"זה נושא של ביטחון לאומי": קרב הבלימה הישראלי על הקהל האוונגליסטי

זה קורה בכל נסיעה אל מחוץ לעיר אמריקנית גדולה, אבל מפתיע בכל פעם מחדש. במרחק אפסי בקנה מידה אמריקני, האווירה משתנה לחלוטין והופכת באחת מעירונית וסואנת לכפרית ורגועה. פחות משעה וחצי אחרי שיצאנו מהמולת לוס־אנג'לס לצפון־מזרח, מצאנו את עצמנו בלנקסטר, עיר קטנה, כמעט עיירה. בית דואר מקומי קטן כמו בסרטים, בית קפה אחד או שניים שמתנהלים בנינוחות, בתים מרווחים צבועים לבן עם דשא מכוסח ומסודר, ומפעלים גדולים באופק – תעשיית התעופה האמריקנית נטועה כאן היטב.

כמובן, יש בעיירה כנסייה גדולה. כאן דווקא מתנפץ הדימוי הקולנועי הרווח של מבנה אבן צנוע, רצפה חורקת וספסלי עץ: מדובר בקמפוס שנראה יותר כמו אוניברסיטה קטנה. הכנסייה הבפטיסטית של לנקסטר כוללת בנייני מנהלה, חדרי אוכל, מבנים של כיתות לימוד וגם "עיר ילדים" שבה בייביסיטרים לרוב משעשעים את הדור הצעיר, בזמן שההורים נמצאים באולם המרכזי. גם האולם הזה, ובו לא פחות מ־3,000 מושבים, מתהדר במראה עכשווי ונראה כמו היכל מופעים ענק, מצויד בכל העזרים הטכנולוגיים שתוכלו להעלות על הדעת, כולל מצלמות רחף ומערכת מגברים שעומדת לרשות הלהקה. על הבמה מתרחש שואו לכל דבר ועניין, בהובלתו של פול צ'אפל, הכומר הראשי של הכנסייה. הדרשה שלו היום מדברת על חשיבותה של הברית בין א־לוהים, בני ישראל וארצות הברית של אמריקה. לאחר מכן הוא יחזור באוזניי על הפסוק מבראשית פרק י"ב, "ואברכה מברכיך ומקללך אאור, ונברכו בך כל משפחות האדמה" - פסוק שהפך לאבן הראשה של התנועה האוונגליסטית האמריקנית, שהבפטיסטים בארה"ב הם חלק ממנה, בהבדלים תאולוגיים קלים.

אבל צ'אפל לא מסתפק בפסוקים ובמצע אידאולוגי. בסיום נאומו הוא מזמין את מאות מאזיניו המאמינים לרחבת החניה הגדולה שמחוץ לכנסייה, שם מחכה להם מיזם יוצא דופן וראשון מסוגו: מיצג נייד שמטרתו להדק את הקשר בין הקהילות הנוצריות בארה"ב לסיפור הישראלי והיהודי. מאחורי היוזמה עומדת הקונסוליה הישראלית בלוס־אנג'לס, שזיהתה נתונים עגומים שמלמדים על הידרדרות מעמדה של ישראל בקרב האוונגליסטים ואיבוד בסיס הכוח הנוצרי־ציוני בארה"ב. באמצעי המחשה מגוונים, שמחולקים לפרק היסטורי על ארץ ישראל וכתבי הקודש ופרק שעוסק במאורעות 7 באוקטובר, מקווים הוגי הרעיון לתת מענה לתעמולה האנטי־ישראלית ששוטפת ערים רבות באמריקה.

אחרי טקס גזירת הסרט, בנוכחותו של הקונסול ישראל בכר, אני שואל את הכומר הבכיר כיצד זכתה דווקא קהילתו לחנוך את המיצג החדש. "היוצרים שאלו אותנו אם נהיה מוכנים לארח אותו, מכיוון שאנחנו כנסייה גדולה וחשובה במחוז לוס־אנג'לס, קרוב יחסית לקונסוליה", משיב צ'אפל. "התרשמתי מהצוות שהרים את הפרויקט, והחוויה פה פשוט מדהימה. המיצג מדויק מאוד היסטורית, ותואם להפליא את הכתובים. יש בו הרבה קטעים מהברית הישנה שמדברים על הארץ ועל ההבטחה לעם ישראל, והוא גם מחבר היטב בין העת העתיקה לימינו אנו. אירוח המיצג הזה הוא הזדמנות עבורנו להצהיר שאנחנו מאמינים בהבטחות ההיסטוריות של התנ"ך. בנוסף, בהקשר של 7 באוקטובר, הדברים שאנחנו רואים כאן מבהירים שמדינת ישראל היא זו שהותקפה, ושאנשים שם פשוט מגוננים על המולדת שלהם ועל העם שלהם, אחרי שאלפים נרצחו ונפצעו. אי אפשר לטאטא אירוע כזה מתחת לשטיח".

