הצרות של ממדאני: האם ניו־יורק בדרך לפשיטת רגל?

האווירה בבית העירייה בניו־יורק ביום שלישי שעבר הזכירה שימוע לקראת פשיטת רגל יותר מאשר מפגש של תא הפוליטיקאים המרקסיסטי של התפוח הגדול. חודשים ספורים לאחר שנבחר לתפקיד הבכיר ביותר בעיר, נישא על גל של התלהבות סוציאל־דמוקרטית – תוך שהוא מבטיח אוטופיה של תחבורה ציבורית חינם, מעונות יום ללא עלות, דיור ציבורי מסובסד ואפילו סופרמרקטים בבעלות ציבורית –  ראש העירייה זוהרן ממדאני נדרש לגשת לפודיום ולמסור הודעה דרמטית מהסוג הרע: הכסף נגמר.

בעודו עומד לצד ראש מועצת העיר ג'ולי מנין הכריז ממדאני באופן רשמי על דחייה בשבועיים של תאריך היעד להעברת תקציב חדש, ל־12 במאי. בהיעדר הרטוריקה האקטיביסטית והשאפתנית שמאפיינת אותו בשגרה, ראש העיר איבד את הביטחון העצמי של מבשר העידן הפרוגרסיבי החדש, והוא נראה יותר כמו רואה חשבון מודאג. הוא נאלץ להודיע לתושבים שהעיר מתמודדת עם גירעון עמוק של 12 מיליארד דולר.

בניסיון נואש להסביר מדוע האג'נדה הסוציאליסטית שלו הפכה סופית לבלתי אפשרית, פתח ממדאני במתקפה על קודמו, ראש העיר הדמוקרטי אך המתון יותר, אריק אדמס. הוא מיהר לכנות את המצב "משבר התקציב של אדמס", ואף השתמש בדקלום חביב בניסיון להטמיע את הרעיון. בקפדנות קלינית כמעט הוא פירט כיצד ראש העיר הקודם ניהל במשך שנים תקציב שאינו בר־קיימא. לדבריו, אדמס לא תקצב כראוי שירותים חיוניים וחסך מיליארדים בסיוע כספי ובהפעלתם של מקלטים עירוניים, רק כדי לשמר אשליה של תקציב מאוזן. על פי הנרטיב שהציג ממדאני, הוא פשוט הפראייר שנתקע עם החשבון.

החשבונות שהציג היו הגיוניים, אך הם לא הקלו את המבוכה הפוליטית העצומה. דחיית הדד־ליין התקציבי הייתה למעשה דרכה של העירייה להודות שאין לה מושג כיצד היא תוכל לתקצב את התוכניות שלה בשנים הקרובות. הייתה כאן גם תחינה למושלת המדינה קת'י הוקול שתציל את העיר, ובכך גם את הבטחותיו הגרנדיוזיות של האדם שהיא תמכה בו לתפקיד.

זה היה רגע שכאילו תוסרט בידי מילטון פרידמן ובוים בידי פרידריך האייק, שניים מההוגים המשפיעים של הקפיטליזם המודרני: הכוכב העולה של התנועה הסוציאליסטית האמריקנית, אדם שבילה את הקמפיין שלו בהשמצת הקפיטליזם ובחלוקת אינסוף הבטחות לתומכיו, בילה את מסיבת העיתונאים הפיסקלית הגדולה הראשונה שלו בהסבר מדוע אינו יכול לשלם אפילו את החשבונות שירש, וּודאי שלא לממן את המהפכה שהבטיח. הניסוי הסוציאליסטי הגדול בניו־יורק לא הצליח אפילו להתרומם מהמסלול.

ברוך הבא למציאות

ממדאני נבחר בזכות כריזמה אישית סוחפת שקשה להכחיש, אך גם על בסיס חזון אוטופי שמנותק לחלוטין מיכולותיה של הקופה הציבורית. בין מעונות היום והתחבורה הציבורית חינם (תחבורה שהיא הפסדית כבר עכשיו) לסבסוד דיור וסופרמרקטים אנטי־קפיטליסטיים, הוא ניהל קמפיין שהבטיח תפריט סוציאליסטי בסגנון אירופי. פרשנים חישבו את עלות התוכנית: כמעט 10 מיליארד דולר של הוצאות שנתיות חדשות. זהו המקום שבו אידאולוגיה מופשטת מתנגשת בקיר המציאות. ניו־יורק, בניגוד לממשל לאומי, לא יכולה להדפיס עוד מזומנים כדי לממן את הגירעונות שלה.

