"בעבר, הרופאים הבכירים באזרבייג'ן היו יהודים"

"אגוזים לחסרי שיניים", כך מכנים את שירותי הרפואה של אזרבייג'ן אנשים שבקיאים במתרחש בה. המדינה המשופעת במשאבי טבע ובכסף נזיל משוועת לשירותי רפואה מתקדמים ומחזרת על פתחיהם של רופאים מערביים. את הכסף היא משקיעה בציוד נוצץ ובתי חולים חדישים, אך רמתם של הרופאים שאמורים לתפעל אותו היא בינונית ומטה. זוהי האירוניה של מדינה שיש לה כמעט הכול, אבל כמעט לא כלום.

"שירותי הרפואה באזרבייג'ן מושפעים מהיותה רפובליקה פריפריאלית של ברית המועצות לשעבר", מאבחן יואל הר־אבן, סמנכ"ל אגף בינלאומי ופיתוח משאבים בחטיבה הבינלאומית במרכז הרפואי שיבא. "אמנם עברו יותר משלושים שנה מאז פירוק ברית המועצות, אבל זה טווח הזמן הנדרש כדי להשתחרר מהמשטר הקודם. כעת הם מתפכחים ויוצאים יותר אל העולם המערבי. הכסף צריך להיות מופנה לא רק להצטיידות במכשור והשקעה במרכזים חדישים, אלא גם לשיפור הרמה של הרופאים והאחיות המקומיים. בזה ישראל מסייעת ותסייע עוד בהמשך. יש דברים בקנה שמחכים לפרוץ החוצה".

לנה הלפרין: "בעבר, הרופאים הבכירים באזרבייג'ן היו יהודים והתגוררו בבאקו. דודה שלי הייתה רופאת ילדים בכירה, וגם הנשיא טופל אצלה. היה מקובל אז לדרוש לקבל טיפול מרופא יהודי"

שיתוף אינטרסים גורם למערכת הבריאות בישראל להשקיע בשיפור מקבילתה באזרבייג'ן. "כשישראל חיפשה מקורות נפט ואנרגיה באזור, היא שילמה עליהם במטבע של שירותי בריאות שהאזרים נזקקו להם", מספר הר־אבן. "חוץ מהאינטרסים הכלכליים, יש לישראל גם אינטרסים ביטחוניים באזרבייג'ן שאי אפשר להרחיב עליהם את היריעה".

הרפואה באזרבייג'ן היא בעיקר פרטית, אם כי קיימת גם רפואה ציבורית, בעיקר בפריפריה, ברמה נמוכה. "לאנשי הצבא ובני משפחותיהם יש בתי חולים צבאיים", מציין הר־אבן. "באופן כללי אזרבייג'ן נותרה עם שאריות השיטה הסובייטית, שבה שירותי הרפואה ניתנים בהתאם למקום העבודה שלך, והמעסיק הוא שדואג לכך. שירותי הרפואה מושפעים מהנגישות לעיר הבירה, שבה מגוון שירותים רחב יותר. השירותים שניתנים בחינם, ברפואה הציבורית, הם בסיסיים ולא מתקדמים. מעבר לכך, כל שירות נוסף דורש תשלום נוסף".

בין הפרטי לציבורי

פרופ' מרק אידלמן, מנהל היחידה לאורתופדיית ילדים בקריה הרפואית רמב"ם בחיפה, מכיר את התחום מקרוב. כמומחה להארכת גפיים ותיקון עיוותים אצל מבוגרים וילדים, הוא פעל בתחום גם באזרבייג'ן. "ניתחתי ילדה עם פריקה קשה מאוד של פרק ירך, שהגיעה לישראל בעקבות טיפול כושל באחד מבתי החולים הציבוריים הגדולים באזרבייג'ן", הוא מספר. "ניתחתי אותה ברמב"ם, ואחר כך טסתי במיוחד וניתחתי אותה עוד פעמיים, ניתוחים גדולים מאוד, בבית חולים פרטי בבאקו עם רופא אזרי. היום היא הולכת ורצה, והמשפחה מודה לי מאוד".

פרופ' אידלמן מתאר פערים גדולים מאוד בין הרפואה הפרטית לציבורית. "יש רפואה פרטית עם ידע מערבי, אנגלית מצוינת ומכשור מצוין, ומערכת ציבורית שהיא ככה־ככה. אביה של הילדה שטיפלתי בה הגיע לישראל אחרי שחווה את הרפואה הציבורית של אזרבייג'ן. יש לו מודעות לפערים, והוא החליט להשקיע ולהגיע לרופא ישראלי. מי שיש לו כסף מעדיף לעשות טיפולים אצל רופא פרטי מוכר. האליטה לא סומכת על הרפואה המקומית ומעדיפה לעשות ניתוחים מחוץ לגבולות המדינה".