איך אתה, כמנהיג רוחני, מתמודד עם התרחקותם של צעירים רבים מהאמונה, ובכלל זה גם שינוי ההשקפה שלהם ביחס לישראל?

"אני שמח לספר לך שאנו מתברכים במאות בני נוער וצעירים שמגיעים אלינו מדי שבוע. יחד עם זאת, אנחנו בהחלט מבחינים שבני הנוער כיום מכוונים יותר לבידור ודעתם מוסחת בקלות. חלק מהנוצרים הצעירים מקשיבים לפודקאסטים או לאנשים באינטרנט, ומפרשים לא נכון את כתבי הקודש. אנחנו עושים מה שעשינו תמיד: מביאים אותם, דואגים שיהיה להם כיף, שרים שירים ומלמדים אותם את דבר הא־ל. וזה עובד.

בשמונה אוהלים־ביתנים מוצגים הישגיה ואתגריה של מדינת ישראל, במגוון אמצעים טכנולוגיים. יש גם אוהל פעילות לילדים, שבו הם יכולים לבנות את בית המקדש או ללבוש שריון אבירים. החלק האחרון עוסק ב־7 באוקטובר: מתחם מציאות מדומה מציג סרט בתלת־ממד על מאורעות יום הטבח בכפר־עזה - בלי גופות או תמונות קשות

"האתגר הגדול מגיע בדרך כלל בגיל 18 עד 22, כשהם הולכים לקולג'. אחת הבעיות בארצות הברית היא הדגש הסוציאליסטי, הקומוניסטי והאנטי־דתי במוסדות האקדמיים. המרצים ברבים מהקולג'ים מחזיקים עמדות נגד המשפחה המסורתית, נגד התנ"ך ונגד ישראל. שם נמצא שדה הקרב האמיתי. סטודנטים מתפתים לזנוח את אמונתם בגלל שטיפת מוח מצד מרצים אנטי־דתיים. לא כל המרצים כאלה, כמובן, אבל לרובם יש אג'נדה שמנוגדת למה שהילדים גדלו עליו. אנחנו מאמינים בסיפור הבריאה כפשוטו, ובקולג' מתקיפים את האמונה הזאת ומלמדים אבולוציה. אנחנו מאמינים במבנה המשפחתי שא־לוהים קבע בספר בראשית, והם מלמדים שם אורח חיים אחר לגמרי. זה המאבק, אבל אנחנו לא נכנעים".

האם יש משמעות לכך שהכנסייה שלכם שוכנת בקליפורניה, מדינה דמוקרטית מובהקת, ואפילו קרובה במיוחד ללוס־אנג'לס, אחת הערים הכי ליברליות בארה"ב?

"קליפורניה היא לא מדינה שקל להיות בה כומר או אדם שמאמין בתנ"ך, והרבה אנשים שמרנים וטובים עוזבים אותה. מחוז לוס־אנג'לס הצטמצם בשנתיים האחרונות ב־52 אלף איש. לאנשים נמאס מקיצוץ תקציבי המשטרה וממדיניות שלא מטפלת בפשיעה. יש לנו עכשיו תובע מחוזי טוב מקודמיו, אבל לפני כן היה כאן רצף של כמה תובעים ליברליים מאוד, והמדיניות שלהם רק העלתה את שיעורי הפשיעה.

"פה בלנקסטר בחרנו ראש עיר שנלחם בעוצמה רבה נגד הפשיעה, והוקמה מחלקת משטרה חדשה. העיירה הזאת שמרנית יותר באופן כללי, יש פה יראת א־לוהים, ובזכות זה התברכנו. אבל אנחנו חלק ממחוז לוס־אנג'לס, ומדכא לראות בני נוער שמידרדרים לכנופיות ולסמים. זה בהחלט אתגר גדול".