חוק יסוד של ממשל תקין קובע שאי אפשר לפתור משבר פיסקלי היסטורי באמצעות הוספת הוצאות עצומות חדשות לחוב הקיים. אך ממדאני, שנכנס לבית העירייה בלהט אקטיביסטי, כמעט משיחי, מסרב להכיר בחומרת המצב. אפילו נוכח הבור הפיסקלי העצום שהוא מתמודד איתו, האינסטינקט הראשון של ראש העיר היה להגדיל את ההוצאות העירוניות יותר מאי־פעם.

אז איך מממנים מהפכה סוציאליסטית כשקופת העיר ריקה? הפתרון שהציע ממדאני היה רשימת משאלות מדהימה של העלאות מיסי חברות ומיסי הכנסה בסך 23 מיליארד דולר, מיסים שכוונו ישירות לבעלי ההכנסות הגבוהות ולמעסיקים הגדולים בעיר. במהלך הקמפיין שלו חשף ממדאני בגילוי לב את תפיסת עולמו כשהכריז: "אני לא חושב שצריכים להיות לנו מיליארדרים". זה עבד נפלא כסיסמה פוליטית באירוע בחירות בברוקלין, אך כפי שציינו מבקריו עוד במהלך הבחירות, כשמדברים על אסטרטגיה ממשלית זוהי התאבדות כלכלית.

כמו חלום התחב"צ חינם שעבר שנמוך דרמטי, גם אימפריית הסופרמרקטים הציבורית שהבטיח ממדאני צומצמה לחנות אחת ויחידה – שצפויה להיפתח רק בעוד שלוש שנים

ניו־יורק מסתמכת באופן חסר פרופורציה על חלק זעיר מתושביה; האחוז העליון של בעלי ההכנסות, משלמים יותר מ־40 אחוזים ממיסי ההכנסה בעיר. בכלכלה מודרנית שבה ההון נייד ועבודה מרחוק הפכה לעניין נפוץ, הכרזת מלחמה על משלמי המיסים הגבוהים ביותר רק תאיץ בהם להעביר את עצמם ואת הונם לטקסס, לפלורידה או למדינה רפובליקנית אחרת עם תנאים ידידותיים לעסקים. ולאחר שהתאגידים ובעלי ההכנסות הגבוהות ביותר יימלטו, לא יישארו די עשירים כדי לממן את רשימת המשאלות הפרוגרסיביות של ממדאני, והנטל ייפול על בני המעמד הבינוני והעובד.

"התקווה שממדאני הציע תמיד הייתה שטחית לחלוטין, משום שהיא נשענת על כך שמישהו אחר ישלם בעבור הדברים המופלאים שהוא מבטיח", אמר השבוע רייהאן סלאם, ראש מכון מנהטן למחקרי מדיניות, לוול־סטריט ג'ורנל. "למעשה הוא אומר, 'הסיבה היחידה שאין לכם הדברים האלה כרגע, היא שאנשים עשירים לא מוכנים לוותר'. הנרטיב הזה סייע לו לנצח בבחירות, אבל הוא לא יכול לנצח את העתיד".

אכן, בבית המושלת באולבני, בירת מדינת ניו־יורק, מודעים היטב לסכנת הבריחה של משלמי מיסים. בכנס שהתקיים לאחרונה אמרה הוקול שניו־יורק זקוקה נואשות ל"בעלי הכנסה גבוהה כדי לתמוך בתוכניות החברתיות הנדיבות שאנחנו רוצים שיהיו במדינה שלנו". היא הסבירה ש"העבודה מרחוק שינתה הכול", והודתה שניו־יורק "מתחרה עם מדינות אחרות שמטילות פחות מיסים על התאגידים והתושבים שלהן", וכי "עסקים מוול־סטריט בוחנים מעברים לטקסס".

זו הסיבה לכך שכאשר ממדאני פנה אל המושלת בתקווה לקבל סיוע להעברת הרפורמות העצומות שתכנן, הוא נתקל בסירוב. זה מביא אותנו לעימות התקציבי הנוכחי ולהתנגשות החזיתית שלו עם המושלת סביב מנגנון המכונה מס ישויות מעבר (PTET). באופן בסיסי מאוד, ה־PTET נוצר כמנגנון חוקי כדי לעזור לבעלי עסקים בניו יורק לא לשלם פעמיים על אותה הכנסה – הן ברמה הפדרלית הארצית והן ברמת המדינה. בפועל, העסקים משלמים מס מיוחד לעיר, והעיר מחזירה לבעלים את כל הסכום כזיכוי מלא נגד המס האישי שלהם. ממדאני, שמחפש מימון דחוף, דורש עכשיו שהעיר תוכל לצמצם את הזיכוי הזה מ־100 אחוז ל־75 אחוזים בלבד. לטענתו, מאחר שהרוב הגדול של הנהנים ממנו הם אנשים שמרוויחים יותר ממיליון דולר בשנה, מדובר בפרצה שצריך לסגור. למעשה זהו ניסיון לגבות מס עושר מוסווה, בתקווה להכניס לקופת העיר כמיליארד דולר בשנה ולסגור חלק מהגירעון.

