הרב שניאור סגל לא ישכח את המפגש הראשון שלו עם "יהודי ההרים", יהודי הקווקז. "הגענו למדינה לפני 16 שנים, לקראת פסח", מספר סגל, שליח חב"ד בבאקו ורב הקהילה האשכנזית, בעת ביקור שאני מקיים באזרבייג'ן. "הבאתי איתי מהארץ מוצרים בסיסיים והזמנתי את בני הקהילה לבוא ולקחת. לא הכרתי את כל המנהגים, שלמעשה אני לומד אותם עד היום. באחד הימים הגיעה משפחה לקבל מצות והצעתי להם לקחת גם סוכר. האימא הזדעזעה: סוכר בפסח? אתה דתי? אתה רב? התברר שבעבור הקווקזים, סוכר שלא בא כקוביות נחשב חמץ לכל דבר".
מהר מאוד למד סגל כי לקהילות באזרבייג'ן יש מסורות משלהן ששורשיהן בני מאות שנים. "יש יהודים שלא צמים ביום כיפור, אבל בפסח הם לא יאכלו שום דבר מחוץ לבית. זה השתרש חזק אצלם. הם לא למדו את הדברים בבית הספר אלא מאימא שגדלה בבית שהמסורת הזו נהוגה בו מדורי דורות, גם בתקופה הקומוניסטית. גם אם אני חובש כובע גדול ויש לי זקן, זה לא יבלבל אותה. מה שאסור אסור".
קהילת יהודי אזרבייג'ן החיה בלב הרי הקווקז, רחוק מהמרכזים היהודיים הידועים, נחשבת לאחת הייחודיות בעולם היהודי - לא רק בשל עתיקותה אלא גם בזכות הגיוון הפנימי שלה והדו־קיום הממושך עם הרוב המוסלמי באזור. למעשה מדובר בפסיפס של עדות עתיקות וחדשות ששמרו על זהותן בתוך סביבה מוסלמית, תוך שילוב נדיר של מסורת, הסתגלות וחיים משותפים.
"הג'והורים", או "יהודי ההרים", הם אנשי הקהילה הקווקזית הגדולה והוותיקה ביותר. "השורשים שלנו מאיראן והמסורת שלנו עוברת לדור הצעיר", אומר רב הקהילה הוותיק, אברהם יעקובוב. "אני יכול לומר ש־85 אחוזים מבני הנוער מחוברים לקהילה". הרב, בן 40, הוא יליד קירמיזי־קסבה, שעוד נגיע אליה בהמשך.
אנו משוחחים לקראת חג הפסח, ויעקובוב נזכר בחג החירות בעיירת הולדתו. "חגגנו עם נעליים חדשות בכל שנה", הוא מספר. "בראש חודש ניסן נהגנו להדליק מדורה, וביום אחרי הפסח ציינו חג שנקרא 'גובגיל', שם שמשמעותו 'גאולה'. יהודי ההרים הכינו את מאכלי הפסח שלהם ללא חומרי גלם תעשייתיים. בין מאכלי החג היו 'האשקנה' - פשטידת בשר מעורבת בביצים ועשבי תיבול; 'חויגושט' – פשטידה עשירה מבשר כבש או בקר, הנאפית שעות רבות; וגם 'דושפרה' או 'קורזה', שהם כיסונים ממולאים בשר מתובל".
בית הכנסת הגדול של העדה נמצא מול פארק החורף היפהפה, לא רחוק מחוף הים הכספי. הוא נבנה ב־2011 ונחשב לאחד היפים בקווקז. בכניסה אנו מתבקשים לחלוץ את נעלינו ולנעול כפכפי גומי, גם בשל המנהג המקומי וגם כדי לשמור על השטיחים הססגוניים המעוטרים דוגמאות גאומטריות כמיטב התרבות האזרית. לצד ספסלי העץ וארון הקודש הגדול ניצבת מנורה מיוחדת בעלת 12 קנים.