אתה מרגיש שבשנים האחרונות קשה יותר להיות חבר של ישראל בארה"ב?

"יש מאבק, ואולי האנטישמיות עוד תגבר, אבל למבחנים ולקשיים יש גם יתרון: בזכותם אתה מגלה מי החברים האמיתיים שלך. קיים חיבור חזק מאוד בין שתי האמונות שלנו, ולכן מדברים על 'ערכים יהודיים־נוצריים'. ככל שאמריקה תישאר חזקה באמונתה, היא תישאר חזקה גם בתמיכתה בישראל".

בית מקדש לילדים

האוונגליזם הוא ענף יוצא דופן שצמח בנצרות במאה ה־18, החל באנגליה והסתעף באמריקה. חלק חשוב בו הוא דחיית "תאולוגיית ההחלפה" ששלטה בעולם הקתולי במשך מאות שנים, אמונה שאומרת שמכיוון שהיהודים דחו את ישו כמשיחם, א־לוהים החליף אותם ובחר במאמיני הנצרות כבניו החדשים והאמיתיים. האוונגליזם חולק על כך וגורס כי היהודים היו, נותרו ויהיו בניו של הא־ל, וכי תפקיד הכנסייה הוא ללוות אותם במעלה הדרך עד לגאולה השלמה. מבחינת האוונגליסטים, כמובן, הגאולה השלמה היא התגלותו מחדש של ישו, אולם עד לאותו רגע עתידי אמורפי, חברי הכנסייה תומכים בהווה בזכותו של עם ישראל על ארץ ישראל, אוהבים את מדינת ישראל ומסייעים לה.

הזרם האוונגליסטי מונה היום כרבע עד שליש מתושבי ארה"ב - פלח אוכלוסייה עצום שביכולתו להכריע מערכות בחירות ולהשפיע עמוקות על התנהלותם של חברי בית הנבחרים והסנאט. אנשי הזרם הזה, רובם ככולם, הם שמרנים שמצביעים למפלגה הרפובליקנית. זהו בסיס כוח ומשקל נגד לתנועת MAGA, שנחשבת דתית פחות ומתמקדת באידאולוגיית "אמריקה תחילה" – תפיסה שלא פעם מתנגשת עם תמיכה מוחלטת בישראל.

הבעיה היא שהזמנים משתנים גם באמריקה. סקרי דעת קהל מראים שחיקה מתמדת בתמיכתם של האוונגליסטים האמריקנים בישראל. המצב גרוע במיוחד בקרב הדור הצעיר שלהם, שכמו בכל העולם המערבי, מושפע מאוד מהרשתות החברתיות ומהתעמולה המופצת בהן. בשנת 2018, כמעט 70 אחוז מהאוונגליסטים בני פחות מ־30 הצהירו על תמיכה בישראל במאבק נגד הפלסטינים; בשנת 2021 – שלוש שנים בלבד לאחר מכן - צנחו שיעורי התמיכה בקרב אותו פלח אוכלוסייה ל־34 אחוזים. שיעור המשיבים כי אינם תומכים לא בישראל ולא בפלסטינים זינק מ־25 אחוזים ל־42.

פול צ'אפל, כומר בכנסייה בלנקסטר: "יש מאבק, ואולי האנטישמיות תגבר, אבל למבחנים ולקשיים יש גם יתרון: בזכותם אתה מגלה מי החברים האמיתיים שלך. קיים חיבור חזק בין שתי האמונות שלנו, ולכן מדברים על 'ערכים יהודיים־נוצריים'. ככל שאמריקה תישאר חזקה באמונתה, היא תישאר חזקה גם בתמיכתה בישראל"

את המגמה הבעייתית מבחינת ישראל סיכם לא מכבר רון סלרס, נשיא חברת ייעוץ וסקרים שפועלת בקרב אוונגליסטים בארה"ב. "אוונגליסטים צעירים מעורבים פחות בישראל, תומכים בה פחות, ונוטים פחות לראות ביהודים את העם הנבחר", אמר סלרס בריאיון למגזין בפטיסטי. "אם העמדות האלו לא ישתנו כשהם יתבגרו, בטווח הארוך נראה שינוי חד בתפיסה של ישראל והעם היהודי בקרב חוגים אוונגליסטיים".