למזלם של משלמי המיסים, הוקול נכנסה לתפקיד המבוגר האחראי וטרקה את הדלת בפני תוכנית PTET, שעות ספורות לאחר שממדאני קיים את מסיבת העיתונאים הקודרת שלו. "זה לא יקרה", הצהירה בפשטות.

הקנרית היהודייה

הכישלון הפיסקלי של ממדאני אינו מחדל בודד בכהונתו הקצרה. ראש עירייה שמסרב להביט בעיניו של תקציב עירוני, יתקשה לרוב להתמודד עם המציאות בעיר שהוא מנהל. כאשר הפילוסופיה השלטונית כולה עוינת למנועים הכלכליים של עיר, היא תהפוך עוינת גם לקהילות המבוססות והמצליחות שלה. ואם מחפשים מקום שבו קריסתה של הקואליציה הפרוגרסיבית של ראש העירייה בולטת במיוחד, הרי שהוא הניכור המהיר של הקהילה היהודית בניו־יורק.

על פי סקר שפרסם בשבוע שעבר מכון "מרקורי פאבליק אפיירס", לא פחות מ־58 אחוזים מהמצביעים היהודים בניו־יורק סבורים כעת שממדאני עושה עבודה גרועה בתור ראש העירייה. ובעיר הליברלית הגדולה מכולן, האוכלוסייה היהודית משמשת כקנרית במכרה הפחם.

למען הסר ספק, חוסר שביעות הרצון הזה איננו קשור רק לרטוריקה האנטי־ישראלית החריפה של ממדאני, להתרועעותו עם אנטישמים או להצטרפותו לקריאה להפיץ את האינתיפאדה. יהודים רבים הצביעו לו חרף הנטיות הללו; ואולם מאז הבחירות המצב רק החמיר, לא רק ביחסו של ראש העירייה החדש ליהודים – למשל בהנחיה להסיר את האבטחה מבתי כנסת חרף החשש הכבד מפיגועים – אלא גם בתפקודו הבסיסי כמנהל עירוני.

למעשה, המדיניות הכלכלית והחברתית של ממדאני צומחות שתיהן מאותו שורש אידאולוגי. על פי רייהאן סלאם ממכון מנהטן, הפוליטיקה הבסיסית של ממדאני מונעת על ידי דור ששקוע ב"היטמעות לעומתית". כלומר, ספקנות עמוקה כלפי המדינה והרעיונות שניצבים בבסיסה, ותחושת קיפוח חריפה ומתמדת. כחלק מטבעה של השקפת העולם הזו, דרושים לה אדם או אוכלוסייה שייכנסו לתפקיד המדכא. וכשם שבמישור הכלכלי ממדאני מתייחס לעסקים מצליחים כאל אויבים שיש לסחוט למען הצדק והשוויון, כך במישור החברתי הוא מתייחס לקבוצות מצליחות ומשולבות בחשדנות עמוקה. פרץ גילויי האנטי־ציונות והאנטישמיות שזוכה כיום להכלה בניו־יורק של ממדאני, הוא לא באג בהשקפת העולם הפרוגרסיבית שלו אלא פיצ'ר. כפי שציין סלאם, העוינות הזאת מונעת בסופו של דבר על ידי "קנאה, טינה ושנאה אדירה כלפי קהילה שהעשירה את החיים האמריקניים".

הפניית העורף של הקהילה היהודית לממדאני היא דחייה של המסגרת האידאולוגית שלו. הם מזהים את מה שאחרים כבר הבינו: תפיסת עולם שבנויה כולה על תחושת קיפוח, הענשת ההצלחה ופוליטיקה של זהויות ופילוג, מגלמת איום עמוק על עתידה של העיר. וכך, ראש העירייה הולך ומאבד את הבייס הליברלי הבסיסי, שבניו־יורק ממלא תפקיד דמוגרפי וגם פיננסי גדול.

איום "הוועדה הקרואה"

במציאות שבה המושלת מונעת את מימוש התוכניות הפיסקליות של ראש העירייה, אוכלוסיות מרכזיות מאבדות את אמונן בו והמשבר הכלכלי לא עומד להיפתר בקרוב או בקלות – ממדאני נאלץ להשלים עם צמצום משפיל למדי של המהפכה הפרוגרסיבית הגדולה שתכנן בעבור ניו־יורק. קחו לדוגמה את אחת ההבטחות המרכזיות שלו: שימוש בתחבורה ציבורית בלי תשלום. במהלך הקמפיין התייחס ממדאני לרעיון הזה כאל עניין של מוסריות בסיסית, והבטיח ליישם אותו לאחר בחירתו. ואולם במצב שבו רשות התחבורה של ניו־יורק מצויה בגירעון ממילא, והקופה העירונית זקוקה לכל דולר זמין, המהפכה הגורפת הזו סורסה בשקט והפכה לתוכנית פיילוט מוגבלת ומדוללת מאוד.

