פחד מהמוות הוא טבעי ומובן. כולנו מפחדים למות ומתקשים לדמיין את הרגע בו גם לנו זה יקרה. אולם, כולנו גם יודעים כי המוות הוא חלק מהחיים. למרות שאחוז קטן מהאנשים חווים פחד מוות בצורה פתולוגית שפוגעת בתפקוד – רבים מהוגי הדעות ואנשי הטיפול מסכימים כי המודעות למוות דוחפת אותנו ליצור לעצמנו חיים בעלי ערך ומשמעות.
אבל כיצד להפנים את עובדת המוות ולהפיק מההכרה בו את המיטב? גדעון מנדה, פסיכותרפיסט, מטפל בגישה האקזיסטנציאליסטית ומייסד התכנית לפסיכותרפיה וייעוץ אקזיסטנציאליסטי בסמינר הקיבוצים, אומר כי “חרדת המוות היא אחת מן החרדות הקיומיות הנחוות על ידי בני האדם במהלך חייהם, והיא נחשבת, על פי הגישה האקזיסטנציאליסטית בפסיכותרפיה, ל’אם כל החרדות’. על פי גישה זו, כאשר אנו נולדים אנו ‘מושלכים’ אל תוך עולם נתון אשר יש בו מספר נתונים ‘אונטולוגיים’, כלומר נתונים שהם חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי ובהם לא בחרנו. אחד מן הנתונים הללו הוא עובדת היותנו בני תמותה”.
עונות השנה, ימי הולדת וקמטים: תזכורות לכך שהסוף בלתי נמנע
אז מה ניתן לעשות בנושא? האם יש תרופה לחרדה הזו? לטענת הפסיכותרפיה האקזיסטנציאליסטית, אנחנו ניצבים חסרי אונים מול עובדת המוות, שכן אין לנו שום יכולת לשנות אותה, לא חשוב כמה ננסה.
גדעון מנדה: ” במהלך חיינו אנו מקבלים כל הזמן תזכורות לכך שהכל סופו לגווע. תזכורות אלו מגיעות הן בהיבט המאוד קונקרטי והן בהיבט הסמלי. למשל, כאשר אנו חווים אובדן של אדם יקר, אנו מקבלים תזכורת לכך שאנחנו והאנשים היקרים לנו בני תמותה. זוהי תזכורת קונקרטית. בהיבט הסמלי אנו מקבלים כל העת תזכורות לתנועתו קדימה של ציר הזמן: למשל השמש השוקעת מדי ערב, עונות השנה המתחלפות, ימי ההולדת, קמט שצץ על העור, שערות מלבינות וכדומה. אין אנו יכולים לחמוק מן ההכרה בכך שאנו נעים קדימה בציר הזמן וכי כמו כל דבר בטבע גם אנו נעים אל עבר הסוף. עובדה זו מעוררת אצל אנשים את חרדת המוות”.
כיצד אנו יכולים להתמודד עם הפחד הזה?
גדעון מנדה: “אנשים שונים מוצאים “פתרונות” מגוונים להתמודדות. לרוב אנו מפתחים תפיסת עולם או אמונה שתסייע לנו. כך, למשל ,יש מי שיבחר באמונה דתית כזו או אחרת ויראה בחיים כאן כשער אל העולם הבא. יש מי שיאמין בגלגול נשמות, יש מי שיאמר שאנו חלק מן המעגל הטבעי ככלל בעלי החיים והצמחים אשר בטבע, יש מי שיעדיף לומר בפשטות שאנו נולדים ומתים ללא משמעות רחבה וכדומה. למעשה אלו הן צורות שונות של חיפוש משמעות לשאלה הגדולה יותר- מהי משמעות הקיום”.
מפחדים מהמוות? זה סימן שאתם מודעים
בספרות הרפואית, החרדה אינטנסיבית מן המוות ידועה בשם טנטופוביה (Thanatophobia), והיא מתייחסת בעיקר לעיסוק מופרז במוות ומחשבות טורדניות וחודרניות על גסיסה מייסרת או על מוות פתאומי וטראומטי. בגיל מבוגר, אצל חלק מהאנשים, הדאגה מהמוות יכולה להתפתח עד לכדי קושי בתפקוד. “כבר מגיל 4 – 5 ילדים מתחילים לשאול שאלות הקשורות למוות. מובן שאין זה מעיד על ההבנה, אך זה מלמד על ההכרה אשר תלך ותגדל בנושא זה”, אומר גדעון מנדה.