הכומר צ'אפל מדגיש כי הרוחות הללו לא חלחלו לכנסייה שלו. "אנחנו אוהבים את העם היהודי מעומק הלב, והתמיכה בישראל היא חלק מהאמונה המקראית העמוקה שלנו", הוא אומר. "אני מעריך שנשאתי דרשות בכאלף כנסיות ברחבי המדינה במשך השנים, ואני משתתף בכנסים רבים. יש עדיין הרבה מאוד אהבה לישראל באמריקה. יש בעיה בכנסיות הליברליות יותר, שהצעירים שלהן הולכים לקולג'ים, חוזרים משם ותופסים בהן עמדות הנהגה. הן אכן מתמודדות עם קשיים, אבל יש הרבה מאוד כנסיות אחרות שעומדות בדיוק היכן שהתנ"ך עומד בסוגיה הזאת. רבים מחבריי מובילים קבוצות לביקור בישראל, ואני מכיר יותר מאלף כמרים שטסו לטקסי זיכרון של 7 באוקטובר. אני בעצמי לוקח קבוצה בשנה הבאה".

מה ישראל צריכה לעשות כדי להדק את הקשר עם הציבור שאתה מייצג?

"העם היהודי צריך להמשיך לחבר אליו את הנוצרים, כפי שעשה עד כה. יש חופש דת בישראל, אבל הוא יכול להיות מודגש יותר. הדיאלוג קריטי, וחשוב שקבוצות ימשיכו לבקר בארץ. יחד עם זאת, אני מבין שאתם תחת מתקפה מתמדת. אתם חייבים להיות ערניים ולהגן על עצמכם. אל תחלישו את העמדה שלכם, אתם זקוקים להגנה חזקה, ואני מקווה שארה"ב תעמוד לצידכם בזה".

כמי שביקר בישראל כמה פעמים, היה משהו ספציפי במיצג הנוכחי שזעזע אותך, חידש לך או העניק זווית בלתי מוכרת?

"הווידאו במיצג מדהים. הוא נותן סקירה נהדרת של הארץ, הטופוגרפיה, הגאוגרפיה, ההיסטוריה והקשר לנוצרים. זה נעשה בצורה פנומנלית. המעבר מהמנהיגים ההיסטוריים של ישראל לחלק שמציג את המאבק המודרני הוא בעל ערך חינוכי עצום. יש צורך אדיר בחינוך ובהסברה, כי חלק מהדברים שראינו בסרטונים האלה לא הוצג בתקשורת האמריקנית בכלל. לראות מול העיניים את הנתונים המדויקים של טבח 7 באוקטובר – 1,219 נרצחים ו־251 חטופים – זה משהו שלא ידעתי בשליפה. המיצג הזה, כיוזמה של הקונסוליה הישראלית, הוא פשוט מצוין. הוא חייב להגיע לבתי ספר ולאוניברסיטאות, ואני מבטיח לך שכנסיות בכל רחבי אמריקה ישמחו לארח אותו".

נראה כי הסרט הוא אכן החלק המבוקש ביותר במיצג הנייד. כ־15 אנשים נכנסים בכל פעם לאולם ההקרנה הקטן שנמצא בתוך משאית, מתיישבים על ספסלים וצופים בתיאור ויזואלי של מדינת ישראל, ארץ ישראל והקשר שלה לתנ"ך. הסרט עשוי בקפידה, רווי מראות מרשימים ומרגשים של ארץ הקודש. שיחות שערכנו עם הצופים לפני ההקרנה ואחריה העלו כי הם עברו חוויה עוצמתית, במיוחד אלה מהם שטרם זכו לבקר בישראל.

מלבד המשאית מגולמת התערוכה בשמונה אוהלים־ביתנים שכל אחד מהם מציג את הישגיה ואתגריה של מדינת ישראל, תוך שימוש במגוון אמצעים טכנולוגיים. יש גם אוהל פעילות לילדים, שבו הם יכולים לבנות את בית המקדש או ללבוש שריון אבירים. החלק האחרון של המיצג עוסק ב־7 באוקטובר: לצד עדויות וידאו יש כאן מתחם מציאות מדומה, שמציג סרט בתלת־ממד על מאורעות יום הטבח בכפר־עזה - בלי גופות או תמונות קשות אחרות שרבים מהישראלים נחשפו אליהן; מדובר בגרסה מרוככת בכוונה, אך מטרתה ברורה – להבהיר היטב מי התוקפן ומי הקורבן האמיתי באירוע.

