ישראל חי'. ככה זה אחרי שעמישראל מת קצת. הבחורה שמחכה לטרמפ לקריית ארבע לא־מפחדת, האישה המבוגרת לכרמי־צור דווקא כן, והנערה מעדיפה לחכות לאוטובוסים. "מתרגלים" זו מילה שאני שומעת פה הרבה, וגם מילים כמו גורל, בית והארץ שלנו.
המ"מ של המילואימניקים בדיוק מגיע. לדבריו, אין שינוי ברמת הכוננות. "ככה חיילים עומדים בצומת הגוש בשנים האחרונות. אין לזה שום קשר לפיגועים האחרונים. הדריכות פה גדולה כי לדעתי זה הצומת הכי מסוכן באיו"ש. זה אמנם הצומת הכי יפה, הכי פסטורלי, אבל גלי האבנים מספרים את הסיפור האמיתי של המקום הזה. הפלוגה הזו והמחלקה הזו ספציפית סיכלו פה אינספור פיגועים".
ישראל כולה נשקפת אלינו מפניהם של החיילים ששומרים עלינו בבנימין ובגוש עציון. בדואי מכפר טובא־זנגרייה בגליל ("ההורים מפחדים"), נשים לוחמות מגדוד מצדה ("גם הגברים מפחדים"), עולים חדשים מצרפת ("גרתי 30 מטר מהשאנז־אליזה", ועכשיו הוא כאן אוחז נשק), ה'שכונה' של הצברים ("שומעת, כתֶּבֶת? תכתבי משה ושרעבי הלוחמים מגנים על עם ישראל", אז הנה, כתבתי), ומתנחל שיש לו מה לומר על הטורים שלי ("את יותר משוררת, לא? תכתבי פחות פוליטי"). וחרדי לשעבר מבני־ברק, ויוצא אתיופיה, וחייל בודד. שום מגזר לא נכחד.
בצומת פסגות פגשנו את טל המפקדת מיבנאל. "לא אשקר, זה מפחיד", היא מודה. "אימא לא התלהבה בלשון המעטה מההחלטה שלי ללכת לקרבי, אבל אני שלמה עם מה שאני עושה. חיים של אנשים פה בידיים שלנו. זו אחריות". זה הקו המבצעי הראשון שהחיילים שלה תופסים, והם הגיעו היישר לתוך גזרה רותחת. "בוודאי שיש יותר לחץ אצל החיילים החדשים, ללא הבחנה בין גברים לנשים", היא אומרת. אני שואלת איך מגיבים התושבים למראה לוחמות, וטל מספרת ש"רוב התגובות חיוביות, חלק שליליות. יותר דברים כמו מבטים והרמות גבה. זה עניין של הרגל. הם עוד לא רגילים". כך או אחרת, החיילים אסירי תודה לתושבים שמרעיפים עליהם פינוקים, בין אם בנקודות החמות ובין אם ביישובים עצמם.
בשבוע שעבר הוסיפו לטרמפיאדה בטונדות, המשמשות הן למיגון התושבים והן לעמדות שמירה נוספות של החיילים. גבר עב־זקן מאלון מורה, הנמצא בדרכו לשירות מילואים, כועס על מדיניות ההתמגנות. "מה זה? אני רואה את הבטונדות ואני מתעצבן. בא לי להעיף את זה מפה", הוא בועט ברגלו בגושי הבטון שהובלו לפה אחר כבוד. הוא לא מפחד, ונשמע שלשיטתו פחד זו כמעט מילה גסה. "זה הבית שלי", הוא אומר, ואני מנסה להקשות: "גם בבית קורים דברים מפחידים". "אבל אני בעל הבית", הוא משיב. "ירו עליי כמה פעמים. על המשפחה, עם אשתי, עם הילדים. על אשתי ירו שלוש פעמים". "והיא מפחדת?" אני שואלת, אולי אצל האישה אמצא סדק של פחד טבעי ואנושי. "לא, לדעתי היא לא מפחדת". אני תוהה על קנקן האמונה העזה בצדקת הדרך, בלי לפחד כלל. "כשאדם צריך ללכת, לא יעזור לו – לא ימינה ולא שמאלה", הוא מסכם. אני שומעת את המילים, מבינה, אבל לא מכירה את החוויה הזו על בשרי. כנראה גם לא אכיר.
