בזמן שבישראל מדברים על משבר במערכת הבריאות, מחסור ברופאים ובריחת מוחות, באולם הכנסים של מלון מאריוט בניו־ג'רזי, התמונה נראתה השבוע מעודדת יותר. מאות רופאים יהודים ואנשי מקצועות הבריאות הגיעו לשם כדי לבדוק את האפשרות לעלות ארצה ולהשתלב במערכת הבריאות הישראלית. הם ביקשו לבדוק כיצד הופכים חיים אמריקניים נוחים, קריירה מצליחה ומשכורות גבוהות, לחיים חדשים במדינה לא עשירה במיוחד, שנמצאת כבר יותר משנתיים וחצי בתוך מלחמה. רופאת ילדים מהברונקס ביררה על תנאי עבודה בירושלים, אחות טיפול נמרץ מקונטיקט חיפשה דרך לעבוד באיכילוב, וכירורגית טראומה מניו־יורק סיפרה על החיילים שניתחה בבית החולים ברזילי. התחושה שעלתה מכל השיחות הללו הייתה ברורה: משהו עמוק השתנה בקרב יהדות ארה"ב מאז 7 באוקטובר.
ברוכים הבאים ל־MedEx, אירוע הדגל השנתי של ארגון "נפש בנפש" וממשלת ישראל לעידוד עליית רופאים. זה המקום שבו הצורך החיוני של מדינת ישראל בכוח אדם רפואי איכותי פוגש יהודים אמריקנים שמרגישים פחות בטוחים, פחות שייכים, או פחות שלמים עם החיים מחוץ לישראל.
ברחבי האולם ניצבים דוכנים של גופי בריאות ישראליים, בתי חולים וקופות חולים, המקיימים מעין יריד תעסוקה לרופאים ולאחיות. עמדות אחרות, מטעם משרד הבריאות, עוסקות בתהליך ההמרה של רישיון רפואי אמריקני לישראלי, באמצעות בדיקת המסמכים ואימותם. ויש גם עמדה של מבחן יע"ל, לבדיקת הידע בעברית. בין כל אלה מסתובבים רופאים יהודים עם תגי שם, צלחת סושי ביד אחת ותיקיית מסמכים ביד השנייה. סביבנו נשמעים אנגלית ועברית בערבוביה, ומנייני תפילת מנחה במבטאים שונים.
ד"ר ג'ניפר פנסטר | צילום: ניר אריאלי
כ־350 רופאים ואנשי מקצועות הבריאות השתתפו השנה באירוע. על פי נתוני המארגנים, כמחציתם רופאים בתחומי רפואה פנימית ורפואת ילדים, זאת לצד נוכחות ניכרת של רופאים מרדימים, קרדיולוגים, נוירולוגים ומנתחים. יתר המשתתפים מגיעים ממקצועות בריאות נוספים ובהם פסיכולוגיה, רפואת שיניים, ריפוי בעיסוק, קלינאות תקשורת ועוד. במהלך האירוע הוגשו יותר מ־130 בקשות להמרת רישיון רפואי.
הנתונים מצביעים גם על המגמה הצעירה והמפתיעה בקרב המתעניינים בעלייה: כ־40% מהמשתתפים היו בגיל 25־44. הגיל החציוני שלהם עמד על 38. חידוש נוסף שהתקיים השנה הוא הדגש על מקצוע "עמית רופא", מקצוע המוסדר זה שנים בצפון אמריקה ובאירופה, והוכר רשמית בישראל רק לפני כשנה וחצי.
בלי להסתכל אחורה
ד"ר ג'ושוע קליין, רופא שיקומי המתמחה בפגיעות מוחיות, הסתובב בין הדוכנים בחיוך שקט ועם בתו הקטנה על הידיים. הוא בן 38, אב לשלוש בנות קטנות. גדל במשפחה דתית בניו־ג'רזי, למד בישיבת תפארת שרגא בירושלים ובילה שנים במחנה הקיץ היהודי "מושבה", אך מעולם לא תכנן לעלות לישראל. עד 7 באוקטובר.
"אחרי מה שקרה הרגשתי בעוצמה שישראל זה המקום הנכון להיות בו", הוא משתף. "זה לא היה מתוך פחד להיות יהודי באמריקה המשתנה, אלא מתוך החלטה מודעת. שאלתי את עצמי איך אני יכול להיות יהודי דתי שמתפלל כל יום לשיבת ציון, ולא לחיות בישראל".
הוא יודע היטב מה הוא עומד להפסיד: משכורת גבוהה יותר, חיים נוחים יותר, מערכת בריאות עשירה יותר. אבל מבחינתו יש גם חישוב אחר. "באמריקה החינוך היהודי הוא פרטי, והתשלום יכול להגיע ל־100 אלף דולר בשנה", הוא מציין. "בישראל אולי ארוויח פחות, אבל ארגיש בבית".
