הקריסה של מפלגת השלטון הבריטית משקפת תהליך שעובר על אירופה

במהלך המאה האחרונה, הפוליטיקה הבריטית תפקדה כמטוטלת מושלמת המתנדנדת בין שני כוחות: השמרנים מימין, והלייבור משמאל. כעת, בבחירות שוליות לכאורה שהתקיימו בשבוע שעבר, המטוטלת הזו התנפצה בקול רעש גדול, והמרוץ הדו־ראשי שאפיין את הפוליטיקה בממלכה הפך לקטטה כאוטית בת חמישה צדדים ניצים.

כדי להבין את ממדיה של רעידת האדמה הפוליטית שפקדה את בריטניה ביום חמישי שעבר, דמיינו לעצמכם מצב שבו מפלגת העבודה המפוארת של העבר הייתה זוכה ב־80 מנדטים בכנסת, ואז מפסידה לפתע את מעוזיה המסורתיים במרכז ובקיבוצים לטובת סיעה ימנית אנטי־ממסדית, בשעה ששאריות הבייס העירוני שלה נרמסות על ידי קואליציית שמאל קיצוני שעשתה יד אחת עם קבוצות מיעוטים, וניהלה קמפיין שעסק כמעט אך ורק במלחמה מעבר לים.

זה מה שקרה בבריטניה בשבוע שעבר. בשורה של מערכות בחירות מקומיות ואזוריות, מפלגת הלייבור נחלה תבוסה היסטורית: היא הפסידה כ־1,500 מושבים במועצות ברחבי אנגליה, לא הצליחה להדיח את הלאומנים בסקוטלנד, ואיבדה את השליטה בוויילס למפלגה אזורית בפעם הראשונה זה למעלה ממאה שנה. במקביל, מפלגת הרפורמה, סיעתו הימנית הסוררת של נייג'ל פאראג', הסתערה על הבחירות וזכתה ביותר מ־1,200 מושבים על חשבונן של מפלגות הגווארדיה הישנה – הלייבור והשמרנים.

זו הייתה קריסה מרהיבה, כמעט חסרת תקדים, עבור ראש ממשלת בריטניה קיר סטארמר. ב־2024 הוא הוביל את הלייבור לניצחון היסטורי גורף; כעת הלגיטימציה השלטונית שלו נעלמה, ובסקרים הוא זוכה לתמיכתם של 20 אחוזים מהמצביעים בלבד.

כיצד מפלגת שלטון מאבדת כל־כך הרבה תמיכה בזמן כה קצר? פרשנים הצביעו השבוע על החשודים הרגילים: כלכלה חלשה שהלייבור לא הצליחה להציל, המשך הנהירה הבלתי חוקית אל הממלכה, ושירותים ציבוריים כושלים שהפכו אפילו תיקון בור בכביש למותרות. ואולם אם מביטים מקרוב על מפת הבחירות מתגלה מציאות מורכבת הרבה יותר – ועבור הקורא הישראלי, אולי גם מדאיגה. בריטניה עוברת שינוי פוליטי מהותי. בעוד שאת הימין כובש גל של רגש אנטי־ממסדי, השמאל המסורתי הולך ונבלע על ידי גרסתו הקיצונית עוד יותר. והבעיה הזו איננה ייחודית לבריטניה.

צרת רבים

קריסת הלייבור מתחילה בקופת המדינה הריקה, ובתחושת הנטישה של הציבור הבריטי. בשנים האחרונות משקי בית בבריטניה לא ראו גידול בהכנסות, והבריטים חשים כי הם הולכים ומפגרים בהשוואה לכלכלות הדינמיות יותר בארצות הברית, באסיה ובחלק ממדינות אירופה. הקיפאון הזה לא קשור למדיניות גרועה בלבד: הוא הוחמר על ידי זעזועים חוזרים בשוק האנרגיה – תחילה המלחמה באוקראינה, וכעת המלחמה באיראן – שהעלו באופן דרמטי את יוקר המחיה.

לכך יש להוסיף את הקושי הכלכלי המתמשך שיצר הברקזיט. היציאה מהאיחוד האירופי עברה אומנם במשאל עם (ברוב דחוק), אולם השינוי הכלכלי הדרמטי בוצע ללא מפת דרכים ברורה והביא לטרפוד השקעות עסקיות, ולכך נוסף המיתון של תקופת הקורונה שלא טופל כראוי. ההוצאות הגבוהות של ממשלת השמאל אינן מיטיבות עם המצב. כך למעשה נלכד סטארמר במלכודת פוליטית: או שהוא יעלה מיסים לציבור שכבר מוסה לעייפה, או שיקריב שירות ציבורי אחד כדי לממן את האחר.