האתגר הגדול הוא מניעת התבוללות, אומר יעקובוב. "אנחנו מצליחים למנוע את הגידול במספר נישואי התערובת, אבל התופעה קיימת". בקהילה האשכנזית, לעומת זאת, שיעור ההתבוללות מגיע ל־90 אחוזים, מעיד הרב סגל. יהודים ממזרח אירופה הגיעו לאזור במסגרת תהליכי תיעוש של ברית המועצות. הם התיישבו בעיקר בבירה באקו והביאו עימם תרבות יהודית אירופית, שפה רוסית וזהות חילונית יחסית. כיום מספרם קטן בהרבה בעקבות גלי עלייה לישראל והגירה למערב, אך הם עדיין חלק מהמרקם היהודי המקומי.
לא מסתירים את הזהות
הרב סגל הגיע לכאן ממגדל־העמק, שהוריו משמשים בה כשליחי חב"ד. "הקב"ה זיכה אותנו לפעול במדינה שבה יהודים ומוסלמים חיים באווירה טובה בשלום ובשלווה", הוא אומר. "האזרים אנשים חמים, מכבדים ומסבירי פנים, וזה בא לידי ביטוי גם ביחס שבין העדות היהודיות השונות.
"מתוך כ־15 אלף יהודים שחיים במדינה, אנחנו בקשר רצוף עם 3,000. יכול להיות מישהו שבא בכל יום לבית הכנסת, או אדם שמגיע פעם בשנה לקחת מצות. יש יהודים רבים שכלל אינם יודעים על יהדותם, ויש כאלה שלא מזהים עצמם כיהודים. אחד הדברים המרתקים הוא לגלות יהודים חדשים. היה אדם שבא אלינו לעיתים קרובות ונהג לטעון שאשתו ובתו יהודיות. קשה להתווכח עם אדם כזה, וחשבתי שהדבר נובע מאהבתו ליהדות. השמות שלהן לא היו יהודיים כלל. הוא הציג מסמכים שונים שהשאירו סימני שאלה, וחששתי שהם מזויפים. שלחתי את המקרה לבית הדין במוסקבה, שמחזיק באמצעים משוכללים יותר לבירור יהדות, והתשובה הדהימה אותי: אשתו אכן יהודייה, וממילא גם הבת שלו. התברר שלסבתא רבתא שלה קראו חיה בת לייב, והיא ברחה בזמן המלחמה והתחתנה עם מקומי".
"היהודים באזרבייג'ן חיו תמיד בגלוי ובגאווה ובלי להסתיר את זהותם", משתבח נשיא הקהילה האשכנזית, אלכסנדר שרובסקי. "ייחודיותה של יהדות אזרבייג’ן נובע משילוב מיוחד. במאה ה־19 הגיעו לכאן יהודים מהאימפריה הרוסית — רופאים, משפטנים, מוזיקאים ומורים — שחיפשו הזדמנויות חדשות וגם נמלטו מאנטישמיות. במקביל, התפתחותה המואצת של תעשיית הנפט יצרה ביקוש גבוה לאנשי מקצוע כאלה. הדבר הוביל להשתלבות עמוקה של היהודים בחברה המקומית ולרמת כבוד גבוהה כלפיה".
קהילות קטנות יותר במדינה הן אלה של היהודים הגאורגים, שגם הם הגיעו בתקופה הסובייטית וחלקם נטמעו בקהילות האחרות. הם שומרים על מנהגים ייחודיים, מסורת דתית חזקה וקשרים משפחתיים הדוקים. יש גם נוכחות מצומצמת של יהודים ממוצא ספרדי או ממדינות אחרות, לרוב אנשי עסקים, דיפלומטים או שליחים. רב הקהילה הספרדית־גאורגית הוא הרב זמיר איסייב, שמוצאו דווקא מהיהודים ההרריים. בית הכנסת שלו נמצא באותו בניין של בית הכנסת האשכנזי, בניין נאה המאובטח היטב 24 שעות ביממה.
"הקהילות משגשגות ואנחנו מרגישים בטוחים", הוא אומר לנו. "בשנה שעברה היו פה 25 אלף תיירים. עד פרוץ המלחמה היו 30 טיסות בשבוע בין תל־אביב לבאקו . אחרי המלחמה התיירים יחזרו בהמוניהם", הוא משוכנע. בעיר יש שתי מסעדות בהשגחתו, "רימון" הבשרית ו"אביב" החלבית.