ישראל בכר: "שאלתי את ארגון הסטודנטים 'הלל' כמה הצטרפו אליהם בעקבות 7 באוקטובר, והם אמרו בגאווה: 'הוכפלנו, המספר גדל פי שניים!'. כמה זה יוצא? הם ענו: 'עוד 300 סטודנטים'. ואז שאלתי: כמה סטודנטים יהודים התרחקו וברחו בגלל הלחץ בקמפוסים? התשובה הייתה – אלפים"

אחת המבקרות במיצג היא סוזט מרטינז־ולדרס, חברה בסנאט של קליפורניה. "כבוד גדול הוא שחוויית ישראל מגיעה לכאן, לקהילה שלי", אומרת מרטינז־ולדרס. "האמונה שלי, האהבה שלי לישראל והחברות שלי איתה שזורות זו בזו ללא הפרד. כמחוקקת זכיתי להיות חלק מיוזמת התמיכה של חמישים המדינות בישראל (חקיקה נגד BDS - א"ש). היכולת להביא לכאן את החוויה הזאת, שמציגה את ההיסטוריה של ישראל ושל הנצרות, ואת החשיבות של חיזוק החברות בינינו – היא פשוט נפלאה. המיצג עצמו מדהים, ועבורי זה אישי מאוד, הן מבחינת האמונה שלי והן מבחינת הידידות שלי עם מדינת ישראל".

מהי עבודתה של פוליטיקאית רפובליקנית פרו־ישראלית במדינה כמו קליפורניה?

"אני חברה של מדינת ישראל, וזה חלק ממי שאני. האם אני רואה עלייה באנטישמיות ובאלימות כאן בקליפורניה וברחבי ארצות הברית? בהחלט כן, ואני מודאגת מזה. אבל אני ומחוקקים נוספים בקליפורניה מחויבים להמשיך לחזק את מערכת היחסים והידידות הזאת, ולהעלות את המודעות למצב בישראל. עשינו זאת באמצעות החלטות וחוקים שמבטיחים שמערכת החינוך שלנו תספר את הסיפור האמיתי, ולא תייצר עוד אנטישמיות. לפני שבועיים העברנו בסנאט החלטה ברוח זו. העלייה באנטישמיות מדאיגה אומנם, אבל היא רק מחזקת את המחויבות שלי ושל חבריי המחוקקים לעמוד לצד ישראל".

יש הרבה דיסאינפורמציה נגד ישראל, כסף קטארי זורם לאוניברסיטאות ולקמפוסים וכן הלאה. המיצג הזה הוא טיפה בים. מה ידידי ישראל בארה"ב יכולים וצריכים לעשות עוד?

"מעבר למה שאנחנו עושים בבית המחוקקים, אני רואה חשיבות עליונה בחינוך הדור הבא ותמיכה בארגונים כמו Turning Point USA (מייסודו של צ'רלי קירק, הפעיל השמרני שנרצח בספטמבר 25' במהלך עימות פומבי באוניברסיטת יוטה - א"ש). בקליפורניה נפתחו שישה סניפים חדשים של הארגון, ופעילים בהם בני נוער נוצרים תומכי ישראל. אנחנו פועלים בכל הכוח - באמצעות חינוך, העלאת מודעות, קידום מדיניות בסנאט ושימוש בפלטפורמות שלי כסנאטורית - כדי לדבר על הקשר בין שני העמים".

את אופטימית או פסימית בנושא הזה?

"רונלד רייגן אמר ש'החופש נמצא תמיד במרחק של דור אחד בלבד מהכחדה'. לנו, כמחוקקים וכמנהיגים דתיים, יש אחריות להבין שזהו מאבק מתמשך. הוא יעבור גם לדורות הבאים, והתפקיד שלנו הוא לוודא שאנחנו מחזקים את מערכת היחסים הזאת".