אחת לשנתיים־שלוש טס פרופ' אידלמן לבצע ניתוחים מורכבים באזרבייג'ן. חשוב לו להדגיש שבמרפאה הפרטית שהוא עובד בה הוא זוכה לחוויה חיובית ולרמה מקצועית טובה, והרופא הפרטי המקומי שעובד איתו הוא "מבריק" לדבריו. עם זאת, את התמחותו עשה הרופא האזרי באחד המרכזים הרפואיים הטובים באנקרה; אילו היה לומד באזרבייג'ן, הרמה הרפואית שלו הייתה הרבה יותר נמוכה.

"האזרים קרובים מאוד לטורקים, ורוב הרופאים הטובים שלהם עשו תת־התמחות בטורקיה או אפילו למדו שם", מספר אידלמן. "הם חולקים את אותה שפה. אני מנתח בבית חולים פרטי, שרוב המכשור שאנחנו זקוקים לו קיים שם, אם כי ברמה נמוכה יותר מבישראל. הרבה מאוד מהמכשור מועתק מטורקיה. יש באזרבייג'ן אנשים טובים מאוד עם מוטיבציה גדולה ללמוד. אם הייתי רוצה לשפר שם משהו, הייתי מתחיל בהשכלה של הרופאים. כדובר רוסית ויליד ברית המועצות, אני מנתח המון במדינות הפוסט־סובייטיות. אזרבייג'ן נמצאת במקום טוב מבחינה רפואית בהשוואה למדינות כמו קזחסטן וגאורגיה, וזה כי יש שם כסף. עם זאת, הרבה מהחברות הבינלאומיות לציוד ומכשור רפואי עדיין לא נכנסות לשם; הן מתרצות את זה בכך ש'השוק קטן', למרות שמבחינת כסף וגודל אוכלוסייה אזרבייג'ן זהה למדינות אחרות, לפעמים גם יותר מהן".

גם אידלמן תולה את הרמה הרפואית הנמוכה באזרבייג'ן בנסיבות היסטוריות. "מערכת הבריאות האזרית היא המערכת של ברית המועצות לשעבר. אחרי התפרקות ברית המועצות ב־1990, כל הרפובליקות התחילו באותה רמה. לאזרים, בגלל שהמדינה עשירה בנפט, היה כסף, ולמזלם טורקיה נמצאת במרחק קפיצה של שעת טיסה, אז הייתה להם אפשרות להתפתח מחוץ למדינה. אלה שנשארו באזרבייג'ן קיבלו את ההשכלה המקומית, ונשארו ברמה של ברית המועצות של שנות התשעים".

הפערים בין הערים הגדולות לאזורי הסְפר בולטים ומוחשיים לעין, מספר אידלמן. "אם עוזבים את באקו, פתאום רואים את ברית המועצות של שנות השבעים. המכוניות הרוסיות של אז נוסעות בכבישים, כאילו ברית המועצות של ילדותי נותרה כשהייתה. כמחצית מתושבי המדינה, אולי יותר, גרים בעיר הבירה. שם נמצא הכסף, שם הבתים החדשים, שם ההתפתחות הטכנולוגית. המרכז שלהם נוצץ וחדיש, נראה כמו דובאי, מסתכלים ולא מאמינים. יש שם בוטיקים איטלקיים עם שמלות של עשרת אלפים אירו. הפריפריה, לעומת זאת, נראית רע מאוד".

פרופ' מרק אידלמן: "אם עוזבים את באקו, פתאום רואים את ברית המועצות של שנות השבעים. המכוניות הרוסיות של אז נוסעות בכבישים, כאילו בריה"מ של ילדותי נותרה כשהייתה"

בין ישראל לאזרבייג'ן מתקיים שיתוף פעולה רפואי הכולל העברת ידע, הכשרת צוותים והעברת סיוע הומניטרי. רופאים ישראלים מסייעים בהקמת תשתיות רפואיות מתקדמות בבאקו, וטיפלו בפצועי המלחמה נגד ארמניה ב־2020. במאי 2023 חתמו שרי הבריאות של ישראל ואזרבייג'ן על הסכם שיתוף פעולה בין משרדי הבריאות לחמש שנים בתחומי בריאות דיגיטלית, רפואת ילדים, אונקולוגיה, מוכנות לחירום, הובלת חדשנות בבתי חולים ורפואה בקהילה. בית החולים שיבא הכריז בסוף השנה שחלפה כי יסייע בהקמת מרכזים רפואיים חדשים באזרבייג'ן.