"כמדינה סובייטית לשעבר יש פה התבוללות, אבל לא כמו ברוסיה, ואנחנו כאן כדי לצמצם אותה. למעשה המדינה עוזרת לנו בעניין הזה - בית הספר היהודי הוא ממלכתי ובמימון המדינה. יש לה אינטרס שהיהודים יישארו נאמנים לדתם. אין כאן בכלל אנטישמיות", הוא מצהיר.
בחודש שעבר הגיע איסייב לישראל ונפגש עם חברי כנסת. בתקשורת דווח כי הביא עימו מסר אישי מהנשיא אילהם אלייב, אבל הרב מגחך. "הנשיא לא ביקש ממני להעביר כל מסר. בסך הכול ציטטתי מה שאמר על מחויבותו לביטחון הקהילה היהודית ועל חיזוק הקשרים עם ישראל. אלייב לא נכנע ללחצים להרע את היחסים עם ישראל בעקבות המלחמה. הוא אמר שמדינות לא־ערביות, כולל מוסלמיות, לא צריכות להתערב. כאשר עלתה על הפרק שליחת חיילים במסגרת הכוח הרב־לאומי לעזה הוא סירב להצטרף ואמר שאין סיבה לסכן חיילים אזרים למען הפלסטינים. אזרבייג'ן השתתפה אמנם בוועידת השלום של טראמפ, אבל נראה לי שהיא לא תשלח חיילים".
שלא כמו במדינות רבות אחרות, באזרבייג'ן הצעירים היהודים דווקא מחוברים לקהילה וליהדות, אומרים ראשי הקהילות. "הדור הצעיר שלנו הוא מקור לגאווה מיוחדת", אומר נשיא הקהילה שרובסקי. "הקהילה מפעילה תוכניות רבות לילדים, לבני נוער ולסטודנטים — יוזמות חינוכיות, חברתיות ותרבותיות שמחזקות את תחושת השייכות. כיום אנו רואים יותר ויותר משפחות צעירות שהקהילה היא חלק בלתי נפרד מחייהן, וזו עדות לעתיד יציב ומבטיח. באמצעות חינוך, פעילות קהילתית ושיעורי תורה קבועים לגברים ולנשים, הזהות היהודית מתחזקת משמעותית".
האם אתם מעודדים עלייה או את חיזוק החיים היהודיים המקומיים?
"שני הכיוונים חשובים ומשלימים זה את זה. חלק מבני הקהילה עולים לישראל, ואחרים ממשיכים לבנות את החיים היהודיים באזרבייג'ן ולחזק אותם. זה איזון טבעי ובריא".
עיר רפאים
עדויות שונות לנוכחותם של יהודים באזרבייג'ן קיימות כבר מהמאה התשיעית. הם התיישבו בכפרים ובהרים בצפון המדינה ובמרכזה, ושמרו על אורח חיים מסורתי. יש להם שפה משלהם, ג'והורית, שהיא תערובת של פרסית ומילים עבריות. בני הקהילה עסקו במסחר, בחקלאות, במלאכות מסורתיות ובשירותי ציבור מקומיים. בימי הביניים נהנתה הקהילה לרוב ממעמד מוגן, אך לעיתים התמודדה גם עם הגבלות ומיסים ייחודיים ליהודים.
במאה ה־19, עם סיפוח אזרבייג'ן לאימפריה הרוסית, החלו להתיישב במדינה גם יהודים אשכנזים. הקהילה האשכנזית הקטנה, שמנתה מאות בודדות, הפכה לחשובה מבחינה תרבותית וכלכלית. לעומתה, יהודי ההר המשיכו לחיות בכפרים ובאזורים הרריים. בשלהי המאה ה־19 חיו שם בין 15,000 ל־20,000 יהודים. הקשרים עם השלטונות הרוסיים היו מורכבים: מצד אחד, הקהילה זכתה למעמד מוגן; מצד שני, היו הגבלות על דת, חינוך ותעסוקה. עם הקמת "הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של אזרבייג'ן" במסגרת ברית המועצות, חלו שינויים ניכרים בחיי היהודים. השלטון הסובייטי הגביל את הפעילות הדתית: בתי כנסת הוסבו למבנים ציבוריים, שיעורי דת נאסרו, ואירועי חג יהודיים הוגבלו. ובכל זאת, יהודים המשיכו לשמור על זהותם התרבותית בשטחי מגוריהם ובקהילות הסגורות.
