ועידת האקלים השנתית של האו”ם (ה-COP27) נפתחה בתחילת החודש בשארם א שייח’ שבמצרים, בהשתתפות נציגים מ-194 מדינות, ביניהן כמובן ישראל. הוועידה נערכת בצל ההסכם שנקבע בשנה שעברה בוועידת האקלים הקודמת בגלזגו, שם נחתם הסכם אקלים חדש להפחתת הפליטות של גזי חממה. עיני העולם כולו נשואות לדיונים ולנאומים שנשאו בשארם א שייח’, כאשר התחושה היא שגורל הדורות הבאים של האנושות מונח על הכף.
אולם לפי שלמה יעקובסון, אשר מבין דבר או שניים בתחום, למרות שהאוויר שלנו כיום רווי בפחמן דו-חמצני, מוטב שלא תעצרו את נשימתכם בהמתנה לשינויים המיוחלים. “ב-1990 נחתם פרוטוקול קיוטו בוועידת היסוד של האו”ם בקיוטו”, אומר יעקובסון. “ב-1990, העולם פלט באותה שנה 22 מיליארד טון של פחמן דו חמצני. ההחלטה בקיוטו הייתה קיצוץ של 60% מן הפליטות של גזי חממה. 30 שנים לאחר מכן, ב-2017 עלו המספרים ל-37 מיליארד טון של פחמן דו חמצני. כלומר, במקום לקצץ 60% מאז 1990, האנושות עלתה ב-60%. בינתיים, הטמפרטורה הממוצעת של כדור הארץ עלתה ב-0.7 מעלות צלזיוס”.
“אחת מהביקורות על קיוטו, הייתה שחתמו על ההסכם רק חלק קטן מן המדינות, שהיו אחראיות על 20% מהפליטות בערך”, אומר שלמה יעקובסון. “אז ב-2016 נחתם הסכם פריז, בהשתתפות פחות או יותר כל מדינות העולם. השאיפה הייתה לגרום ל-200 מדינות להסכים על הפחתת פליטות. היעד שהוגדר באסיפה בפריז היה לשמור על כך שהטמפרטורה של כדור הארץ לא תעלה ביותר משתי מעלות, מהממוצע ששרר בעולם בעידן הטרום-תעשייתי.
אולם היות ולכל מדינה היו אינטרסים אחרים, עשו משהו מעט מהפכני בפריז: במקום לקבוע יעד כללי של הפחתה לאנושות כולה, נתנו לכל מדינה לקבוע את היעד של עצמה, כל אחת, בהתאם למוטיבציה שלה לשינוי. התוצאה הייתה שחלק מהמדינות קבעו לעצמן יעדים שמנוסחים בצורה כל כך עמומה, שלא ברור בכלל איך הן יוכלו לעמוד ביעד של עצמן. למשל, פקיסטן התחייבה “להורדת הפליטות המזהמות, לאחר שהם יגיעו לשיא שלהן”. מה זה בכלל אומר? שום דבר: מן הסתם שאחרי השיא, יירדו הפליטות, שהרי הן כבר מעבר לשיא.
אולם מעבר לכך, מדובר בהסכם הצהרתי בלבד: גם אם מדינה לא תעמוד בהתחייבות שהיא עצמה קבעה, לא יקרה לה שום דבר. אבל הדבר הכי גרוע הוא שגם כל המדינות יעשו בדיוק את מה שהן התחייבו אליו בהסכם, כל המומחים בתחום מסכימים שעדיין הטמפרטורה של כדור הארץ תעלה לפחות בשלוש מעלות. כלומר, היעד שקבעו לעצמן המדינות אינו מספיק, וממילא גם אליו לא נגיע. מטבע הדברים, גם בגלזגו בשנה שעברה נכשלו מדינות העולם להשיג הסכם עבודה טוב יותר, ואני בטוח שגם משארם א שייח’ לא תצא בשורה”.
למה לא בעצם?
שלמה יעקובסון: “פשוט ככה העולם עובד. כפי שאמר קיינס, אנחנו חיים בטווח הקצר. אין לנו את היכולת להפנים את הנזקים וההשלכות של הטווח הארוך. אם האנושות איכשהו תצליח להגיע באמת להסתמכות על אנרגיה ירוקה ומקורות אנרגיה חלופיים, זה לא ינבע מאיזו מדיניות אחראית ובגרות, אלא מתוך אינטרסים כלכליים של הטווח הקצר. עם זאת, בימים אלו מתרחשים אירועים כאלה בדיוק, שיכולים להיות זרז לשינוי המיוחל”.
