ואנס ורוביו מייצגים את משבר הזהות בדעת הקהל הרפובליקני

התמונות ששודרו מארמון ורסאי בשבוע שעבר ייחקקו בספרי ההיסטוריה: נשיא ארה"ב דונלד טראמפ יושב לצד נשיא צרפת מקרון, ובצעד שהדהים את העולם, חותם על מזכר ההבנות להפסקת המלחמה עם איראן. בין הבכירים שנראו ברקע היה מזכיר המדינה האמריקני מרקו רוביו, שעמד מאחורי כתפו של הנשיא בשעה שזה אישר את הסכמתה של מעצמת־העל להסיר מצורים ימיים, להקפיא עיצומים ולהפשיר סכומי עתק שיזרמו היישר למשטר האייתוללות. מעמדו של רוביו כפוליטיקאי רפובליקני פופולרי התבסס לאורך השנים על תמיכה במדיניות־חוץ ניצית, שכללה בראש ובראשונה התנגדות עיקשת למשטר בטהרן; כעת הוא נאלץ להביט בדומייה במהלך פייסני המנוגד לכל תפיסת עולמו.

כעבור ימים אחדים, בשווייץ, סגן הנשיא ג'יי־די ואנס הפשיל שרוולים והחל לעמול על פרטיו של הסכם שלום סופי עם איראן, במשא ומתן שנועד להתקיים מול יו"ר הפרלמנט האיראני, מוחמד באקר קאליבאף.

המאבק העיקש המתנהל על נשמתה של המפלגה הרפובליקנית עובר במסדרונות הבית הלבן, ומגולם בשתי דמויות המייצגות תפיסות עולם שונות בתכלית: סגן הנשיא ומזכיר המדינה. הדינמיקה בין ואנס לרוביו, נציגיהם של שני האגפים המרכזיים במפלגה, מבטאת את משבר הזהות שמתרגש על הימין האמריקני היום.

בעיני הממסד הרפובליקני המסורתי, מרקו רוביו הוא המלאך המרגיע שעל כתפו של הנשיא, רוביו (55) הוא בנם של ברמן וחדרנית שהיגרו מקובה וחיפשו התחלה חדשה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. ארוחות הערב בבית הוריו שבפלורידה לוו בסיפורי זוועות על מולדת שנכבשה על ידי קומוניזם טוטליטרי. הטראומה הבין־דורית הזן היא שורש הפילוסופיה הפוליטית שהובילה אותו כל חייו: האמונה המוחלטת בכך שכוח אמריקני, יחד עם שלטון כלכלי עולמי, הם הדבר היחיד שמבטיח את ניצחון החירות על פני כוחות האופל הטוטליטריים המאיימים על העולם.

לאחר שסיים לימודי משפטים נכנס רוביו לפוליטיקה המקומית של פלורידה, עד שב־2010 הגיעה ההזדמנות הגדולה שלו: הקמת "מסיבת התה", תנועת הימין שהתמקדה בהתנגדות למדיניות ממשל אובמה. בבחירות האמצע של אותה שנה הוא נבחר לסנאט כמועמד צעיר, כריזמטי ומוכשר שאף זכה לכינוי "קנדי הרפובליקני". לרגע היה נראה שדרכו נסללה למועמדות לנשיאות ב־2016, אך אז דונלד טראמפ הופיע על הבמה, כינה אותו "מרקו הקטן" ולעג לו שוב ושוב בעימותים.

רוביו למד את אמנות ההישרדות הפוליטית, כבש את טינותיו והתאים את עצמו למפלגה המתחדשת. בין ממשל טראמפ הראשון לשני הוא הפך מנסיך המוסד הישן למדינאי המבוגר והאחראי של הממסד החדש, השורד האולטימטיבי של המפלגה הרפובליקנית מהעידן שלפני טראמפ. לצד שר המלחמה פיט הגסת' ובכירים נוספים, בהם השגריר באו"ם מייק וולץ, רוביו מייצג את דוקטרינת "שלום מתוך עוצמה". כשרוביו מביט במזרח התיכון, הוא רואה לנגד עיניו שדה־קרב מוסרי שבו אמינותה של ארצות הברית, עוצמתן של בעלות בריתה וביטחון העולם כולו, קשורים זה בזה קשר בל יינתק. המשטר האיראני הוא בעיניו מחלה ממארת שיש לדחות או למגר, וכל נסיגה אמריקנית מהאזור היא הזמנה למלחמות רחבות יותר בהמשך.