כיום הוא עובד בבית החולים Englewood Health בניו־ג'רזי, ולצד זאת מטפל בקשישים בבתי אבות ומסייע להם בתהליך השיקום. אשתו באה מעולם ההייטק, ועובדת כמנהלת מוצר בתחום הטכנולוגי בבית החולים "מאונט סיני" בניו־יורק. המלחמה הפכה את ההתמחות שלו לרלוונטית במיוחד. "לצערי תחום השיקום משגשג בזמני מלחמה. אני מרגיש שיש צורך במקצוע שלי בישראל, במיוחד עכשיו".
ולפעמים הסיפור מתחיל בכלל באהבה. ג'ניפר פנסטר היא בת 52, רופאת ילדים, אלמנה, אם לארבעה וסבתא לשניים. לפני כמה שנים הגיעה לבקר את בנה שלמד בישראל, והכירה כאן את מי שיהפוך לבעלה. מאז הם חיים על הקו; הוא בירושלים, היא בניו־יורק. "עכשיו הזמן שלי להגיע הביתה", היא אומרת.
ד"ר ג'ושוע קליין | צילום: איילת כהנא
פנסטר כבר התפטרה מעבודתה ומתכוונת לעלות ארצה בסוף הקיץ. היא לא מסתירה את החששות, אבל מדברת עליהם כמעט באגביות. "הקריירה שלי כבר עברה הרבה תפניות", היא מחייכת, "אז זה עוד פרק שאני מצפה לו". את תהליך ההכרה ברישיון הרפואי שלה היא כבר עברה במדקס שנערך בשנה שעברה; השנה היא באה לאירוע כדי לבקר ביריד התעסוקה ולחפש משרה. היא מקווה לעבוד במסגרת אמבולטורית, כלומר כזו שאיננה אשפוזית. "אין לי ציפיות מוגדרות", היא מוסיפה, "אני חושבת שגמישות היא הדבר הכי חשוב במעבר כזה".
גם אצלה 7 באוקטובר היה נקודת מפנה. באותו יום היא הייתה כאן, כחלק מביקור אצל בנה ובעלה. "רעיון העלייה היה קיים עוד קודם, אבל מאז הרצון הזה התחזק. הבן שלי לומד בתיכון יהודי, ובשנתיים האחרונות הגבירו משמעותית את האבטחה. שמעתי מאנשים בשכונה שלי על גילויי אנטישמיות או אנטי־ישראליות שהם חוו", מספרת פנסטר, תושבת ריברדייל שבברונקס.
עבור איזבלה רביב, בת 24, התחושה הזו חזקה אף יותר. היא אחות טיפול נמרץ מקונטיקט, בת לאב ישראלי ואם אמריקנית. כילדה גרה שנתיים בחולון, ואז שבה עם משפחתה לארצות הברית. עכשיו היא רוצה לחזור, הפעם לתמיד. "יש משהו מיוחד בלהיות במקום שכולם בו יהודים", היא אומרת. "את לא צריכה להסתכל אחורה כל הזמן ולתהות אם מישהו מסתכל עלייך אחרת כי את ישראלית". רביב למדה באוניברסיטה ציבורית בתקופת ההפגנות הפרו־פלסטיניות. "התחושה הייתה לא נעימה", היא אומרת. "קשה להיות בחורה יהודייה־ישראלית בגיל שלי בארצות הברית".
רביב מדברת על תחושת שייכות, בלי קשר למצב הביטחוני. "אני תמיד מרגישה יותר בטוחה בישראל, לא משנה מה המצב שם". בעת שיחתנו היא ממתינה לתורה בעמדת הרישוי של האחיות. לפני כן ביקרה בדוכני בתי החולים השונים, ומצהירה כי תשמח לעבוד באיכילוב.
צילום: איילת כהנא
נס החנוכה שלי
ד"ר חווה בלייווייס היא כירורגית טראומה בת 37 מניו־יורק. בשנים האחרונות היא נוסעת הלוך ושוב לישראל כדי לטפל בפצועי מלחמה. בין השאר היא עבדה בבתי החולים ברזילי וזיו, והשתתפה בניתוחים מצילי חיים. היא מדברת על קטיעות, רסיסים ופציעות ירי כמעט באגביות מקצועית. "זה יום שלישי רגיל אצלי", היא אומרת בחיוך.
