כשנתיים מחיי התגוררתי בפינה הדרום־מערבית של סין. זו הייתה סין של תחילת שנות האלפיים, מדינה שדלתותיה נפתחו לעולם ונחשבה להבטחה הגדולה של הגלובליזציה. קונמינג, העיר שבה התגוררתי, נודעה במזג האוויר הנעים ובקצב החיים הנינוח שלה, ומשכה אליה קהילה גדולה של זרים שגדשו את בתי הקפה והפאבים וטיילו ברחבי מחוז יונאן, רב הנופים והמיעוטים האתניים. רבים מן הזרים היו סטודנטים לשפה, בהם גם עשרות ישראלים; העניין בלימודי סינית היה אז בשיאו בכל העולם. אחרים הגיעו לעיר בחיפוש אחר מקום שניתן לעבוד בו מעט ולחיות בנוחות יחסית.
הדוקטורט שלי, שהשהות שלי בסין נעשתה במסגרת כתיבתו, עסק בזהות דתית ואתנית, נושאים רגישים מעט בסין הקומוניסטית. אבל התחושה הייתה שלמרות החזות הקשוחה, הרשויות בסין היו גמישות יחסית וידעו גם להעלים עין ממה שלא מוצא חן בעיניהן, בייחוד באזורים פריפריאליים. "מעבר להרים ורחוק מהקיסר", כך הגדירו המקומיים את החיים במחוז יונאן, שבה אחיזתה של בייג'ינג הייתה רופפת יותר.
עדויות ראשונות לכך שמשהו משתנה הגיעו כבר באמצע העשור שעבר, זמן קצר לאחר עלייתו של שי ג'ינפינג לשלטון ב־2013. שלא כמו הטכנוקרטים החיוורים יחסית שקדמו לו, היה ברור ששִׁי הוא מנהיג חזק שאינו מתכוון לוותר בקלות על השלטון, ואכן תוך כמה שנים בוטל החוק המגביל את כהונת הנשיא לשתי קדנציות. במקביל החלה הקשחה הדרגתית במדיניות הפנים של סין במגוון תחומים, כולל דיכוי חריף של המיעוט האויגורי במחוז שינג'יאנג.
תעלה בבייג'ינג' | נשים סיניות בלבוש טיבטי, בעיר שנגרילה | צילום: גדעון אלעזר
העשור האחרון הוביל לשינוי מהותי באופן שבו סין נתפסת בעולם, והדבר בא לידי ביטוי בירידה דרמטית במספר הנרשמים ללימודי סינית ברחבי העולם. במקביל, אוניברסיטאות רבות החלו לסגור את מכוני הקונפוציוס שלהם – מרכזים ללימוד סינית שהוקמו בתחילת שנות האלפיים במימון הממשל הסיני, בטענה כי המכונים הללו משרתים את סין בניסיונה להשפיע על תכני הלימודים הנוגעים אליה. בעיני רבים הפכה סין מההבטחה הבאה למקום מעורר רתיעה וחשש.
אחרי תשע שנים של היעדרות, בקיץ האחרון חזרתי לביקור ביונאן. כבכל קיץ, המחוז היה מלא בתיירים אך התיירות הייתה רובה ככולה פנימית; התיירים הזרים היו מעטים מאוד. למעשה, הם כמעט נעלמו מן הנוף. בתי קפה, בתי הארחה ומסעדות שבמשך שנים רבות היו בבעלות של לא־סינים, עברו לידיים מקומיות. דאלי, ליג'יאנג ושנגרילה, ערי התיירות המפורסמים של המחוז, היו עמוסים במבקרים מחופשים לבני־מיעוטים ובחנויות שמציעות תחפושות צבעוניות להשכרה כולל תסרוקות ואיפור, מפלט נעים מאפרוריות החיים בערים הסיניות המודרניות.