במשוואה הזאת, ג'יי־די ואנס (41) הוא השד הציני הלוחש באוזנו השנייה של הנשיא. ואנס חושל בלב הדיסטופיה האמריקנית. הוא גדל בעיר מידלטאון שבאוהיו, תחת חסותה של סבתא מחוספסת ומעשנת שהקפידה לשאת נשק ואמא שלמדה סיעוד אך התמודדה עם התמכרות לסמים והחליפה בני זוג לעיתים תכופות. עוני, התמכרות, אלימות במשפחה ודיכאון קליני היו עניין שבשגרה עבור ואנס הצעיר. הוא הצליח להימלט מביתו ולהציל את עצמו בזכות הצבא האמריקני. הוא העיד על עצמו כי הטירונות הקשוחה שעבר בחיל הנחתים, לצד הסיוע בהבנת החיים ואפילו אוריינות כלכלית שהצבא סיפק, הפכו אותו למבוגר מתפקד. בשירותו בעיראק ככתב צבאי חווה אכזבה מרה ממלחמה שנראתה לו חסרת מטרה ובלתי אפשרית.

עם שובו הביתה השלים תואר ראשון באוניברסיטת אוהיו והתקדם ללימודי משפטים באוניברסיטת ייל היוקרתית, שם למד כיצד חיה ופועלת "אמריקה הראשונה". לאחר מכן החל לעבוד כבנקאי השקעות בעמק הסיליקון תחת המיליארדר פיטר ת'יל, וחיבר אוטוביוגרפיה בגיל 31 (גילוי נאות: היא תורגמה לעברית בידי כותב שורות אלו). הספר נתן קול לאמריקנים שחשו כי מדינתם הותירה אותם מאחור, והפך לרב מכר עם בחירתו הראשונה של טראמפ לנשיאות. בבחירות האמצע של 2022 רץ ואנס לסנאט מטעם אוהיו וניצח גם בזכות תמיכתו הנלהבת של טראמפ (אף ששנים בודדות קודם לכן תהה ואנס אם טראמפ הוא "היטלר האמריקני"), ומשם דרכו לסגנות הייתה קצרה.

ידו של ואנס על העליונה כרגע, משום שהגישה הבדלנית והצינית שלו מסתנכרנת באופן מושלם עם האינסטינקטים האישיים של הנשיא טראמפ, ומתרגמת אותם לאסטרטגיה קוהרנטית וקרת רוח

ואנס לא הגיע לממשל כדי לפייס את הממסד הרפובליקני הישן, אלא כדי לקבור אותו. הוא מבטא את האינסטינקטים העמוקים והיצריים ביותר של הבייס הקיצוני והבדלני שצמח סביב טראמפ בשנים האחרונות – לעיתים תוך התנגדות לצעדים ולהחלטות שקיבל הנשיא עצמו.  אפילו יותר מטראמפ, מדיניות החוץ של ואנס צינית ותועלתנית לחלוטין. כפי ששיקפו היטב עמדותיו סביב המלחמה באוקראינה וכעת גם באיראן,  כחלוץ האידיאולוגי של "הימין החדש", ואנס מייצג רשת מתואמת ואגרסיבית  הנתמכת על ידי אסטרטגים דוגמת אלברידג' קולבי, מבכירי משרד ההגנה, אנשי תקשורת פופוליסטים כמו טאקר קרלסון, ובסיס בוחרים שמנוכר עמוקות להתערבויות מעבר לים. התזה שלהם פשוטה: ארצות הברית שוקעת, הבסיס התעשייתי התרוקן, והאתגר הקיומי העיקרי שלה הוא סין. לפי גישה זו, המזרח התיכון הוא הסחת דעת. הקיצוניים שבהם, שמתרבים בכל שבוע, גורסים כי הסיבה לנוכחות האמריקנית במזרח התיכון היא מזימותיהם הנכלוליות של היהודים.

למעשה, פרטי ההבנות שהושגו מול איראן מלמדים כי ארצות הברית מנסה כעת להוציא לפועל אסטרטגיית יציאה של הימין החדש, ממלחמה שנוהלה ברוח הימין האמריקני הישן.