במשך שנים ובייחוד מאז פרוץ הקורונה, ממשלות שמרניות ניסו להתמודד עם משבר כלכלי מחריף בהצלחה חלקית בלבד, ובסופו של דבר הודחו בגללו, אולם סטארמר נראה כמי שהמערבולת סחפה אותו לחלוטין. בריטים רבים רואים את ראש הממשלה כמי שאינו מסוגל לעמוד באתגר, ועיתונים מובילים תוקפים אותו בחריפות אופיינית ומתארים אותו כ"בוק", "רובוט" ו"שטיחון".

"אנחנו מעלים את פלסטין על פתק ההצבעה", הכריז עלון של ארגון "הצביעו פלסטין", שקרא לבוחרים לתמוך במועמדים הקיצוניים ביותר בנושא

אם סטארמר מחפש נחמה מסוימת, הוא עשוי למצוא אותה בעובדה שהוא אינו היחיד שמתמודד עם בעיות מסוג זה. מבט מעבר לתעלה חושף תמונה קודרת לא פחות עבור הממשלות הנוכחיות באירופה. ברחבי היבשת הישנה, אזרחים מתוסכלים מכלים את זעמם בשלטון: בסקר שנערך לאחרונה ועקב אחר הפופולריות של 24 ראשי מדינות – מנהיגי צרפת, גרמניה ובריטניה הגיעו לשלושת המקומות האחרונים.

בצרפת, הנשיא עמנואל מקרון, איש השמאל־מרכז, פועל כמעט ללא שביב של לגיטימציה ציבורית, ולאחרונה נבחרה האספה הלאומית המפולגת ביותר בהיסטוריה של הרפובליקה החמישית. נוכח חוב שיא של 4.1 טריליון דולר, ומשבר אנרגיה שהוחרף על ידי המלחמה באיראן, ממשלתו נאלצה להעלות מיסים כדי לרסן את הגירעון ולממן את הצבא. הפופולריות של מקרון צנחה ל־20 אחוזים בלבד בסקרי דעת קהל. מקרון, תוצר של בתי הספר היוקרתיים במדינה, "הפך להתגלמות של כל מה שפופוליסטים שונאים", כפי שאמר החוקר אוליבייה קוסטה לוול־סטריט ג'ורנל.

בינתיים בגרמניה, הקואליציה של מפלגות השמאל והימין המתונות שוברת שיאים של הוצאה ציבורית וצוללת לשפל חסר תקדים בדעת הקהל. הקנצלר פרידריך מרץ התחייב לשפר את הכלכלה ולפעול נגד גלי ההגירה לגרמניה, אך הכלכלה ממשיכה לכרוע תחת נטל המכסים ומחירי האנרגיה המאמירים, והתוצאה היא שכיום רק 13 אחוזים מהאזרחים מרוצים מהממשלה. גם מנהיגים פופוליסטים אינם חסינים מפני הריקבון הכלכלי; בהונגריה הודח לאחרונה ויקטור אורבן, המנהיג הוותיק ביותר באירופה, בעקבות גל של חוסר שביעות רצון מהקיפאון הכלכלי והשחיתות.

כל המשברים הלאומיים הללו, מאבחנים מומחים, קשורים לקריסה בסיסית של אמון הציבור בכשירותו של הממסד הפוליטי. חבר הפרלמנט הגרמני הוותיק והשמרן נורברט רטגן, תיאר זאת כך בשיחה עם ה"ג'ורנל": "אנחנו רואים שינויים מהפכניים בגיאופוליטיקה, בטכנולוגיה, בבינה מלאכותית, בלכידות החברתית, ואנחנו רואים מערכות פוליטיות שנאבקות לעמוד בקצב ולנהל את השינויים הללו". מתוך השיתוק הממסדי הזה, הוסיף רטגן, צומחת טינה רעילה שמשתלטת על הפוליטיקה. "יש תחושה גוברת שאם אתה חלק מאליטה השינויים הללו לא יפגעו בך, אבל אם לא – אתה מוכרח להתמודד איתם".

