המסע הביתה – הדרך המפרכת של חברי גרעין הראל אל עבר ההתיישבות

“פעם ראש מועצה בנגב אמר, שהיה קשה ליהודים ליישב את ארץ ישראל בתקופת העותמאנים, והיה קשה בתקופת הבריטים, אבל ללא ספק הכי קשה בתקופת היהודים”  מספר פז, חבר בגרעין הראל “מסתבר שהוא ידע על מה הוא מדבר”.

יצאתי לפגוש את חברי גרעין הראל, קהילה המתגוררת בסמוך למושב צוחר שבעוטף עזה, נפגשתי איתם לפני כ-4 שנים לראשונה, עוד אז הם סיפרו לי שבתחילת הדרך כאשר הם יצאו למסע להקים יישוב אקולוגי רוחני במדבר, הם היו בטוחים שהדרך תהיה קלה. על פניו נראה מבטיח – חבר’ה צעירים, יוצאי יחידות מובחרות, הייטקיסטים, רופאים, אנשי חינוך – רוצים ללכת לשממה, לפריפריה, לאמצע המדבר, הרי ההתיישבות בנגב והצורך הלאומי אמורים להיות קונצנזוס. כששמעתי שהם עדיין במאבק להתיישב נסעתי לפגוש אותם מקרוב.

“אחרי כחמש שנים שגרנו בבאר-שבע וניסינו בכל דרך להתקדם באופן מסודר מול גופי המדינה, בחרנו לעלות לשטח במתכונת של חומה ומגדל, לעשות מחאה ולנסות להזיז משהו במערכת. אחרי שלושה חודשים משוגעים של מגורים בדומים (כיפות גיאודזיות), בלי מים זורמים ועם קצת חשמל סולארי, במדבר הלוהט, עם ילדים קטנים, אחרי מאבקים משפטיים ותקשורתיים, המדינה פינתה אותנו. זה היה מאורע לא פשוט, אבל יצאנו עם הישג חשוב אליו ייחלנו – מחנה קרוואנים זמני בחבל אשכול שבנגב המערבי, תוך התחייבות של המדינה להסדר קבע בנגב, מאז עברו 7 שנים”.

ואיך זה שאתם עדיין כאן באשכול?

“זו שאלה נהדרת שאנחנו גם שואלים את עצמנו, במהלך השנים היו לפחות שלוש נקודות שהיינו אמורים לעבור אליהן, מקומות שוממים, בהם הטבע כבר מופר ואין פגיעה בערכי טבע, מקומות המשוועים להתיישבות. כל פעם בסוף הדברים נתקעו על איזו בעיה אחרת. זה לא באמת הגיוני”.

ובכל זאת אם מנסים לשים את האצבע על הנקודה המרכזית לדעתכם?

“נראה לי שפעם כל הנושא עבד בגישה שקודם כל עושים ומיישבים ורק אחר כך מתחילים לסדר את הפרטים הקטנים. ככה פעלה הציונות מראשית המדינה וככה קמו רוב היישובים בארץ, אם לא כולם. היום קודם כל מנסים לסדר את כל הפרטים, את כל המסמכים וכל האישורים, וכל פעם צצה בעיה אחרת ודברים נתקעים בגלגלי הבירוקרטיה”. רונה לוקחת נשימה, מחייכת ואז אומרת “אנחנו מקווים שהמהות תגבר על הבירוקרטיה. בסופו של דבר הבירוקרטיה נועדה לשרת את המטרה והחזון ולא להפך”.

בכל זאת, שבע שנים במחנה זמני, איך לא מתייאשים?

“השנים שאנחנו חיים כאן ביחד היא תקופה בה למעשה כבר הגשמנו הרבה – גרים יחד, מקיימים קהילה, מערכת חינוך, מיישמים את האידיאלים שהתאספנו סביבם. בינתיים אנחנו מגשימים את החלום שלנו רק קצת יותר בקטן והדברים עובדים מאוד יפה – אנשים מצטרפים, מגיעים מתנדבים מכל העולם, זה נותן כוח להמשיך לדבוק בחלום הגדול”.

אנשים הצטרפו בתקופה שאתם פה?

“מאז שעברנו לכאן, הכפלנו את מספר האנשים. אנחנו כבר כמאה מבוגרים” מספר פז.  “פונים אלינו כל הזמן אנשים, יש צמא מאוד גדול לאלטרנטיבה, ליחד, למשמעות”.

“וזה בלי לספור שנולדו כאן למעלה מארבעים ילדים בשבע השנים האחרונות” מציינת רונה ומחייכת לבתה בת השנתיים דניאל. “אבל הגענו לתפוסה מלאה מבחינת השטח. היום אנחנו במצב שבפועל אין לנו מקום פיזי לצרף אליו אנשים”.

מה אתם יכולים להגיד לצעירים שהיום מתחברים מתוך מטרה להתיישב. שלא יכנסו לזה?

“לא היינו אומרים כזה דבר, אנחנו מלאי תקווה ואמונה ובטוחים שנגיע לחוף מבטחים. כן צריך לדעת שזו משימה לא פשוטה בכלל. לאורך הדרך שמענו על לא מעט קבוצות קטנות שהתפרקו מתוך חוסר יכולת להתמודד, זה בהחלט לא פשוט. אנחנו מבטיחים שכשנגיע ליעד נכתוב על זה ספר”.

“זו לא דרכנו לכעוס ולהתרגז וגם לא להתייאש או להרפות ידיים. אנחנו בכלל לא אדישים, ואוזלת היד אכן מקוממת, אבל אנחנו משתדלים מאוד להתמקד בטוב, בדבר היפה והמיוחד שהצלחנו להקים כאן, בתושבי אשכול שקיבלו אותנו בסבר פנים יפות ואהבה, בקהילה שהצלחנו לבנות כאן. יש כאן דרך חיים משותפת, ואנחנו שואפים לעשות את הדברים אחרת – יש מספיק כעס והאשמות הדדיות במדינה שלנו, התאספנו יחד כדי לחיות חיים של חיוך ושל אהבה, זה דבר עיקרי עבורנו ומטרה”.

“אבל שלא יובן לא נכון” מוסיפה רונה בקריצה “בפורומים ובזמנים שזה נחוץ אנחנו יודעים להרים את הקול. יאללה בוא נדבר על דברים יותר נחמדים, עוד לא אירגנו לך קפה”.

רונה מכינה קפה שחור עם הל, ומכבדת אותנו במאפים מתוקים תוצרת האיזור. אנחנו ממשיכים את השיחה על ההיסטוריה של ההתיישבות, על הדורות המתחלפים, על תקומה והקשר בין דבקות ואמונה לבין תקומה ומעשים. יש כאן משהו אחר, אנשים מעניינים שבאמת מנסים לעשות טוב.

אני עושה את דרכי חזרה הביתה מהנגב המערבי ברגשות מעורבים, מצד אחד, איך יכול להיות שעם כל הבעיות שיש היום בנגב, והצורך האמיתי של המדינה לחזק את האיזור הזה, לא מוצאים לחבר’ה האלו פתרון ראוי.  מצד שני, אני חושב על האנשים שפגשתי היום ורואה חבורה נחושה וחזקה, עם אור בעיניים, וזה מעורר השראה. הלוואי ויצליחו.

האמור בכתבה כולל תוכן ומידע מסחרי/שיווקי , ומערכת מקור ראשון אינה אחראית למהימנותו. פרסום התכנים והמידע המסחרי בכתבה אינו מהווה המלצה או הצעה מצד מערכת מקור ראשון לרכוש ו/או להשתמש בשירותים או המוצרים בכתבה.