מזעם אפי לשקט תעשייתי

הרחק מעיטורי הזהב הבארוקיים של ארמון ורסאי, בשקט הפסטורלי של אתר הנופש בירגנשטוק שבשווייץ, ואנס בילה ימים ארוכים בהתוויית אסטרטגיית היציאה האמריקנית, שנראית הפוכה ב־180 מעלות מההצהרות שנשמעו במהלך מבצע "זעם אפי". ואנס לא הגיע לשווייץ כדי לדרוש שהרפובליקה האסלאמית תעבור המרה תיאולוגית; מטרתו הייתה צנועה בהרבה: לחלץ השקעה כושלת.

מבחינת ואנס, ההסלמה הנוכחית במפרץ הפרסי הביאה לשחיקה שיטתית בהון האמריקני, במוכנות הצבאית ובקשב האסטרטגי. גישתו למשא ומתן פייסנית ומנותקת לחלוטין מהרטוריקה המוסרנית שהגדירה את המדיניות הרפובליקנית במזרח התיכון בארבעים השנים האחרונות, ושקראה לדמוקרטיזציה וליברליזציה של משטרים חשוכים.

כשעיתונאים לחצו עליו בשאלות בדבר ההיקף המדהים של הוויתורים שארצות הברית אישרה מבלי שהאיראנים הסכימו לספק דבר – כולל הסרת המצור הימי, ופטורים זמניים על עיצומי הנפט – סיפק ואנס הסבר שהפרגמטיות שלו דיברה בעד עצמה. "העסקה הסופית היא הבית", אמר ואנס, בשלווה של איש הון־סיכון שמסביר סבב גיוס כספים. "הבית טרם נבנה, אך הנחנו תשתית טובה כדי להגיע למקום טוב עבור העם האמריקני".

לתפיסת ואנס, הפטורים מעיצומים למשך שישים יום והרגעת המתיחות הימית היו השלב הראשון בדרך לעסקה סופית, בלי קשר לאידיאולוגיה. ואם צריכים להזרים כמה מיליארדים לאייתוללות כדי שזה יקרה, לא נורא. האפשרות הזו עדיפה על מצב שבו האמריקנים ממשיכים לדמם משאבים בהורמוז. פתיחת המצר (לכאורה, בפועל זה טרם קרה) וסיום הסתבכות אזורית יקרה הם ניצחון בעיני ואנס, גם אם האמריקנים ייאלצו לוותר על כל מטרות המלחמה שהגדירו מראש, ואף להותיר אורניום מועשר בידי המשטר.

ואולם לצד הבהירות המחושבת של דוקטרינת ואנס, היא מכילה גם שבריריות מובנית: עליה לשרוד מול מפקד עליון שעדיין נתון להשפעתם של הניצים בממשלו. ואנס מוכן להקריב כמעט הכול כדי להבטיח את העסקה, אבל רוביו וחבריו אינם מוכנים לכך. וטראמפ, המונחה כדרכו על ידי אינסטינקטים בלתי צפויים, נקרע בין הקטבים.

בזמן שוואנס הניח בקפדנות את המסגרת הדיפלומטית, הנשיא שחזר לוושינגטון שידר על תדר אחר לגמרי. הרקע לכך היה הסירוב האיראני לפתוח את מצר הורמוז חרף התחייבותה של טהרן, בטענה שהפתיחה תלויה בנסיגה ישראלית מלאה מלבנון. טראמפ עלה לשידור בפוקס ניוז, ולא רק איים בהשתלטות אמריקנית מלאה על איראן, אלא שיגר איום על חייהם של חברי צוות המשא ומתן האיראני. "תסגרו את המצר ולא תהיה לכם מדינה", הזהיר טראמפ, והוסיף באיום בוטה: "אתם אפילו לא תצליחו לחזור למדינה המ***ת שלכם".

התגובה בשווייץ הייתה צפויה, ומביכה בעבור ואנס. קאליבף, שהמשטר שהוא מייצג אובססיבי לשמירת כבודו ולמעמדו האזורי, מיהר לקום משולחן הדיונים ולצאת מהחדר. מילות הפרידה שלו היו: "לעולם לא ננהל משא ומתן תחת איומים או כפייה". החיכוך הזה לוכד את הפרדוקס במדיניות החוץ של ממשל טראמפ השני. ואנס מנסה לנהל אסטרטגיית יציאה מתוחכמת ובעלת אופי עסקי, תוך ויתור על עקרונות לטובת אינטרסים. עצם העובדה שמזכר ההבנות נחתם והמשא ומתן מתקיים, מעידה על הצלחתו להטות את הנשיא לצידו. אך ההפגזות המילוליות של טראמפ מוכיחות שהאגף של רוביו עודנו מהדהד במסדרונות הבית הלבן, וגם בראשו של הנשיא.