קרע ברצועה

בעולם פוליטי שגרתי, בחירות עירוניות מתנהלות על רקע חיי היומיום: אשפה שלא נאספת, שיעורי מס מקומיים, ואותם בורות בכבישים שהזכרנו. אלא שהנוף הפוליטי הנוכחי של בריטניה איננו נורמלי כלל. לצד הריקבון הפנימי, הקרע האלים שחווה השמאל הבריטי מונע על ידי נושא המרוחק אלפי קילומטרים מלונדון: המלחמה בעזה.

ערים כמו ברמינגהם ממחישות את המצב ההזוי הזה. בעיר הוותיקה, השנייה בגודלה בממלכה המאוחדת, המועצה המקומית המנוהלת על ידי הלייבור פשטה רגל, המיסים העירוניים הועלו בכ־20 אחוזים לאורך שלוש שנים, ופועלי האשפה שובתים זה 16 חודשים, מותירים רחובות מזוהמים. עם זאת, עבור מצביעים רבים בשכונות מוסלמיות צפופות כמו ספרקהיל, אזור שדגלי פלסטין מתנוססים בו בגאווה מעל חנויות, המזרח התיכון נמצא בראש סדר העדיפויות. האריס חוסיין, ספר מקומי בן 22, אמר השבוע לניו־יורק טיימס שעל אף הזנחת התשתיות בשכונתו, עזה היא מה שמרגיז אותו באמת. "זה משפיע על כולנו", אמר.

במשך עשרות שנים, מוסלמים בריטים תמכו באדיקות במפלגת הלייבור וראו בה בית טבעי. כעת הברית ההיסטורית הזאת מתפרקת במהירות, בחסות התפיסה שהמפלגה לא עשתה מספיק כדי לרסן את פעולות ישראל בעזה ובלבנון. לאחר טבח 7 באוקטובר, ממשלת סטארמר הגנה על זכותה של ישראל להגן על עצמה, אך במהרה החלה למתוח ביקורת גוברת על ההפצצות ברצועת עזה. בשנה שעברה היא אף הכריזה על הכרה במדינה פלסטינית. עם זאת, עבור מצביעים מוסלמים רבים, הצעדים של סטארמר מעטים מדי ומאוחרים מדי. כך מתרחשת תופעה זרה לחלוטין לפוליטיקה הבריטית המסורתית: בחירות עירוניות המבוססות על נושא יחיד, הקשור למדיניות חוץ. בערים עם אוכלוסיות מוסלמיות גדולות, שורה של מועמדים עצמאיים ומפלגת הירוקים ניהלו קמפיין עם מצע של סוגיה אחת.

"אנחנו מעלים את פלסטין על פתק ההצבעה", הכריז עלון של ארגון "הצביעו פלסטין", שקרא לבוחרים לתמוך במועמדים הקיצוניים ביותר בנושא. על פי הארגון, יותר מ־1,600 מועמדים ממפלגות שונות חתמו על התחייבות להגן על הפלסטינים, להתנגד לישראל ולקדם את מניעת השקעת קרנות הפנסיה של המועצות המקומיות בחברות שעושות עסקים עם ישראל.

במחוז רדברידג' בלונדון, המועמד העצמאי ואסים אחמד קרא לבוחרים מוסלמים להעניש את הלייבור, ותיאר אותה כמפלגה ש"נטשה אותנו על מזבח הציונות". המגמה הזו דחפה גורמים מטרידים אל המיינסטרים הבריטי. רק בשבוע שעבר נעצרו שני מועמדים של מפלגת הירוקים בגין פרסום תוכן אנטישמי. שר הקהילות של הלייבור, סטיב ריד, פרסם לאחר מכן אוסף של התבטאויות אנטישמיות שהשמיעו יותר מ־25 מועמדים של מפלגת הירוקים – כולל אחד שקרא "להכניס ציונים לקומביין". "זה לא תפוח אחד רקוב או שניים", הזהיר ריד, "זוהי שנאה סדרתית".

על פי מכון המחקר פיו, האוכלוסייה המוסלמית מהווה כיום כ־7 אחוזים מהאוכלוסייה הבריטית הכללית. היא צפויה לגדול ל־10 אחוזים עד 2030, ול־17 אחוזים עד 2050. במרכזים עירוניים גדולים, השפעתם עצומה כבר עתה: כמעט שליש מתושבי ברמינגהם הם מוסלמים, וכך גם 15 אחוזים מתושבי לונדון. סקר שנערך על ידי מכון המחקר הבריטי "פוליסי אקסצ'יינג'" לקראת הבחירות, גילה שעזה הייתה הנושא השני בחשיבותו בבחירות עבור המוסלמים הבריטים, אחרי יוקר המחיה בלבד, ואף לפני אסלאמופוביה. רבע מהמוסלמים שנשאלו דירגו את עזה כנושא מוביל, בהשוואה ל־5 אחוזים בלבד מהציבור הבריטי הכללי.