מחוץ לעיר, איכרים הציעו למבקרים להצטלם בשדותיהם הפורחים או עם חיית משק כזו או אחרת. באזורים טיבטיים, ההתחפשות כוללת גלגל תפילה קטן מפלסטיק שאותו יכולים התיירים לסובב להנאתם בעודם מטיילים ברחובות העיר. מטרת ההתחפשות היא בראש ובראשונה להצטלם, והאנרגיה המושקעת בצילום היא עצומה. לפעמים קשה ללכת ברחוב מבלי שיעצרו אותך כל כמה מטרים לטובת ניסיונות צילום של תיירים המנסים להציג את יופיים הזוהר. באופן מעניין, ההתחפשות איננה מוגבלת לאזורי המיעוטים. בבייג'ינג, אלפי תיירים מתהלכים ברחובות בגלימות ואיפור כבד בסגנון החצר הקיסרית, שנעלמה עם הקמת הרפובליקה הסינית ב־1911.
תצוגת האופנה הכללית הזו משתלבת היטב עם ההשקעה הניכרת ביופיו המטופח והמצועצע של המרחב הציבורי בסין. התחושה היא שהתרבות העכשווית בסין נכנסה לשלב שבו מרבית האנרגיה מוקדשת לאסתטיקה. האם העיסוק הנרחב ביופי מתבקש בחברה שבה נגיעה בתחומים אחרים – חברתיים, כלכליים ובעיקר פוליטיים – נחשבת לבלתי רצויה?
המהפכה הפכה להיסטוריה
אנחנו בישראל, ובמידה רבה במערב בכלל, חיים בחברה פוליטית באופן קיצוני. את היכולת להתבטא ולפעול בנושאים פוליטיים אנחנו מזהים באופן חד־משמעי עם חירות ברמה הבסיסית ביותר, ופגיעה בה נתפסת כאם כל חטאת. ההזדהות הפוליטית והחברתית שלנו היא חלק מהותי ובסיסי כל־כך בזהות שלנו, שקשה לנו לדמיין עולם שבו הפוליטיקה איננה נוכחת כל הזמן.
בסין, הפוליטיקה היא זירה שמעטים משחקים בה. לא תמיד זה היה כך. בתקופת מאו, ששלט בסין הקומוניסטית עד מותו ב־1976, החברה הסינית הייתה פוליטית עד היסוד. האזרחים נדרשו לפעילות פוליטית רצופה ואינטנסיבית שכללה פגישות לימוד, שינון בעל פה של ציטוטים מנאומיו של מאו, השתתפות בקמפיינים, הוקעת אויבי המהפכה, ביקורת קפדנית על מוצרי תרבות, והפגנת נאמנות מוחלטת לקומוניזם המאואיסטי.
האינטנסיביות הפוליטית הזו נעלמה עם עלייתו לשלטון של דֶנְג שְׂיָאוֹ פִּינְג, שהפנה עורף לאידיאלים המהפכניים והציב את המודרניזציה בראשית מעייניו. "זה לא משנה אם החתול הוא שחור או לבן", אמר דנג, "העיקר שהוא תופס עכברים". כלומר, לא משנה אם אנו דוגלים בסוציאליזם או בקפיטיליזם, העיקר שהכלכלה הסינית מתקדמת. סין של המאה ה־21 שימרה את הסגנון הסוציאליסטי, את הסיסמאות ואפילו את דמותו של מאו, אבל עבור האזרח מן השורה, המהפכה היא לא יותר מסיפור היסטורי מפואר, כאשר בפועל סין היא חברה קפיטליסטית ותחרותית שבה הפרט יכול להתעשר וגם להתרסק.