ד"ש מאובמה

לו היינו מצטטים כאן בעילום שם כמה מהאמירות של ואנס בנוגע למשא ומתן עם איראן, המילים היו נשמעות מוכרות מאוד – אך החשוד המיידי בוודאי לא היה רפובליקני. למעשה, הטיעונים של ואנס בעד עסקה פייסנית עם האיראנים זהים לטיעונים של ברק אובמה, ג'ון קרי ואנשיהם כדי להגן על הסכם הגרעין ב־2015. רק המנגינה השתנתה.

אכן, בימים אלו אנו חוזים בהתגשמות ביזארית נוספת של תיאוריית הפרסה הפוליטית, שלפיה הימין הפופוליסטי והשמאל הפרוגרסיבי נפגשים באותה נקודה. למשל, האופן שבו הגן ואנס על ההחלטה להעניק לטהרן פטורים מעיצומי נפט ל־60 יום ולהפשיר מיליארדים בנכסים איראניים. כאשר נשאל על ההיגיון בהעשרת משטר שהוא עדיין נותן החסות הראשי לטרור בעולם, השמיע ואנס נימוקים הומניטריים ותועלתניים. ההון המופשר, הסביר, לא יהיה צ'ק פתוח למשמרות המהפכה, אלא ינותב בקפידה לרכישת סויה, תירס וחיטה מארצות הברית, "לטובת העם האיראני".

הטיעון הזה זהה במבנהו לדוקטרינת אובמה מ־2015, ונשען על אותה הנחת יסוד שלפיה מעורבות כלכלית והקלה ממוקדת בעיצומים יכולות לבודד את התנהלותו הזדונית של המשטר מן המציאות הכלכלית שלו, ובכך לשמש כלי פרגמטי לייצוב אזורי ולא הכרה מערבית בשלטון הרשע.

רוביו, האיש שהזהיר שאיראן תבעיר את המזרח התיכון, נדרש להסתכל למנהיגי המפרץ בעיניים ולשכנע אותם שעסקה שמציעה לטהרן מיליארדים לא תפגע בהם

יתרה מכך, המסגרת הרחבה יותר שמציג ואנס משקפת את הדיפלומטיה המודולרית של "צעד אחר צעד", שאפיינה את מחלקת המדינה של אובמה ב־2015. כשהוא מגדיר את מזכר ההבנות רק כ"יסודות" ולא כ"בית הסופי", ואנס מבקש מהציבור האמריקני – ומקהילה בינלאומית ספקנית – לקבל מסגרת פגומה ועתירת ויתורים היום, בתקווה המעורפלת שהיא תדחה סכסוך הרסני יותר מחר.

שתי דוגמאות נוספות מדגישות זאת עוד יותר. בנוגע לתהליכי האימות והבקרה שמטרתם למנוע את שיקום תוכנית הגרעין האיראנית, הצהיר ואנס: "אנחנו הולכים לנסות לאפס את המצב... כדי שלאיראנים לא תהיה עכשיו רק תוכנית גרעינית הרוסה, אלא כדי שנוכל לומר בביטחון מסוים, באמצעות שילוב של בדיקות ואימות, שהם לעולם לא יוכלו לבנות מחדש את התוכנית הזאת". זהו שיקוף מדויק של עמדת אובמה שלפיה העסקה מ־2015 כללה את "הבדיקות החזקות והפולשניות ביותר" אי־פעם, תוך הבטחה ש"אם איראן מפרה את העסקה, העיצומים מיד ישובו".

בנוגע להזרמת המזומנים אמר ואנס השבוע: "אם האיראנים יתנהגו כמו שצריך לאורך זמן, הם יוכלו לקבל חלק מההטבות של העסקה... הדרך היחידה שבה האיראנים יקבלו את המשאבים היא אם הם יעמדו בכל תנאי העסקה". והנה אובמה: "איראן תקבל הקלה בעיצומים רק אם היא תעמוד בתנאי ההסכם באופן מוכח". שניהם הציגו את העסקה כחלופה דיפלומטית ל"מלחמה נוספת במזרח התיכון", ובשני המקרים הופשרו מזומנים מיד עם החתימה על הבנות.