אולי הביטוי המובהק ביותר לקריסת החלום הסוציאליסטי של ממדאני הוא מסע הצלב שהכריז נגד מה שהוא כינה Greedflation, כלומר אינפלציה המונעת לכאורה מחמדנות בלבד. כדי להילחם בתמחור הנצלני לדבריו של רשתות הקמעונאות הגדולות, ראש העירייה הבטיח להקים רשת רחבה של סופרמרקטים שהעירייה תפעיל מכספי ציבור. מדובר בחלום סוציאליסטי קלאסי, הנוטה להתעלם מכך שהרשתות הגדולות נוטות דווקא לתמחר באופן מציאותי מאוד, וכן משרשרות האספקה המורכבות השולטות בתעשיית המזון עצמה. אכן, בדומה לחלום התחב"צ חינם שעבר שנמוך דרמטי, גם אימפריית הסופרמרקטים הציבורית צומצמה לחנות אחת ויחידה – שצפויה להיפתח רק בעוד שלוש שנים. העלות הצפויה למשלם המיסים בעבור החנות האחת הזאת, בקושי טיפה בים בעיר המונה כ־8.5 מיליון תושבים: 35 מיליון דולר.

ואולם חרף המבוכה הגדולה סביב נושאים נקודתיים כמו מרכולים ותחבורה ציבורית, ייתכן שבעבור ממדאני זהו רק קצה הקרחון. המשבר האמיתי שממתין לראש העירייה אחרי העברת התקציב, ככל הנראה ב־12 במאי, נוגע בליבת הזהות הפוליטית שלו. הפרדוקס הגדול ביותר של ראש עירייה סוציאליסט שניצב בפני משבר פיננסי כבד הוא ההתנגשות הבלתי נמנעת עם בעלי בריתו הטבעיים ביותר: איגודי העובדים.

באופן מסורתי, כוחו של השמאל הפרוגרסיבי בערים אמריקניות גדולות כמו ניו־יורק ושיקגו נשען על ברית הדוקה עם ועדי העובדים העירוניים החזקים – המורים, עובדי התברואה, עובדי התחבורה ועוד. אלא שהאיגודים מצפים להרבה יותר מהבטחות, ועם גירעון של 12 מיליארד דולר, ומושלת שמסרבת לאשר העלאות מיסים נרחבות – בקרוב מאוד ייאלץ ממדאני להסתכל לראשי הוועדים בעיניים ולהסביר מדוע הוא לא יכול להעלות את שכרם, ואולי גם למה העירייה תיאלץ אף לקצץ בכוח אדם – תרחיש סביר בהחלט. וכך, ראש עיר שרץ לתפקיד בעודו מניף דגל של הגנה על מעמד הפועלים מפני הקפיטליזם הדורסני, עלול למצוא את עצמו מנהל משטר צנע שיפגע בראש ובראשונה באותו מעמד בדיוק. לפי דיווחים בתקשורת המקומית, במסדרונות העירייה כבר רוחשות שמועות על קיצוצים כואבים בשירותים בסיסיים: צמצום ימי איסוף האשפה, קיצוץ בשעות הפעילות של הספריות הציבוריות, והקפאת גיוס למשטרה.

וישנו גם איום גדול יותר, כזה שמרחף מעל בית העירייה כמו שד היסטורי. בשנת 1975 עמדה ניו־יורק על סף פשיטת רגל. בשל כך הקימה מדינת ניו־יורק את מועצת הפיקוח הפיננסי - גוף חירום שלמעשה הפקיע את סמכויות התקציב מידיו של ראש העיר דאז, אברהם "אייב" בים. המועצה הזו, מעין ועדה קרואה אם תרצו, קיימת באופן פורמלי גם היום, אף שאין לה תפקיד פעיל. אם ממדאני לא יצליח להציג תקציב מאוזן שיניח את דעתם של אנשי הממשל באולבני, למושלת הוקול ישנה הסמכות המשפטית להעיר את המועצה הזאת מתרדמתה ולהביא לכך שפקידים שבחרה ממשלת המדינה - ולא ראש העירייה - הם שיאשרו כל דולר שיוצא מקופת העיר.

לא ברור עד כמה מדובר באפשרות סבירה, אבל אין ספק שמבחינת ממדאני מדובר בתרחיש אימים. ההשפלה הגדולה ביותר של הניסוי המוניציפלי־סוציאליסטי הגדול לא תהיה הפסד בקלפיות בעוד שלוש שנים, אלא הרגע שבו הרשויות יתייחסו לראש העירייה כמו מתבגר חסר אחריות, ויחרימו את כרטיס האשראי שלו.