הסקר חשף גם משבר בלכידות הלאומית. כשנשאלו על ההיבט החשוב ביותר בזהותם האישית, 63 אחוזים מהמוסלמים הבריטים בחרו בדתם. בציבור הרחב רק 12 אחוזים השיבו כך, כאשר 43 אחוזים אמרו שזהותם כבריטים היא העיקרית. אצל מוסלמים תושבי הממלכה, הזהות הבריטית הייתה הבחירה העיקרית אצל 12 אחוזים בלבד. כך נראית חברה מפוצלת.

ימינה צעד

בזמן שהשמאל הבריטי מתעמת סביב המזרח התיכון, הימין המסורתי מתמודד עם משבר קיומי משלו. בשעה שהירוקים והעצמאים הפרו־פלסטינים מנהלים מאבק מר נגד הלייבור, מפלגת הרפורמה של נייג'ל פאראג' בולעת את המפלגה השמרנית בשלמותה.

לדברי מומחים, הכעס העצום שעומד מאחורי הגל הזה מוּנע בין השאר מתחושת נבגדוּת של מעמד הפועלים. רבים באוכלוסייה הזו הצביעו ללייבור במשך עשרות שנים, אך לאחר שמדיניות הגבולות הפתוחים של האיחוד האירופי הביאה גל של מהגרים ממזרח אירופה בשנות התשעים והאלפיים, ואז גל של מהגרים מוסלמים בעשור הבא – התחרות על משרות הצווארון הכחול גברה, צביון המדינה השתנה, והבייס השמאלני ערק לשמרנים.

הבוחר הטיפוסי מהסוג הזה הצביע בעד הברקזיט ב־2015, ולאחר מכן לשמרנים, כדי לוודא שיתנתקו כראוי מהאיחוד האירופי. אולם תחת הנהגת השמרנים, המצב לא השתפר. הכלכלה דשדשה במשך שנים, וההגירה רק זינקה לאחר הברקזיט. במקום עובדים אירופיים, המהגרים הגיעו כעת ממדינות עניות יותר מחוץ ליבשת. המצביע הזועם מחפש בית חדש, ומוצא אותו ב"רפורמה".

אם נשפוט אותו על סמך הרקורד ההיסטורי שלו עד היום, נייג'ל פאראג' הוא אחד הכישלונות המפוארים בהיסטוריה הבריטית המודרנית: בשלוש מתוך חמש מערכות בחירות ב־20 השנים האחרונות, מפלגתו לא זכתה ולו במושב אחד. אף שהוא דמות צבעונית ופופולרית בתקשורת הבריטית זה שנים, ונלחם רבות למען הברקזיט, הוא נבחר לפרלמנט רק ב־2024, לאחר שנכשל בשבעה ניסיונות קודמים. פאראג' המשיך לנסות, ונראה שכעת תמה תקופת הכישלונות שלו. לפני ארבע שנים בלבד מפלגתו החזיקה בשני מושבים בלבד בכל המועצות המקומיות בבריטניה; בבחירות בשבוע שעבר זכתה המפלגה ביותר מ־1,200 מושבים, בעוד שמפלגות הלייבור והשמרנים איבדו יותר מ־1,500.

"שינוי היסטורי מתרחש בפוליטיקה הבריטית", אמר פאראג' המאושר לכתבים ביום שישי. "אני חושב שהטוב ביותר עוד לפנינו". אבל לפני שנכתיר את פאראג' כדייר הבא של הבית ברחוב דאונינג 10, נדרש מבט מפוכח על המציאות. שיטת הבחירות הבריטית ידועה באכזריותה כלפי מפלגות סוררות שבוחריהן מפוזרים באופן שווה ברחבי המדינה, משום שהיא עובדת בשיטת "כל הקופה" – בכל מחוז, המועמד שמקבל את סך הקולות הגבוה ביותר מנצח, בעוד שכל האחרים לא מקבלים דבר.