זהו היפוך מוחלט בדי־אן־איי של מדיניות החוץ הרפובליקנית. במשך עשרות שנים, הקונצנזוס של המפלגה הרפובליקנית עוגן בבהירות מוסרית שסירבה לנתק את הכלכלה מאופיו הפנימי של המשטר. הדור הרפובליקני הישן הבין שכסף היה משאב חליפי: כל דולר שמופשר כדי לרכוש תירס מהמערב התיכון האמריקני, משחרר לטהרן דולר אחר כדי לייצר כטב"מים וטילים בליסטיים ולממן את חיזבאללה.

באמצעות אימוץ שפת הפרגמטיזם ההומניטרי, חיל החלוץ של תנועת "אמריקה תחילה" מיישם את אותה בדלנות שהימין האמריקני המרכזי נאבק בה במשך עשור ויותר. הם הגיעו למסקנה שהמזרח התיכון הוא ביצה טובענית שאין לה פתרון, ואם היציאה ממנה דורשת את העתקת ספר המהלכים הדיפלומטי של ממשל אובמה – אז כך יהיה.

בקרת נזקים

אם ואנס הוא אדריכל התפנית בימין החדש, מרקו רוביו הוא השבוי הבכיר ביותר שלה. הדיסוננס העמוק של רוביו ממחיש את האתגר הניצב בפני ניצים אידיאולוגיים הכלואים בתוך ממשל פופוליסטי. ב־2015, ההתנגדות העזה להסכם הגרעין של ממשל אובמה הייתה אחד הנושאים המרכזיים שהוא בנה עליהם את המותג שלו וביסס את שאיפותיו הנשיאותיות. רוביו טען בלהט שהפשרת נכסים והסרת עיצומים מטהרן היא צעד תמים ומסוכן שיוביל בהכרח לאסון בהמשך. הוא שב והזהיר שכל דולר שיוחזר לאיראן יממן בסופו של דבר טרור אזורי נגד ישראל, בעלות בריתה הסוניות של ארצות הברית, ובסופו של דבר אף נגד האמריקנים עצמם.

ואולם כעבור 11 שנה נאלץ רוביו – מזכיר המדינה ומועמד בולט לנשיאות ב־2028 – לעמוד מאחורי כתפו של דונלד טראמפ בארמון ורסאי ולצפות בשחזור ההיסטוריה, כאשר כעת הצד שלו אחראי להסכם אסוני. שר המלחמה פיט הגסת', השותף לאינסטינקט השמרני המסורתי שתובע לרסק את המשטר האיראני ולא להכיל אותו, כבול באותה מידה. כעת הוא מוצא את עצמו מופקד על פנטגון שנאלץ לצמצם במהירות את המצור הימי ולסגת מחופי איראן ללא הצלחה. לולא היו חלק מהממשל, הם ודאי היו מוחים בתוקף על המתרחש, אך שניהם מושתקים לחלוטין בשל הנאמנות נטולת הסייגים שדורש טראמפ. במקום לקרוע את ההסכם לגזרים על רצפת הסנאט, הדור הישן נאלץ לבלוע אותו.

חלוקת העבודה בממשל הפכה ברורה עד כאב: בזמן שוואנס מנסה לעשות היסטוריה בשווייץ ומשחק את תפקיד המדינאי הפרגמטי, רוביו קיבל את התפקיד המשפיל ביותר עבור נץ ביטחוני: לנהל מסע ההתנצלויות. השבוע הוא נשלח לסבב מדיני ברחבי המפרץ, ובמחלקת המדינה אישרו שרוביו נסע לאיחוד האמירויות, לכוויית ולבחריין, כדי "לדון בסדרי עדיפויות אזוריים, לרבות מזכר ההבנות עם איראן".

בפועל, רוביו מנהל בקרת נזקים. המדינות שאליהן נשלח הן אלה שספגו גל אחר גל של כטב"מים וטילים איראניים במהלך העימות. לפי דיווחים שפורסמו השבוע, הן מבועתות מההשלכות של מזכר ההבנות, וחלקן כבר מתמודדות עם האשמות מצד איראן על שותפות בתקיפות האמריקניות־ישראליות הראשונות. החולשה ששידרו האמריקנים, הפסקת האש החפוזה וחוסר מוכנותם לסיים את העבודה, שכנעו אותן שארצות הברית איננה יכולה לספק את הביטחון שהן זקוקות לו מול הציר השיעי. כעת רוביו – שהזהיר פעם אחר פעם שאיראן תבעיר את המזרח התיכון – נדרש להסתכל למנהיגי המפרץ בעיניים ולשכנע אותם שעסקה שמציעה לטהרן מיליארדים לא תפגע באינטרסים שלהם.