במסגרת שיתוף הפעולה יוצאת מדי שנה משלחת רופאים בכירים מהמרכז הרפואי סורוקה לבתי חולים באזרבייג'ן כדי להכשיר צוותי רפואה ולהעמיק שיתופי פעולה מחקריים. בשנה שעברה אירח סורוקה את השגריר האזרי בישראל. בנוסף, לאורך השנה נערכים קורסים מקוונים בהשתתפות מאות אנשי רפואה מקומיים.

ב־2021 הזמינו השלטונות האזריים משלחת הומניטרית של אנשי רפואה ישראלים כדי לטפל בכ־150 אנשי צבא שנפצעו במלחמה שפרצה בינה ובין ארמניה ב־2020. כאשר נתב"ג נסגר בשל הקורונה וגרם לדחייה בהגעת המשלחת, נידב הנשיא האזרי את מטוסו הפרטי כדי להטיס את הרופאים והציוד לבאקו. אזרים שהתגוררו באיראן התקשרו אז לתוכנית טלוויזיה מקומית כדי לשבח את הרופאים הישראלים על הסיוע הרפואי.

אני רק שאלה

לנה הלפרין, סוכנת ויועצת תיירות, היא מהראשונים שהביאו תיירים מישראל לאזרבייג'ן, שבה נולדה. היא עלתה משם לישראל בשנת 1991, אחרי נפילת ברית המועצות, כשהייתה בת 21. את באקו עיר הולדתה עזבה כמה שנים לפני כן, בעקבות מלחמת נגורנו־קרבאך הראשונה. רק לפני עשר שנים העזה לחזור לאזרבייג'ן, יחד עם בעלה. "בהתחלה היו סטיגמות כי זו מדינה מוסלמית וזה גרם לחשש בקרב ישראלים, אבל הן נעלמו. לפני מלחמת 'שאגת הארי' הגענו ל־24 טיסות שבועיות מישראל, וכבר לא היו מקומות בטיסות".

מלבד הנופים המרהיבים, רבים מהנוסעים נהנים מהמעיינות החמים הטבעיים שמציעה אזרבייג'ן, כמו גם מהטיפולים הקוסמטיים ושירותי הספא, שמחיריהם נמוכים באופן משמעותי. "התחומים האלה מאוד מפותחים שם, והם צורכים את השירותים האלה בתדירות גבוהה. יש מלונות שמכוונים לשירותים האלה. יש אצלם ספא קלאסי עם חמאמים ומסאז'ים בסגנון טורקי וקווקזי".

לצד כל אלה, הלפרין מבקשת להתריע כי יש להסתפק בשירותים הללו ולא להיסחף אחר השיווק האגרסיבי לניתוחים אסתטיים, השתלות והזרקות למיניהן. כבת למשפחת רופאים וכמי שנשואה לרופא, היא יודעת על מה היא מדברת. "אנשים שמגיעים לשם לטיפולים כאלה מחפשים את הזול, ושם זול יחסית לארץ. בעבר ישראלים היו נוסעים להשתלות בטורקיה, אבל היום הם יכולים להשתיל בזול יותר באזרבייג'ן. אבל זה ממש לא כדאי. אזרים שיש להם כסף, באים לפה כדי לקבל טיפול רפואי".

ד"ר קונסטנטין הלפרין, בן זוגה של לנה, הוא אורתופד שמבקר רבות באזרבייג'ן למטרות נופש, ומתרשם מחוסר האמון של האזרים בשירותי הרפואה המקומיים. "כשדוקטור מישראל מגיע לבקר שם, הוא הופך למוקד עלייה לרגל", הוא מספר. "אחד מבקש שאעיף מבט בצילום, שני עם 'רק שאלה'. כשהגענו למלון, אנשים הביאו את הילדים שלהם וביקשו שרק אראה את הילד".

"לפני כחצי שנה לקוחה שלי הייתה בבאקו", מספרת לנה. "היא בילתה בספא ונפלה. מכיוון שהיא יודעת שבעלי אורתופד, היא התקשרה אליי והוא הפנה אותה לצילום רנטגן. מכיוון שהיה לה ביטוח פרטי, בתוך רבע שעה היה לה צילום. בעלי קבע שמדובר בשבר, והיא הלכה למרפאה המקומית כדי לחבוש את היד. אחד המכונים אמר לה שזה כרוך בעלות אסטרונומית של 3,000 שקל. נתנו לה כתובת של מישהו אחר שהשירות שלו היה זול יותר. כשבעלי ראה את החבישה הוא התפלא ואמר שאפילו בשנות התשעים לא עשו חבישות עם חומרים ברמה ירודה כל כך. מיד כשהיא נחתה בארץ הוא החליף את החבישה לגבס".