כאן נתקל הרנסנס הפוליטי של פאראג' בקיר מתמטי. ניתוח שפורסם השבוע באתר פוליטיקו חישב את המספרים: במהלך הבחירות האחרונות ב־2024, מפלגת רפורמה זכתה אומנם ב־4.1 מיליון קולות, אך תרגמה אותם לחמישה מושבים פרלמנטריים בלבד. לעומת זאת, מפלגת הלייבור המהוקצעת והמנוסה של קיר סטארמר זכתה ב־411 מושבים באותה שנה, תוך התמקדות במחוזות שוליים, כאשר כל מושב נרכש בכ־23,600 קולות בלבד. במילים אחרות, כדי לזכות בבחירות הבאות יצטרך פאראג' להיות יעיל הרבה יותר מכפי שהיה בשנת 2024.

פאראג' מצידו טוען שההתייעלות הזו אכן מתרחשת, והוא מצביע על זרם של תרומות כספיות ועל מספרם הגדל במהירות של מתפקדי המפלגה, שכעת עולה על זה של הלייבור. "הפכנו את המפלגה למקצועית", אמר השבוע, "ועשינו זאת בקצב מהיר מאוד".

עם זאת, גם אם המכונה הפוליטית של מפלגתו תשתפר, פאראג' עצמו עודנו נתפס כדמות בעייתית עבור מצביעים רבים. על פי סקרים אחרונים, מדד הפופולריות של פאראג' עומד על 27%, לא הרבה יותר טוב ממצבו של סטארמר. כאשר נשאלו על מי הם סומכים שיטפל בכלכלה, רק 11 אחוזים מהנסקרים בחרו במפלגת רפורמה, אחרי הלייבור והשמרנים. 24 אחוזים בלבד מאמינים ש"רפורמה" תעשה עבודה טובה לו היא תקים ממשלה.

במילים אחרות, ההישג הגדול של "רפורמה" בבחירות המקומיות מראה שמיליוני בריטים מוכנים לראות במפלגתו של נייג'ל פאראג' הצבעת מחאה ראויה. אבל האם הם מוכנים גם למנות אותו לראש הממשלה? זו כבר שאלה אחרת.

ברווז צולע

בעקבות התבוסה בבחירות, מצב הרוח במפלגת הלייבור הפך למרדני בגלוי, והשבוע גברו הקריאות להתפטרותו של ראש הממשלה. עם זאת, סטארמר מסרב לזוז, ולאחרונה רמז בריאיון שהוא מתכנן להישאר בשלטון למשך העשור הקרוב. בהשוואה לעריפת הראשים המסורתית במפלגה השמרנית, שמחליפה מנהיגים בתדירות מדאיגה, הליך ההדחה של ראש ממשלה מכהן קשה הרבה יותר במפלגת הלייבור. על פי חוקיה של מפלגת השמאל, כדי לצאת לבחירות על מנהיגות המפלגה נדרשת תמיכתם של 81 מחוקקים או 20 אחוזים מהסיעה בפרלמנט. חרף ההפסד הקטסטרופלי בבחירות המקומיות, בכירי המפלגה עוד לא בשלים למרד גלוי.

למרבה האירוניה, מנגנון ההישרדות האולטימטיבי של סטארמר עשוי להיות אותו חוסר יציבות גיאופוליטי שפגע כל כך בכלכלת הממלכה המאוחדת. לפי דיווח בפוליטיקו, דמויות בכירות בלייבור חוששות שהמצביעים יענישו בחומרה מפלגה שתחליט להדיח את ראש הממשלה בתקופה של מלחמה עולמית וחוסר ודאות כלכלית. בנוסף, מצבה הכלכלי הקשה של בריטניה הופך את ראשות הממשלה לתפקיד לא מושך במיוחד כל עוד המשבר באיראן נמשך, שכן כל מי שיהפוך למנהיג ייאלץ להתמודד איתו.

על פי דיווחים, בכירי המפלגה מעדיפים שסטארמר יישאר כעת בתפקידו ויספוג את הנזק הפוליטי של יוקר המחיה במקום למסור את התפקיד המורעל ליורשו. וכך, סטארמר ממשיך כמו ברווז צולע, נטול תמיכה אך ללא מחליף מוכן, עד שהמצב יבשיל ומפלגתו תדיח אותו במהירות. בבחירות שיבואו לאחר מכן נדע אם הממסד יצליח לשמר את שלטונו, או שמא קיצונים משמאל ופופוליסטים מימין יציתו מהפכה אמיתית בממלכה המפולגת.