כך בילדותנו – וכך בבגרותנו. בעיני הפסיכותרפיה האקזיסטנציאליסטית חרדות קיומיות הן אינן ביטוי לחולי. להיפך. חרדות קיומית, ובכלל זה חרדת המוות, הן אינדיקציה לרמת המודעות של האדם. כל עוד אנו יכולים להרחיק מעצמנו את ההכרה בעובדת היותנו והיות היקרים לנו בני תמותה, אנו מצליחים לחמוק מן החרדה הזו. אך כאמור, כפי שמתאר זאת מנדה, ניתן לחמוק ממנה רק באופן זמני, שכן במוקדם או במאוחר הנתונים האונטולוגיים נוקשים על דלת ביתנו ואז עולה החרדה הקיומית.
האם פחד ממוות יכול להיות פתולוגי? כיצד אפשר לטפל בחרדות קיצוניות מהמוות, אשר פוגעות בתפקוד היומיומי?
גדעון מנדה: “יש אנשים אשר עוצמת החרדה נחווית אצלם כגדולה הרבה יותר ויש מי שאצלם היא מצומצמת יותר. באופן בסיסי, חרדה קיומית אינה פתולוגית. עם זאת, עלינו להבחין בין חרדה שמשתקת אותנו ופוגעת בתפקוד היומיומי, לבין זו המלווה את המודעות. חשוב לזכור כי מאחר ואין אנו יכולים לשנות את הנתון הבסיסי הזה, כלומר אין אנו יכולים להפוך למי שיזכו בחיי נצח, עלינו ללמוד לקבל את הנתונים ואחר כך להתחיל לשאול: ‘כיצד אוכל לחיות את חיי בצורה הטובה והמלאה ביותר’?.”
מה עדיף – לחשוב הרבה על המוות או לא לחשוב עליו בכלל?
גדעון מנדה: “השאלה היא לא כל כך מה עדיף – אלא מה קיים. סופיות החיים היא “יש-קיומי” נתון אונטולוגי. עלינו להצליח לחיות תוך שאנו מחזיקים בתוכנו את השניים: גם את ההכרה כי אין לנו חיי נצח – וגם את המחשבה כי לפנינו עוד עתיד רחב ופתוח. רק כך אנו מונעים לפעולות של יצירת חיים בעלי משמעות עם ראיית ממשית קדימה”.
בידיעת מותנו ציווינו לעצמנו חיים – המוות כמנוף לצמיחה
ואכן, פחד המוות אינו גורם לקיפאון וחרדה בלבד. לטענתם של ד”ר גדעון מנדה ושל הפסיכיאטר האקזיסטנציאליסט הנודע ארווין יאלום, החרדה מן המוות יכולה להוביל אותנו להתפתחות ויצירה. למעשה, חרדת המוות יכולה להיות אחת המתנות הגדולות ביותר שניתנו לנו. הידיעה שחיינו מוגבלים מעודדת אותנו להתנסות, לחקור, לממש את עצמנו, לבנות, ליצור, להתאהב ועוד.
אז איך אפשר להפיק את המיטב מחרדת מוות?
גדעון מנדה: “חרדת המוות יכולה להיות מנוף לצמיחה. היא מזמינה אותנו להכיר מצד אחד את המגבלות הבלתי ניתנות לשינוי ומן הצד השני למצוא את דרגות החופש שלנו. במילים אחרות, ההכרה בהיותנו מוגבלים במרחב שבין לידה למוות מזמינה אותנו לבדוק האם אנו חיים את החיים שאנו באמת רוצים לחיות אותם, האם אנו ממשים את היותנו בעלי חופש בחירה, והאם אנו חיים לאורם של הערכים החשובים לנו. פעמים רבות מכנים זאת בשם “חיים אותנטיים”. הכוונה כאן היא לחיים שבהם אנו מכירים בחופש הבחירה שלנו ומצליחים להימצא בקשר תמידי הן עם הצרכים והרצונות שלנו והן עם העובדה כי אנו חיים בעולם בו חיים אנשים נוספים”.
האם אפשר באמת “להשלים עם עובדת המוות”?
גדעון מנדה: “כפי שכותב ארווין יאלום, אף על פי שהמוות הפיזי מכלה אותנו – רעיון המוות מציל אותנו. הכוונה בדברים אלה היא שסופיות החיים היא עובדה מוגמרת. גופנו הפיזי אמנם הולך וחדל, אך לצד זאת ההכרה כי הכל סופו לחדול וכי אנו מוגבלים במרחב שבין לידתנו למותנו מכריחה אותנו לחיות מתוך מחשבה על מציאת ויצירת משמעות עכשיו. היא מזכירה לנו כי לא ניתן לדחות עד אין קץ את שאנו רוצים לעשות- משום שזמננו מוגבל. עלינו לצקת תוכן ומשמעות לקיום מתוך הכרה שאין זה משנה אם אנו אוהבים או לא אוהבים את היותנו בני תמותה. זהו נתון קיים. ועכשיו, עם ההכרה – מוטב להתחיל ולחיות בצורה המלאה ביותר האפשרית”.