הניגוד הזה מלמד כל מה שצריך לדעת על ההיררכיה הנוכחית במפלגה הרפובליקנית. הניצים המסורתיים עדיין נמצאים בחדר, אבל כרגע הם לא אוחזים בעט. תקוותם היחידה היא אותו גורם בדיוק שהוביל אותם לשפל הנוכחי: הקפריזיות של הנשיא, שעלול בכל רגע להתהפך בחזרה, להחזיר את ואנס הביתה ולהשיב את השליטה לרוביו והגסת'.

המאבק השקט בין סגן הנשיא למזכיר המדינה איננו נוגע לאיראן בלבד: מדובר במלחמת צללים על עתיד הימין האמריקני. מזכר ההבנות עם איראן הוא ביטוי מובהק לשינוי מבני שמתחולל זה שנים. לראשונה מאז תום המלחמה הקרה, הסיעה הדומיננטית בתוך ממשל רפובליקני כבר לא מאמינה שהעוצמה האמריקנית היא אינסופית, או שיציבות עולמית היא בהכרח באחריותה של ארצות הברית.

ידו של ואנס על העליונה כרגע, משום שהגישה הצינית והבדלנית שלו מסתנכרנת באופן מושלם עם האינסטינקטים העמוקים של הנשיא. טראמפ תמיד ראה בעצמו "איש העסקים" האולטימטיבי – זה שיכול להסתכל ליריב מר בעיניים ולחתום על נייר היסטורי שיאפשר לו להחזיר את החיילים הביתה ולתדלק את הכלכלה. ואנס מספק את האדריכלות האינטלקטואלית ומתרגם את תגובות הבטן של טראמפ לאסטרטגיה ברורה וקרת רוח.

מלחמת ירושה

לעימות בממשל סביב סוגיית איראן ישנה השלכה ישירה נוספת: מדובר ביריית הפתיחה של פריימריז 2028. ואנס, יורש העצר הטבעי של תנועת MAGA, מוביל כרגע בסקרים, אך רוביו נושף בעורפו וצובר תאוצה ככל שהממסד המסורתי מתלכד סביבו והוא זוכה לשבחים גם מצד הנשיא. טראמפ, כדרכו, מתענג על זירת הגלדיאטורים שמתנהלת תחתיו ונהנה לשמור על עמימות פוליטית. הפוליטיקה בוושינגטון נותרה נפיצה ומשתנה מרגע לרגע, והנשיא דואג לפזר רמזים סותרים לכל עבר. לאחרונה דווח שטראמפ נשמע מתלוצץ ואומר כי ישאיר את העיצוב המוזהב של החדר הסגלגל כפי שהוא, משום ש"קובנים אוהבים את הדברים האלה" – קריצה לעבר מוצאו הקובני של רוביו, שנועדה אולי להזכיר לוואנס ששום דבר עוד לא מונח בכיסו.

בסופו של דבר, השאלה מי יחליף את טראמפ בצמרת המפלגה הרפולבליקנית ואולי גם בחדר הסגלגל, תלויה במידה רבה בתוצאותיה של ההסתבכות הנוכחית מול איראן, כמו גם בזירות התלקחות אחרות ברחבי העולם. המנצח יהיה מי שייצא מהמשבר כשהוא נתפס כאיש החזון המפוכח והחכם שניווט את הספינה בהצלחה.

אם אסטרטגיית היציאה של ואנס תיראה כמי שחילצה את ארצות הברית מהבוץ במזרח התיכון ותדלקה את הכלכלה, ייתכן שהוא יוכתר כמנצח הגדול וכממשיכו הבלתי מעורער של טראמפ. אך אם "הבית" שהוא מנסה לבנות בשווייץ יקרוס ויוביל להסלמה רחבה, או שהוא לא יוביל לשום דבר לאחר שהאיראנים ילכו הביתה והאמריקנים יימנעו מעימות נוסף, ייתכן שהאזהרות הניציות של רוביו יהדהדו כנבואה שהתגשמה, ויסללו את דרכו אל המועמדות הרפובליקנית.