מעמד הביניים הנרחב שנולד בעקבות ההצלחות המסחררות של השנים האחרונות כבר איננו עסוק בהישרדות פיזית. במקביל, הפוליטיקה היא נחלתם של חברי מפלגה ופקידים. מה שנותר הוא להתענג על זמן פנאי ועל הנאות אסתטיות. "אין אמנות שאיננה פוליטית", טען מאו בתוקף, ובמידה רבה של צדק. גם האסתטיקה הניטרלית של המרחב הציבורי בסין משוחה בגוון קל של לאומיות, המבטאת ערגה לעברה המפואר של סין וגאווה על רציפותה ארוכת השנים של התרבות הסינית. כך, אחרי טלטלות העידן המודרני, אפשר להתרפק על יופיו של העבר ולחגוג את יציבותו של ההווה ואת התרבות המוחזקת היטב בידיה הנאמנות של המפלגה.
להיות זר בסין, בייחוד במקומות נידחים יחסית, זו תמיד חוויה אינטנסיבית: מבטי התדהמה והצחוק, ריבוי ההערות והשאלות הקבועות, התחושה שמרכלים עליך ללא הרף. החוויה היא טוטלית כל־כך, שרק בביקור האחרון עלה בדעתי שמעולם לא חשבתי על המפגש הזה מנקודת המבט של הסינים. איך זה לגדול ולחיות במקום שבו להיתקל בזרים זה אירוע נדיר מאוד? שבו זה כל־כך מובן מאליו להיות מוקף באנשים דומים לך כל הזמן, עד שלפגוש זר זה קצת כמו לפגוש כוכב הוליוודי?
טבעה של הזרות בסין עבר שינויים רבים לאורך רבע המאה האחרונה. כאשר נכנסתי למדינה לראשונה, ב־1999, ילדים צעקו אחרי ברחובות: lao wai ("זר זקן"), כינוי שהוא לא ממש עלבון אבל כן נושא קונוטציה שלילית קלה. עם השנים הביטוי הזה הלך ונדחק ונתפס כלא מנומס בעליל. כשהתגוררתי בסין עם משפחתי שמעתי כמה אימהות נוזפות בילדיהן על השימוש בו ואומרות שהכינוי הנכון עבורי ועבור ילדיי הוא "חבר זר" (waiguo pengyou).
הפעם נכונה לי הפתעה: בכל תקופת שהותי בסין לא שמעתי את המושג "חבר זר" אפילו פעם אחת. המושג lao wai, לעומת זאת, עשה קאמבק מרשים. הכינוי נאמר ללא צל של עוינות; ככלל, הסינים מסבירי פנים כתמיד. אבל תחושתי היא שהחזרתו של המושג הישן והעממי לשפה, ובעיקר היעדר כל ניסיון להמציא תארים מחמיאים יותר, מספק אינדיקציה עדינה למה שקרה בסין בשנים האחרונות. בתמצית, במקביל למגמה המקבילה בעולם, משהו בצורך למצוא חן בעיני המערב ואנשיו דעך בשנים האחרונות. סין חזרה להיות "הממלכה המרכזית", עולם בטוח בעצמו המתנהל על פי חוקים משלו, שאין לו כל צורך בהכרה מבחוץ.
ללא כסף מזומן
בניגוד לדימויה בעולם, סין היא לא מקום מפחיד; ברמה האישית היא מקום בטוח באופן בלתי רגיל. חבר אמריקאי שמנהל מסעדה בקונמינג (אחד היחידים שלא עזבו) אמר לי שמעולם לא חש בטוח יותר, וזאת בזכות מצלמות האבטחה הרבות שנמצאות בכל פינה. הסיכוי שמישהו יעז לבצע שוד הוא אפסי. בהקשר הישראלי, המחשבה שתמיכתה של סין הרשמית בחמאס משמעה גם יחס עוין לישראל ברחוב הסיני, אינה נכונה. באופן גורף למדי, הסינים נטו להתעניין בהתפתחות המלחמה, להביע אמפתיה כללית ולהציע שאולי נישאר בסין למען ביטחוננו.