יהודים קווקזים עורכים סדר פסח במאה | חתונה יהודית בקירמיזי־קסבה, שנות השישים ה19 | צילום: באדיבות עמותת סטמאג'י
בין שתי מלחמות העולם ירדו יהודי ההר לערים המרכזיות. הקהילה האשכנזית המשיכה לשגשג בעיקר בבאקו, בשל תעשיית הנפט שהייתה אז במגמת התרחבות. בשנים אלו חוו יהודי אזרבייג'ן גם אפליה מקצועית והתמודדו עם מדיניות סובייטית של "רוסיפיקציה" והשפלה של תרבויות מיעוטים. לאחר מלחמת העולם השנייה ירד במקצת מספר היהודים עקב עלייה לישראל והגירה למדינות אחרות, ועדיין חיו באזרבייג'ן כ־30־40 אלף יהודים. לאחר קבלת העצמאות ב־1991, הקהילה קיבלה חופש דת, בתי כנסת הוקמו מחדש, נפתחו מוסדות תרבות יהודיים וחוזקו קשרים עם קהילות יהודיות. כיום חיים במדינה כ־5,000 יהודים, רובם בבאקו, וכן קהילות קטנות בכפרי צפון המדינה.
מבאקו נסענו לקירמיזי־קסבה, "העיר האדומה", שבימי הזוהר שלה כונתה "ירושלים של הקווקז". העיירה, הסמוכה לעיר המחוז קובה, היא מרכזם הבולט של יהודי ההרים – והיא נחשבת לאחד היישובים היחידים בעולם (מחוץ לישראל) שכמעט אין בהם אוכלוסייה לא־יהודית. היום רבים מהבתים ריקים, לאחר שאלפי יהודים עלו לישראל או היגרו לרוסיה ולמדינות אחרות.
הכפר נוסד במאה ה־18, אך מסורות מקומיות מרחיקות את ראשיתו לימי חורבן בית ראשון. לפי תפיסות אלו, יהודים חיו כאן כבר בימי האימפריה הפרסית, ומאז נמשכה נוכחותם גם בתקופת השלטון המונגולי ובתקופות הכיבושים האסלאמיים. הקמתו הרשמית של הכפר, בשנת 1747, סימנה נקודת מפנה: חוסיין עלי, החאן של הבירה דאז קובה, ראה בעין יפה את התיישבותם של היהודים בעיר, שבה יהיו מוגנים מתקיפות ליליות ומשודדים.
בעבר חיו כאן אלפי יהודים, אך המספרים השתנו לאורך השנים בהתאם לתמורות היסטוריות: בתקופה הסובייטית, לאורך המאה העשרים, התגוררו בכפר ובסביבתו בין 15 ל־18 אלף יהודים, רובם מיהודי ההר. לאחר התפרקות ברית המועצות בשנות התשעים רבים היגרו לישראל, לרוסיה ולארה"ב, והאוכלוסייה היהודית הצטמצמה משמעותית. כיום מתגוררים באזור כ־3,000 יהודים. הקהילה עדיין פעילה, ונחשבת לאחת הקהילות היהודיות הרציפות והייחודיות בעולם.
שוטטנו בעיר לעת ערב. היום היא נראית כעיר רפאים. הבתים והווילות היפות חשוכים, וברחובות כמעט אין איש. התפעלנו מהסגנון האדריכלי, שילוב ייחודי של מסורת קווקזית עם השפעות פרסיות, רוסיות ויהודיות. רוב המבנים ההיסטוריים בכפר נבנו במאות ה־18 וה־19. אלה בתים מרווחים בני קומה או שתיים, עם קירות אבן עבים, גגות רעפים אדומים וחצרות פנימיות.
תוך כדי שיטוט פגשנו ביחזקאל דוידוב, תושב העיר לשעבר שעלה לישראל בגיל 32, וכעת בא לבקר בני משפחה. "נולדנו כאן, עשרה אחים ואחיות, והחיים לא היו קלים", הוא מספר. "לא היו מפעלי תעשייה והיהודים עסקו בעיקר בחקלאות, שגם היא לא הייתה במיטבה. היו מטעי תפוחים והרווחנו בצמצום. כדי לראות טלוויזיה הלכנו לבית של שכן עשיר".