נשחטים ואשמים

בבוקר שאחרי השקת המיצג הנייד אני יושב לשיחה עם היוזם וההוגה שלו - ישראל בכר, קונסול ישראל בלוס־אנג'לס. הוא ומשפחתו כבר על מזוודות: בעוד ימים ספורים הם ישובו ארצה, בתום קדנציה בת שלוש שנים שחפפה לתקופת המלחמה והייתה סוערת ומאתגרת במיוחד. "בשנה הראשונה שלי כאן, הקשב נשאב כולו לאירועי 7 באוקטובר", מספר בכר. "הגענו לכאן ב־1 בספטמבר 23', חגגנו את החגים, ומיד נחת עלינו הטבח. מאותו הרגע היו שני רצפים ברורים של פעילות: הראשון הוא חיזוק הקהילה היהודית בלוס־אנג'לס, שהייתה בטראומה עמוקה, והשני הוא סיוע למדינת ישראל בשליחת תרומות, רופאים, משלחות רפואיות ותרופות, וכן בעבודה בלתי פוסקת מול חברי קונגרס כדי לשמר את התמיכה בפעילות הצבאית של ישראל. חודשיים אחרי תחילת המלחמה כבר התחילו חריקות מצד ממשל ביידן בנושא ההומניטרי, והיינו צריכים להסביר את עצמנו ולהדגיש שאנחנו בלחימה עצימה. החודשים שלאחר מכן הוקדשו לעבודה עם משפחות חטופים, ארגונים של יוצאי צבא, חיילים פצועים ומשפחות שכולות שהגיעו לכאן. אני חייב להגיד מילה טובה למשרד החוץ, שהיה רגיש מאוד ופרס שטיח אדום מתחינה בירוקרטית לכל מה שקשור למשפחות החטופים.

"שנה וחצי אחרי תחילת המלחמה התחלנו להרים קצת את הראש ולהקדיש תשומת לב לדברים אחרים. העברנו את הפוקוס מהקהילה היהודית והפוליטיקאים לעולמות של הקהילות הכלליות. עברנו למאמץ ממוקד בקהילות (הלטינית והנוצרית - א"ש) והוצאת משלחות לישראל, כולל משלחות של ראשי אוניברסיטאות אמריקניות. באוניברסיטאות, אגב, היה מאמץ מתמיד, מההתחלה ועד היום. הבנו שהתמיכה בישראל אינה מובנת מאליה, והמלחמה הוכיחה את זה יותר מכול: גם כשאנחנו המותקפים והנשחטים, מציגים דווקא אותנו כאשמים".

סוזט מרטינז־ולדרס, חברה בסנאט של קליפורניה: "רונלד רייגן אמר ש'החופש נמצא תמיד במרחק של דור אחד בלבד מהכחדה'. לנו, כמחוקקים וכמנהיגים דתיים, יש אחריות להבין שמדובר במאבק מתמשך. הוא יעבור גם לדורות הבאים, והתפקיד שלנו הוא לוודא שאנחנו מחזקים את מערכת היחסים עם ישראל"

מה גורם לצניחת שיעורי התמיכה של האמריקנים בישראל?

"ראשית, מותה של העיתונות האמריקנית. היום הכול מונע מנרטיבים ידועים מראש, קהלים מוגדרים וקליקבייטים. לחלל הזה נכנס עולם ההסכתים והמדיה החברתית: אם מגיש פודקאסט רוצה לייצר לעצמו הכנסה וטראפיק בקלות, הדרך המהירה היא להיות אנטישמי ואנטי־ישראלי. כל זה קשור גם לקיטוב החברתי המחריף בארה"ב. חייתי כאן בסוף שנות התשעים, ואני יכול להגיד שזו לא אותה אמריקה. היא הפכה למקוטבת בצורה קיצונית. בעבר השמאל והימין בקונגרס ידעו לעבוד ביחד, וזה נחשב לנכס עבור ישראל; היום אין הסכמה על כלום. ישראל הייתה הקונצנזוס האחרון, ועכשיו גם היא כבר לא עניין מוסכם.

"יש גם שינוי סוציולוגי בדור הצעיר. לפי הסקרים, 45 אחוזים מהצעירים האמריקנים מתחת לגיל 29 מקבלים את החדשות שלהם מהרשתות החברתיות. הם לא קוראים עיתונים, והתיווך של האמת או הדיווח המאוזן לא קיימים בדור הזה".

אבל זה אמור לעבוד לשני הצדדים. מדוע הנרטיב הפלסטיני לא נתקל באותו הקושי?

"כי האנרגיה והלהט האידאולוגי נמצאים בצד שלהם, לא שלנו. הנרטיב שלהם אומר שהם המסכנים וצריך להקים להם מדינה, ומכאן הלהט המהפכני והדתי. אנחנו לעומת זאת הגענו כביכול למנוחה ולנחלה. לכן בתחום ההסברה אנחנו במגננה, אפילו מגננה חלשה, בזמן שהם נמצאים בהסתערות".