תלונות החיילים
שני נשקים מכוונים לעבר רכב פלסטיני שעוצר לבידוק קפדני בצומת גבעת־אסף, לכיוון בית־אל. קן הרובה חודר כמעט לתוך חלל המכונית, ואני מודה שקשה לי לראות את המחזה. החיילים מבקשים תעודות, פותחים את תא המטען, בוחנים את תא הכפפות. ברכב אחד לוקחים את המפתח, והמנוע דומם. הנהג נלחץ. שני חיילים אחרים שמוצבים בעמדות שמירה בשני צידי הכביש, צועקים זה לזה מילים בצרפתית. אחרי הפיגוע הכביש נסגר לתנועת פלסטינים, והחיילים מפנים אותם למחסום קלנדיה. התושבים היהודים היו רוצים שהכביש הזה ימשיך להיות סגור לתנועת פלסטינים, הן מבחינה ביטחונית והן מבחינת עומס על הכביש וענייני בטיחות, אבל הם יודעים שזה עניין של זמן. "הציר כבר נפתח. ראש המועצה ביקש שיסגרו שוב והצבא הסכים, אבל אוטוטו הציר ייפתח", מעריך תושב בית־אל שאוסף לרכבו טרמפיסט.
גם נתניהו עבר פה היום, מוקדם יותר. בדרך חזרה אני רואה את תמונתו מהביקור ליד התל הטרי, שבו נטועים דגלי ישראל. אני מתעכבת על התמונה הזו. תמונת ה'בדמייך חיי' האחרונה של הסכסוך. הייתי רוצה שיהורם גאון ישיר לי, ילדה קטנה או פתיה שכמותי, שהוא מבטיח לי שזה יהיה גל האבנים האחרון.
כמעט בכל טרמפיאדה שעברתי בה עצרו לי מייד. גם בגבעת אסף, אף שלא הרמתי יד ואפילו לא יצרתי קשר עין עם נהגים. הם עצרו, חייכו, חיכו וסימנו בידיים. דאגו לשלומי מבעד לזגוגית החלון. לא כל־כך נעים לראות עכשיו טרמפיסט מחכה. בחור כבן 35 עוצר לי, וכשהוא מבין שרק באתי לסקר הוא מספר שבמייל היישובי של בית־אל ביקשו מהתושבים שלא להפריע לחיילים בעמדות. אני מפריעה רק קצת לחיילים, שבדיוק מבצעים חילופי משמרות. הם שייכים לגדוד נצח יהודה, הגדוד ששכל בשבוע שעבר שניים מחייליו, יוסף כהן ויובל מור־יוסף ז"ל. "יש פה גם אזרחים?" אני שואלת. "ברור, שגרה. הרגע עלו פה שלושה". אנרגיות של אנשים צעירים שאוהבים את הארץ שלהם, גם אם הם גרים במרכזה.
בצומת עפרה מעריב עלינו הערב, ושלוש בנות ממדרשת עפרה באות עם צלחות אוכל לשבור לחיילים את הצום. הן מספרות שהגיע צוות צילום מ'כאן' לצלם אותן. ביקשו לשמוע שהן מפחדות. "אני חושבת שנפלתי בעריכה", אומרת טוהר, מלאת האמונה "אני לא מפחדת. אין לנו מקום אחר". אני מבטיחה לה שמה שנפל ב'כאן' ייכנס למקור ראשון.
חייל מבית־אל מביע תרעומת כלפי הצבא. "אני מרגיש את המתח בין הזהויות שלי, 'המתנחל' ו'החייל'. לדעתי יש פה צביעות של הצבא. מצד אחד הם דורשים מאיתנו רף מאוד גבוה ברמה המבצעית. תובעים המון. היינו פה אתמול משמונה בלילה עד שתיים וכל הזמן ירד גשם. אגב, עשרה אנשים שונים הביאו לנו כוס תה, אני לא מגזים. זה מדהים. אצלנו יש תביעה מקסימלית ואנחנו עומדים עם כדור בקנה כמעט 24 שעות ביממה, ומנגד נראה שבצד השני נלחמים בכל הכוח כדי לפתוח לפלסטינים כמה שיותר מהר את הצירים הבעייתיים. תכף יפתחו את מחסום פוקוס, כביש הגישה מרמאללה דרך בית־אל, ששני המחבלים יצאו משם. הפיגוע שהיה ביום שישי ליד הגדר, שבו חייל נפצע קשה, היה ליד הבית שלי. זרקו עלינו שלושה מטענים על הכביש בשכונה שליד הגדר. כמה שביקשנו שלא ייסעו שם רכבים, זה לא עוזר. למה הם נלחמים לפתוח את הכביש הזה? אני מתקשה להבין".
בעיצומו של סיור שמקיים מח"ט הגזרה בצומת, אני סופרת עשרים ושלושה חיילים ושלושה אזרחים. אני שואלת אחת מהם, נערה, אם היא מפחדת. "האמת היא ש…" ואז עוצר לה טרמפ לנווה־צוף, בהיענות מהירה במיוחד. אני שמחה בשבילה שעלתה, אבל עצובה קצת בשבילי שלעולם לא אדע את האמת.