שורשיה של משפחת דוידוב באיראן, וממנה הגיעו לקווקז לפני 270 שנה. "אימי ספרה לי שב־1936 באו חיילים סובייטים, אסרו את הרבנים וראשי הקהילה ושלחו אותם לסיביר. התברר שכשכנים מוסלמים הלשינו לשלטונות היכן גרים הרבנים ומי מלמד תורה בחשאי. את המצות לפסח היינו קונים ממאפייה סודית. רבים מבני משפחתי לא חזרו ממלחמת העולם השנייה, בהם הדוד שלי". בגיל 18 גויס גם יחזקאל לצבא הרוסי. "שירתּי בוולדיווסטוק, בסיביר. קפאתי שם מקור. שנתיים לא ראיתי את הבית".
אדמו"ר אלמוני
נכנסנו לבית הכנסת גילאקי שנבנה ב־1888. גם כאן מבקשים לחלוץ נעליים בשל השטיחים הצבעוניים והיקרים הפרושים מקיר לקיר. בית הכנסת השני הפעיל כיום, "שש גומבורה" (שש כיפות), גדול ומרשים יותר. בראשו אכן מתנוססות שש כיפות אבן בולטות, המאפיינות את הארכיטקטורה של הכנסיות הרוסיות־אורתודוקסיות. הוא נבנה במאה ה־19, הפך למפעל בתקופה הסובייטית, ואחרי קריסת ברית המועצות שוקם ונפתח מחדש.
בשנות התשעים השתפרו החיים לבלי הכר, מספר יחזקאל. "היהודים החלו לעסוק במסחר ופתחו עסקים. במשך השנים רבים התעשרו, אפילו מאוד. רבים מהם חיים היום במוסקבה אבל ממשיכים להחזיק כאן את בתיהם ולא מסכימים למכור או להשכיר אותם ללא־יהודים, כדי לשמור על אופייה של העיר. זו הסיבה שאתה רואה בתים רבים נעולים וחשוכים".
בקירמיזי־קסבה פעלו בעבר 13 בתי כנסת, עדות לעושר הדתי והקהילתי של יהודי ההר. כיום נותרו כמה בתי כנסת פעילים, ואחרים שוקמו או הוסבו למוזאונים.
בהמשך סיורנו אנחנו מגיעים למבנה גדול ומואר, בראשו מתנוסס שלט גדול: "מקווה האדמו"ר גרשון". השומר שמח על בואנו ופותח את הדלת. לעינינו נגלה מקווה מפואר: כולו מחופה שיש לבן, קשתות וחדרי טבילה פרטיים. אפילו כיסא מגולף של אליהו הנביא המיועד לברית מילה ראינו שם. איש לא ידע לומר לנו מיהו אותו אדמו"ר גרשון. נראה שמדובר באחד הרבנים המקומיים, שכן בקהילת יהודי הקווקז, התואר "אדמו"ר" לא משמש במובן החסידי המוכר. בקירמיזי קסבה פועלים בתי ספר יסודיים ושני תיכוניים שבהם לומדים יהודים לצד אזרים, רוסים ובני מיעוטים אחרים מהאזור. הלימודים מתנהלים ברוסית ובאזרית, ובבית הספר חוגגים את חגי הדתות השונות - חג המולד הנוצרי, הנורוז הפרסי וראש השנה היהודי. שיעורי עברית נלמדים שעתיים בשבוע בבתי הספר היסודיים.
אלכסנדר שרובסקי, נשיא הקהילה האשכנזית, רואה בתפקידו שליחות. "מה שמניע אותי הוא אחריות והמשכיות כלפי הדורות הקודמים, ששמרו על החיים היהודיים גם בזמנים קשים. המוטיבציה שלי היא ליצור תנאים לצמיחת הקהילה ולחזק את הזהות היהודית. אחד הרגעים המרגשים שאני זוכר התרחש בתקופה מתוחה. יהודים התכנסו אז בבית הכנסת מודאגים, ותושבים מקומיים ביקשו מהם שלא לעזוב — מחווה אנושית עמוקה ובלתי נשכחת. אנחנו מאמינים שחיי היהודים באזרבייג'ן ימשיכו להתקיים גם בעתיד. ייתכן שמספר האנשים ישתנה, אך תמיד יהיה גרעין של אנשים הקשורים עמוקות למקום, למסורת ולזהות".