דגלי תפילה בודהיסטיים בשנגרילה; ברקע נראית מצלמת אבטחה | גינה ציבורית בבייג'ינג; במרכז נראית אישה מחופשת לדמות מהתקופה הקיסרית | צילום: גדעון אלעזר
סין איננה צפון קוריאה; לא רק שאפשר לבקר ולסחור בה, היא מעורבת בתהליכים כלכליים ופוליטיים וקשה לדמיין את עולמנו הנוכחי בלעדיה. ויחד עם זאת, הסינים הצליחו ליצור עולם שמתנהל במקביל, מעין בועה ענקית שמחוברת לשאר העולם באופן חלקי למדי. ההישג הזה הוא בראש ובראשונה טכנולוגי. העוצמה של מה שמכונה לעתים "חומת האש הסינית" איננה נעוצה בצנזורה. כל דיקטטורה קיקיונית יכולה לחסום אתרי אינטרנט, חסימה שגם ניתנת לעקיפה בקלות יחסית, אפילו בסין. ההישג של המדינה הסינית גלום ביצירת פלטפורמות, מנועי חיפוש, רשתות חברתיות ואפליקציות מקומיות יעילות מאוד, כמו wechat, מעין יישומון־על שניתן לעשות דרכו הכול. לא רק שהסיני הממוצע לא זקוק לשום פלטפורמה אחרת, גם התייר שמגיע לסין נאלץ להוריד את היישומון כדי להסתדר.
אפליקציות כגון אלה משמשות כמובן גם ככלים רבי עוצמה למעקב אחרי אוכלוסייה, אבל זה נכון בכל מקום. אנשים נוטים להתמקד בהקשר הזה בכל מיני תוכנות מעקב זדוניות ומצלמות נסתרות, אבל האמת היא שכל זה טפל לעיקר: המעקב הזה מתאפשר במו ידינו, בכל פעם שאנחנו מגלים את מיקומנו במכשיר המעקב הקטן שנמצא אצלנו בכיס, שאותו קנינו בכסף מלא. בסין כל זה פשוט נעשה באופן יסודי ומקיף יותר. כך למשל, אין כמעט שימוש בכסף מזומן, ואפילו הקבצנים מקבלים תרומות דרך המכשיר הנייד.
אף שהגישה לגוגל ופייסבוק חסומה בסין, האזרח הסיני לא חש שחסר לו משהו, משום שהוא חי במרחבים וירטואליים שמספקים לו את אותם שירותים בדיוק. כך, אם לפני 25 שנה דיברו על כך שעצם חיבורה של סין לרשת האינטרנט יוביל לחדירה בלתי נמנעת של רעיונות מערביים ולדמוקרטיזציה, הסינים הוכיחו שזה ממש לא מחויב המציאות. ניתן להתמסר לצרכנות ולטכנולוגיה בצורה מלאה, באופן שאיננו מחליש את שליטתה של המדינה הריכוזית. ובמילים אחרות, להיות בתוך העולם וגם מחוצה לו בעת ובעונה אחת.
כל זה מעורר מחשבות על סמיכות האירועים ועל תנודות ההיסטוריה. האם המצאתו של הסמארטפון דווקא בעשרים השנים האחרונות היא מתנת האל למפלגה הקומוניסטית הסינית? או שאולי להפך, המהפכה הסלולרית מעולם לא הייתה מתרחשת לולא היה צורך בשליטה באוכלוסייה בקנה מידה חסר תקדים?
ומה כל זה אומר עלינו? כאמור, עם סיומה של המלחמה הקרה בסוף המאה שעברה, הנחת היסוד של רבים במערב הייתה כי הדמוקרטיה הליברלית היא כוח ופיתוי שאין לעמוד בפניו. הגלובליזציה הייתה אמורה לעבוד לטובתו של המערב ולחזק את החירות, והסינים היו אמורים להיראות קצת יותר כמונו. אבל אולי התנועה היא הפוכה? אולי, באופן שונה מאוד ממה שחשבנו, סין היא באמת העתיד?