לפני שניגש לפתרון שהגיתם – אפשר בכלל לשנות את המגמה, כשמולנו עומדת תרבות שמאמינה ב־strong is wrong ומצדיקה אוטומטית את מי שנתפס כחלש? אולי צריך פשוט להוריד את הראש ולחכות שהגל יעבור?

"לא, חייבים לפעול. אין לנו ברירה, כי התמיכה בישראל בירידה. אתן לך דוגמה שתבהיר את חומרת הבעיה: בתחילת המלחמה הייתה תופעה של 'יהודי 8 באוקטובר' - יהודים שלא היו מזוהים מבחינה דתית או קהילתית, ופתאום התעורר בהם צורך לחפש את הזהות שלהם. ראינו את זה בעיניים בבתי הכנסת. אבל אחר כך הייתה גם תנועה הפוכה. כשביקרתי באוניברסיטאות ושאלתי את אנשי ארגון הסטודנטים 'הלל' כמה צעירים הגיעו אליהם בעקבות 7 באוקטובר, הם אמרו בגאווה: 'הוכפלנו, המספר גדל פי שניים!'. שאלתי כמה זה במספרים, והם ענו: 'עוד 300 סטודנטים'.

"ואז שאלתי: כמה סטודנטים יהודים התרחקו וברחו בגלל הלחץ הפסיכולוגי בקמפוסים? התשובה הייתה: אלפים. ראיתי את זה בקליפורניה וראיתי את זה באריזונה. סטודנטים שבעבר לא התביישו בהיותם יהודים, מסתירים עכשיו את זהותם ומתרחקים, כי עושים להם 'ביטול'. אם אתה ציוני, מוחקים אותך. אז אם הרווחנו 300 והפסדנו אלפים, מה עשינו?

"אנחנו חייבים לתת טיעונים ולחזק את מי שמרגישים פגיעים. לייצר סיבה גם לאוהדים שלנו להרגיש בנוח לתמוך בנו. הם לא רוצים להרגיש אשמים או להישאר ללא מענה כשאומרים להם 'ישראל מבצעת ג'נוסייד ואתם תומכים בה'. אם לא תספק להם את הצידוק וההיגיון לכך שהם עדיין איתך, תאבד גם אותם".

התעוררות כואבת

המיצג הנייד שיזמה הקונסוליה פונה כאמור אל ליבו של הקהל הנוצרי. אני מספר לבכר על שיחותיי עם כמה מהמבקרים, ועל התרשמותי שהם אוהבי ישראל ממילא. האם זה לא קצת "לשכנע את המשוכנעים"? "הנחת היסוד שלך היא שמי שאוהב את ישראל נשאר תמיד באותה העמדה", משיב בכר. "זו הנחה שגויה. אנחנו רואים ירידה בתמיכה בישראל גם בקרב הקהל הנוצרי. הקהל הזה אינו מקשה אחת; יש בתוכו הרבה מאוד גוונים וזרמים, ולכל כומר יש מרחב משלו ואפשרות להגדיר את הטון בקרב הקהל שלו.

"הדבר החשוב ביותר שקרה אתמול, וגם זה תוצר של פעילות המיצג, הוא שמנהיג הקהילה בלנקסטר העביר דרשה בת שעה על ישראל, הסביר למה חשוב לתמוך בה, והפריך לחלוטין את התפיסה המסוכנת ביותר עבורנו – 'תאולוגיית ההחלפה'. זה לא רק עניין תיאורטי: ברשתות החברתיות יש כיום מאבק יומיומי בנושאים תאולוגיים, והקהל הזה פעיל שם מאוד. נוצרי מאמין סופג המון מסרים שליליים ואנטי־ישראליים שנשענים על תזות שונות ומשונות, כמו הניסיון לטעון שהיהודים של היום הם בכלל לא היהודים שמוזכרים בתנ"ך. אנשים כמו טאקר קרלסון או קנדיס אוונס מכוונים ישירות לליבת התמיכה הנוצרית, ומקדמים בכל הכוח את תאולוגיית ההחלפה".

אילו תגובות קיבלתם על היוזמה?