אבל אז היא מספרת על דביר, חובש קרבי במילואים. "הוא נורה בצוואר במהלך קרב", היא זוכרת. "הכדור נכנס מצד אחד ויצא מהשני. היינו בטוחים שיהיו פגיעות קשות בכלי הדם, בעמוד השדרה, בגרון. אבל אז אנחנו מסתכלים על הסי־טי ורואים שהכול תקין מלבד פגיעה קטנה מאוד באחת החוליות בעמוד השדרה. דמעתי מהתרגשות.
"בישראל את זוכה לעבוד עם הרופאים המבריקים ביותר, ויש חוויה של אמונה גדולה להיות שם ולעבוד איתם", אומרת בלייוויס. היא ממשיכה ומספרת על חייל בן 21 שאיבד דופק בעקבות פציעה קשה במפשעה ואיבוד דם מסיבי. "המנתחים בברזילי עשו עבודה מדהימה, והוא שרד. אחרי תקופה יצרתי קשר עם אימא שלו והתעניינתי בשלומו, והיא שלחה לי סרטון שלו מתהלך בבית. הוא איבד חצי אגן, אבל יש לו פרוטזה שהוא הולך איתה לכל מקום. זה היה בחנוכה, הוא היה נס החנוכה שלי".
לצד העבודה הקלינית, בלייווייס העבירה כאן קורסים לרופאים צבאיים ולחובשים קרביים, בשיטות טראומה מתקדמות וברפואת חירום בשטח.
בלייוויס, המאורסת לבן זוגה, שואפת לעלות לישראל, אבל בינתיים מתקשה לעשות זאת מסיבות כלכליות. "יש לי חוב של מאות אלפי דולרים מהלוואות סטודנטים, והשכר בישראל לא מאפשר כרגע להחזיר אותן", היא מסבירה. "אני יודעת שזקוקים לרופאי טראומה בישראל, אז בינתיים אני מגיעה כשצריכים אותי. כך אני מממשת את הרצון שלי לחיות ולעבוד בארץ, וגם פוגשת את אחי וגיסתי שעשו עלייה ארבעה ימים לפני הטבח. במקביל אני מתפרנסת בארה"ב כדי להחזיר את ההלוואות לפני שאגיע לישראל לתמיד". היכולת שלה לעשות זאת קשורה גם למעסיק שלה במרפאה הפרטית שבה היא עובדת, יהודי אוהב ישראל שמאפשר לה לנסוע לארץ כאשר מבקשים ממנה, ואף מממן את הטיסה והשהות.
שדרוג של מצוינות
ה"מדקס" הוא חלק מתוכנית לאומית רחבה בהובלת משרד העלייה והקליטה, משרד הבריאות, משרד הנגב, הגליל והחוסן הלאומי וארגון נפש בנפש ובשיתוף הסוכנות היהודית, הנתמכת על ידי קרן מרכוס, קרן גוטסמן, הפדרציות היהודיות של צפון אמריקה, קרן עזריאלי וקרן אריסון. התוכנית קיימת כבר שמונה שנים עבור יהודי צפון אמריקה, ולפני שלוש שנים התרחבה גם ליתר חלקי העולם. במהלך השנתיים האחרונות התקיימו אירועים דומים בצרפת, אוסטרליה, ארגנטינה, בריטניה, קנדה ולוס־אנג'לס, שזכו להיענות גבוהה. מאז השקתה של התוכנית המורחבת ב־2024, עלו לישראל באמצעותה למעלה מאלף רופאים.
ד"ר חווה בלייווייס | צילום: ניר אריאלי
באירוע השבוע, שבו היינו כאורחי ארגון נפש בנפש, השתתפו השרים אופיר סופר ויצחק וסרלאוף, שמשרדיהם מובילים את תקצוב התוכנית והמענקים הניתנים במסגרתה. מהצד המארגן השתתפו מייסדי "נפש בנפש", הרב יהושע פס וטוני גלברט.
מי שמתכללים ומלווים את עליית הרופאים הם אנשי מנהלת הרופאים שהוקמה במשרד הקליטה, בראשות ד"ר אפרת אפללו. שר העלייה והקליטה אופיר סופר מדבר על שינוי תפיסתי עמוק שעבר המשרד בראשותו בשנים האחרונות. במשך שנים התמקדה מדינת ישראל בעידוד עלייה ממזרח אירופה וממדינות מצוקה, ואולם אחרי 7 באוקטובר התברר שגם בארצות הרווחה של המערב, יהודים רבים אינם מוצאים את עתידם.