המלחמה באוקראינה היא רק סימפטום
בהיותו המייסד של חברת Get Fuel, המספקת פתרונות בתחום של שינוע דלקים, שלמה יעקובסון מכיר את שוק האנרגיה על בוריו. “העולם חווה בתקופה האחרונה משבר אספקה רציני בתחום האנרגיה”, אומר שלמה יעקובסון. “המלחמה באוקראינה הביאה לסנקציות מצד אירופה כנגד רוסיה, והיות ואירופה לא רוצה לרדת מהעץ של הסנקציות, וכן המלחמה לא צפויה להיגמר לפני שיאו של החורף, יש חוסר אמיתי בגז טבעי באירופה, המשמש לחימום, ייצור חשמל, תעשייה ועוד. כיום העולם משתמש המון ברזרבות הגדולות שלו, אבל מתישהו הן יגמרו, והמחירים הגבוהים היום מגלמים את המחסור העתידי הצפוי להיות אם לא יימצא פתרון למשבר”.
מה יקרה אם המלחמה כן תסתיים בקרוב?
שלמה יעקובסון: “יש כאלה שטוענים שפשוט נחזור לימים של לפני המלחמה, והכל יהיה טוב. אולם האמת היא שהעולם מתנהג כאילו יש לנו אינסוף משאבים, כאשר המציאות אינה תואמת את התפיסה הזאת. אין לנו גז טבעי בלי הגבלה, ובעיות בשרשראות אספקה הן משהו שלא הולך להיעלם. הדרך היחידה להגיע ליציבות ולשיווי משקל כלכלי אנרגטי שמאפשר המשך של הצמיחה, היא לעבור להשתמש באנרגיה ירוקה.
באופן מוזר, חלק מן המשבר נובע מהניסיון של אירופה לעבור לאנרגיה ירוקה: מדינות אירופה הפחיתו את התלות שלהם בדלקים פוסיליים, תוך שהן מנסות להטמיע את השימוש באנרגיה ירוקה. את תקופת המעבר הן קיוו לעבור באמצעות הגז הרוסי, אבל אז באה המלחמה וטרפה את הקלפים. עכשיו אירופה בבעיה של ממש. הפיתרון שנקטו בו ממשלות הוא העלאת מחירי החשמל, אולם אם החורף יהיה קשה במיוחד, זה רק אומר שהאירופים ישלמו יותר על החשמל, חוץ מהעניים במיוחד שיסבלו מאוד מהקור”.
מה אפשר לעשות עד אז?
“לא מעט”, אומר שלמה יעקובסון. “אפשר להגדיל את יכולת האגירה של גז טבעי, לייבא גז טבעי ממדינות שרוסיה הגבילה את ייצוא הגז שלהן, הגדלת השימוש בכורים גרעיניים, גז טבעי נוזלי ועוד. אני הייתי מהמהר על הגדלת ההטמעה של מכוניות חשמליות באירופה, מה שיפחית מאוד את עלויות הדלק. עם זאת, מדובר בפתרון חלקי מאוד, שהרי עדיין אנחנו צריכים לייצר חשמל.
אולם כאן אנחנו מגיעים לנקודת האור: רק שבוע שעבר התפרסם דו”ח של ארגון המטאורולוגיה העולמי, שמצא שאירופה מתחממת בקצב כפול מהממוצע העולמי. משבר אספקת הגז הזה הוא מה שייתן לאירופה ‘בעיטה בתחת’ ויגרום לה להאיץ את השימוש בטכנולוגיה של אנרגיה חלופית. החלופות הקיימות אפשריות: פאנלים סולאריים שהשתפרו מאוד, אנרגיה גיאותרמית כמו למשל זו המיוצרת על ידי אורמת הישראלית, אנרגיה גרעינית, אנרגיית רוח ומה לא. גם באגירת אנרגיה ירוקה יש באירופה את התנאים הטופוגרפיים המאפשרים זאת (נהרות ושטחים הרריים). לכן, אם יש לי תקווה למציאת פתרון למשבר האקלים, אני לא חושב שהוא יבוא משארם א שייח’, אלא רק כאשר מדינות מרגישות את הכאב בכיס שלהן”.
שלמה אלון יעקובסון הוא מומחה לשוק האנרגיה העולמי, והבעלים של חברת גט פיול, המספקת פתרונות תדלוק ושינוע דלקים בכל רחבי הארץ.