"הכומר של הקהילה בלנקסטר יצא מגדרו, והוא כבר רוצה לחבר אותנו לעוד אלפי כנסיות ברשת שלו. המיצג הזה מייצר תנועה חיובית וחוויה צבעונית לקהילה. ראיתי גם אפקט עצום לחלק של 7 באוקטובר. המיצג הופק וצולם בכפר־עזה, אבל תפרנו אותו כך שיתאים לכל הגילים, בלי ללכת לקיצוניות של הצגת גופות, ומבוגרים וילדים עמדו שם מרותקים מול מסכי העדויות הגדולים. אלה דברים שהתקשורת באמריקה לא הראתה.

"כשיוצאים מהבועה של המטרופולין הגדול אל 'אמריקה האמיתית', מתגלים פערי מידע עצומים. אנחנו חיים את 7 באוקטובר, אבל אמריקנים רבים שהיומיום שלהם נע בין המכולת לשדה ובחזרה, לא יודעים מספיק על מה שקרה. או אנשים כמו המשלחת של כמרים לטינים מאריזונה, שאנחנו לקחנו לביקור בארץ: אלו אנשים שלא מסוגלים לממן לעצמם טיסה, כמרים של קהילות קטנות שיש בהן 150 או 200 משפחות, אבל פועלים במדינה שהיא קריטית מבחינה פוליטית. כשאתה מביא להם את החוויה הזאת עד הדלת, אתה נותן להם כלים להנגיש את ישראל לקהילה שלהם. התאמנו את המערך גם לספרדית, כי היום כחצי מהקהילות האוונגליסטיות הן לטיניות".

מה העלות של הפרויקט, ומה התוכנית להמשך?

"העלות היא בסביבות 2 מיליוני דולרים, כולל הקמה, פיתוח תוכן, תפעול וצוות של עשרה אנשים. יש לנו כבר לוח זמנים עמוס - בשלושת השבועות הקרובים נהיה בעוד חמישה מקומות. נוסעים, פורקים, מציגים וממשיכים הלאה. נתחיל בקליפורניה, בהמשך נדלג בגלל ענייני מזג אוויר לקולורדו, ליוטה ולוויומינג, ובסתיו נרד שוב לאריזונה ולנבאדה. השאיפה הראשונית היא להגיע לשמונים קהילות, כולל אוניברסיטאות נוצריות, ואנחנו נעבור את המספר הזה".

אתה עומד לסיים את התפקיד בקרוב. האם הפרויקט הזה הוא גם תשובה למבקרים שאמרו עליך "הוא מינוי פוליטי, הוא לא איש משרד החוץ, מה הוא מבין"?

"זה לא קשור לפוליטיקה. למדתי ועבדתי בארצות הברית, ואני איש מקצוע בתחום של שיווק, דעת קהל ומחקרים. ההסתכלות שלי מקצועית נטו - מה נכון ומה נדרש בשטח. זה בא מתוך דאגה ומתוך הבנה אלקטורלית שבסיס התמיכה הנוצרי אינו חסין מתהליכי השחיקה שקורים באמריקה. אי אפשר לשבת בחדר ולעשות סושיאל־מדיה, במיוחד בעולם של AI, כשאף אחד כבר לא יודע מה אמת ומה שקר. אתה חייב שיהיו לך שגרירים בשטח, והמטרה היא שכל מי שעובר את המסלול הזה יהפוך לשגריר".

אחרי שלוש שנים כנציג המדינה בחוף המערבי, אתה חוזר ארצה אופטימי או פסימי יותר?

"אהיה אופטימי אם אדע שמדינת ישראל מבינה שמעמדנו בארה"ב הוא רכיב בביטחון הלאומי. התפיסה הישראלית הנוכחית שגויה. זה לא נושא של 'הסברה', זה נושא של ביטחון לאומי, וצריך להשקיע בו סכומי עתק ומקצועיות ברמה הגבוהה ביותר. לא רק לשפוך כסף, אלא לעשות את זה נכון ולהילחם על זה. הדבר לא נעשה מספיק עד כה, והמסקנה החד־משמעית שלי היא שאף אחד לא יעשה את העבודה בשבילנו. גם יהודי ארצות הברית חשבו במשך שנים שהכול בסדר, וההתעוררות הכואבת שלהם ב־7 באוקטובר נבעה בחלקה מההבנה הפתאומית שהם שגו באשליות. צריך להמשיך לעבוד, ולעבוד קשה".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il