במשרד הבריאות מודים שהמערכת ניצבת לפני בעיה אמיתית; אולי לא קריסה, אבל שחיקה עמוקה. "יש לנו רפואה מעולה", מבהירה רייצ'ל ברנר־שלם, מנהלת אגף בכיר לתכנון כוח אדם במשרד הבריאות, "אבל יש כיסים של מחסור. בנגב ובגליל יש מחסור ברפואה איכותית. יש חוסר מובהק במערך בריאות הנפש, בגריאטריה ועוד". המחסור הזה צפוי להחריף בשנים הקרובות, בשל הגעתו לפנסיה של דור הרופאים שעלו לישראל מברית המועצות לשעבר בשנות ה־90. רפורמת יציב, שביטלה את ההכרה הישראלית בחלק מבתי הספר לרפואה בחו"ל, הובילה לצמצום נוסף במספר הרופאים הפוטנציאליים במערכת.
אירוע כמו המדקס לא נועד רק למלא תקנים חסרים, אומרת ברנר־שלם, אלא להביא מצוינות לישראל. "המדקס הוא אירוע שיא של תוכנית גדולה ורחבה לעליית רופאים, וחלק מתוכנית מטה של משרד הבריאות. אנחנו שואפים להגדיל את מספר הרופאים בישראל, ומחפשים גם את האנשים שיעלו את הרפואה בישראל רמה נוספת".
בשנת 2025 עלו ארצה כ־560 רופאים מרחבי העולם; 360 מתוכם כבר קיבלו רישיון. בשנה שלפניה המספרים היו דומים. "רופאים מגיעים מכל העולם, והם צריכים לעשות השלמות לקבלת התמחות או רישיון, בהתאם למדינת המוצא", מסבירה ברנר־שלם. "ארה"ב היא מדינה שלמי שמגיע ממנה קל לקבל רישיון רופא בישראל".
"עד שסטודנט מסיים התמחות לוקח 12 שנה", אומר זאב גרשינסקי, סמנכ"ל נפש בנפש. "רופא מומחה שעולה לארץ, נכנס למחלקה כבר למחרת בבוקר", וזאת בזכות המערך שנבנה בארגון. "אנחנו רואים את עצמנו גם כספקי פתרונות ומשלימי פערים עבור מדינת ישראל. כבר 25 שנה אנחנו מעודדים ומלווים עלייה לישראל מצפון אמריקה, ושמחים שיש לנו האפשרות להיות זרוע ביצועית של הסוכנות היהודית. החיבור של הניסיון שצברנו בעידוד עלייה, יחד עם ההסתכלות המתמדת על הצרכים של מדינת ישראל, יוצר את האירוע הזה שבו רופאים מארה"ב ומקנדה יכולים לתת מענה למחסור ברופאים בישראל. אלה אנשים שעברו כברת דרך מקצועית ובנו קריירה, ואנחנו מגיעים ונותנים להם את כל המעטפת כדי שהם יוכלו להגיע לארץ ולהתחיל מיד לעבוד, כך שלא יהיו להם חסמים לעלייה. אנחנו דואגים להם לרישיון רפואי ישראלי עוד לפני שהם עולים, ונותנים ודאות תעסוקתית. הם מסתובבים פה באולם ומדברים עם כל קופות החולים ובתי החולים באזורים שהם חושבים לגור בהם, ונחשפים לצורך בתחום המומחיות שלהם".
איזבלה רביב | צילום: ניר אריאלי
חבילת העידוד מטעם משרד העלייה והקליטה כוללת גם סיוע נרחב בשכר דירה בסכומים של עד 2,000 שקלים בחודש, תמריצים לבתי החולים לקבל רופאים עולים, וליווי בירוקרטי צמוד של מנהלת הרופאים במשרד.
לאחרונה הצטרף משרד הנגב, הגליל והחוסן הלאומי לעידוד העולים. רופא מומחה שיגיע לעבוד בנגב או בגליל, עשוי לקבל מענק שמגיע עד 400 אלף שקלים. במשרד שואפים לכוון את הרופאים העולים אל אזורי הפריפריה ואל הרפואה הציבורית.
"אנחנו מחפשים כל הזמן איך לשדרג את המחלקות שלנו, בעיקר בנגב ובגליל, שם אנחנו רואים מחסור ברפואה מעולה", אומרת גם ברנר־שלם. "כל רופא שייכנס אליהן יוכל לתת שדרוג של מצוינות גם בהכשרה של הרופאים הצעירים יותר וגם בעבודה הקלינית".
האתגרים שצפויים לצוותי הרפואה שעתידים לעלות לארץ קיימים וידועים, בין אם ישתלבו בעבודה בפריפריה או במרכז. סיפוריהם נשמעים כאן שוב ושוב, בווריאציות שונות. הסיבות לעלייה מגוונות: ציונות, אנטישמיות, אהבה, שליחות, מלחמה, משפחה, מקצוע. אבל הדבר הבולט ביותר הוא שהרופאים הללו אינם מדברים על ישראל כעל ארץ מפלט או עיר מקלט, אלא כעל מקום שהם רוצים לחיות בו, לתרום לו ואף לחזק אותו.