הסיפור הזה, אומר ד"ר קונסטנטין, מספק הצצה לרמת הרפואה באזרבייג'ן, דווקא משום שמדובר בעניין פשוט כל כך שבישראל מבצעים בקלות בכל מוקד. "לא הייתי ממליץ למישהו לטוס לשם לקבל טיפולים רפואיים, בטח שלא פולשניים. הרופאים שם ברמה נמוכה מאוד. כמו שקורה ברוסיה ובאוקראינה ובכל הרפובליקות הסובייטיות לשעבר, מדובר בשילוב של רמה נמוכה עם חמדנות. מפתחים את הרפואה הפרטית על פני הרפואה הציבורית במטרה להרוויח כסף. העובדה היא שבני המעמד הגבוה טסים למדינות אחרות לטיפול רפואי. בעלי האמצעים נוסעים לישראל או לאירופה, אלה שיש להם פחות נוסעים לטורקיה, אלה שהיה להם עוד פחות מזה נסעו לאיראן. רק פשוטי העם מקבלים טיפול רפואי ברמה המקומית. כרופאים ישראלים אנחנו מקבלים טלפונים ובקשות מחברים משם או מחברים של חברים, שמבקשים חוות דעת של הרופאים שלנו".

הבעיה אינה נובעת ממחסור כלכלי, מסביר קונסטנטין. "כשנכנסים למרכזים רפואיים פרטיים, מבינים שיש שם השקעות גדולות מאוד", אומר קונסטנטין. "הבעיה היא מי שיפעיל את כל זה, ומדובר ברופאים ברמה נמוכה שהם חסרי ידע וניסיון. נוצר מצב שיש זמינות גבוהה של מכוני דיאגנוסטיקה, כמו MRI או סי־טי, ומשלמים הרבה פחות ממה שמשלמים בארץ; MRI פרטי בארץ נע בין 3,500 ל־4,500 שקל, ושם אתה עושה את זה ב־150־200 דולר. מבחינה הזו זה משתלם מאוד, אבל לא הייתי סומך על הפענוח שלהם.

"הגישה הרפואית בארצות הפוסט־סובייטיות שונה לחלוטין מהגישה בעולם המערבי. הרפואה בישראל מבוססת על רפואה ציבורית, והפרטית היא תוספת לרפואה הציבורית שמעניקה שירותים ברמה טובה. שם רוב הרפואה היא פרטית והרווח הוא שמוביל את הפעילות, הן מבחינת האבחונים הרפואיים והן מבחינת הטיפולים שניתנים. דברים שלא היינו עושים פה גם תמורת כסף גדול, הם עושים שם בלי שום בעיה. הם דורשים מהמטופלים שלהם לשלם על פעולות כירורגיות שהם בכלל לא נדרשים לעבור. יש גם מרפאות ממשלתיות ובתי חולים, אבל הם ברמה נמוכה מאוד".

התפתחות תעשיית הנפט באזרבייג'ן במאה ה־19 משכה אליה בעלי אמצעים ומשפחות אמידות, בהם גם יהודים משכילים משטחי האימפריה הרוסית. לרופאים שביניהם היה חלק נכבד בפיתוח תחום הרפואה במדינה. "הרופאים הבכירים באזרבייג'ן היו יהודים והתגוררו בבאקו", אומרת לנה. "דודה שלי הייתה רופאת ילדים בכירה, וגם הנשיא שלהם היה מטופל אצלה כשהיה ילד. היה מקובל אז לדרוש להיות מטופל רק אצל רופא יהודי. התלמידים היהודים היו כל כך חזקים מבחינה לימודית לעומת האחרים, שהם התקבלו לרפואה בקלות.

"כשפרצה מלחמת נגורנו־קרבאך בשנות התשעים והיהודים רצו לעלות לארץ, הממשלה פנתה אליהם וביקשה שלא יעזבו. הבטיחו להם שהממשלה תפרוס עליהם את חסותה, אלא שלקהילות היהודיות יש זיכרון קולקטיבי, וכשרואים ששוחטים את השכנים שלהם הם יודעים שזה עלול להגיע גם אליהם. אפילו היום, כשאנחנו מבקרים שם שואלים אותנו למה עזבנו. כל הרופאים המפורסמים נטשו אז בבת אחת".