בשלהי ספטמבר 2023, הכבישים המתפתלים בין ההרים של חבל נָגוֹרְנוֹ־קָרָבָּאךְ הפכו לנהר איטי של אבק, עשן מנועים ויגון. בתוך ימים ספורים, למעלה מ־100 אלף ארמנים אתניים נאלצו לארוז במכוניות ובמשאיות חבוטות את מה שנותר מרכושם ולנוס מערבה אל הגבול הארמני. הם הותירו מאחוריהם ערי רפאים, אסמים ריקים, ואת השרידים העשנים של שלושים שנות מאבק להשגת עצמאות.
הגלות ההמונית זעזעה את העולם בפתאומיותה, אך קריסתה של הרפובליקה הסוררת לא הפתיעה איש. זו הייתה המערכה האחרונה בדרמה גיאו־פוליטית אכזרית שנמשכה שלושה עשורים. כאשר המתקפה האזרית העצימה שברה את קווי ההגנה האחרונים של המובלעת הארמנית, הסוף כבר היה צפוי.
משקיפים מערביים התפתו זה מכבר להביט על ההתרחשויות בדרום הקווקז בעדשה אוריינטליסטית עצלה, ולהכריז שמדובר באזור כאוטי, רווי בקטטות אתניות ודתיות עתיקות ומעגל אינסופי של נקמות דם. ואולם נרטיב כזה עלול להסתיר את מה שבאמת קרה בבאקו במהלך שלושים השנים האחרונות. סיפור המלחמה בין ארמניה לאזרבייג'ן, והמחוז שנלכד ביניהן, לא באמת קשור למאבק בין אסלאם לנצרות. מה שהעולם ראה היה זעזוע משנה נוסף שהתרחש בעקבות נפילתה של חומת ברלין, כאשר אומות חיפשו את זהותן הלאומית אחרי עשרות שנות שעבוד לאידיאל הקומוניסטי. במקרה של אזרבייג'ן, זהו גם סיפורה של אומה שחושלה בלהבות של כישלון צבאי הרסני אך בנתה את עצמה בקפידה, המתינה לרגע הנכון ושרטטה את מפת האזור מחדש.
כדי להבין את המלחמה על נגורנו־קרבאך, וכיצד היא באה אל קיצה רק לאחרונה, עלינו לחזור אל האימפריה לשעבר שאחראית לכל המצב: ברית המועצות.
הפרד ומשול
בשנת 1921 קיבלה ה"קַוְובּוּרוֹ" – ועדת הקווקז הבולשביקית, שהוקמה בין השאר על ידי מהפכן צעיר בשם יוזף סטלין, שהיה אז קומיסר העם לענייני הלאום – החלטה גורלית. שבעת חבריה הגדירו את נגורנו־קרבאך, מחוז הררי שאוכלוסייתו הייתה ארמנית בעיקרה, כמחוז סובייטי אוטונומי. ואולם הם ציירו את גבולות האזור כך שהמובלעת הארמנית הזו תהיה ממוקמת כולה בתוך הרפובליקה הסוציאליסטית הסובייטית האזרית.
זו לא הייתה טעות קולמוס או שגיאה בירוקרטית. המהלך הזה גילם היגיון ציני שהופעל שוב ושוב על ידי ברית המועצות, כפי שעשו אימפריות אחרות בהיסטוריה: הפרד ומשול. באופן שיטתי, ברית המועצות עשתה כל מאמץ לשלהב מתחים אתניים קיימים ולנצל אותם לטובתה. בהחלטתם להציב את האי הארמני האתני בתוך הים המדיני האזרי, חברי ההנהגה במוסקבה וידאו שהן בבאקו והן בירוואן לעולם לא יחושו בטוחים לחלוטין במצבם הפוליטי. האזרים מכאן והארמנים מכאן יתמודדו תמיד עם חוסר יציבות בגבולותיהם, ועל כן ייאלצו לפנות לקרמלין בכל פעם שיתפתח סכסוך או תעלה שאלה מדינית גדולה.
כך למעשה הטמינו הסובייטים פצצת זמן באזור, שכל מטרתה לוודא שהפריפריה תמשיך לשאת את עיניה אל המרכז.
הנשיא אילהם אלייב מניף דגל אזרי בסטפנקרט, 2023 | מצעד צבאי אזרי בהשתתפות אלייב, נגורנו־קרבאך, 2023 | צילום: AFP
במשך קרוב לשבעים שנה ניסו הארמנים להזיז את הגבול, אך הסובייטים הצליחו למנוע התלקחויות גדולות בסיר הלחץ הגיאוגרפי שהם בישלו. כל מרידה דוכאה ביד ברזל, וכל ויכוח אתני בוטל באמצעות הסיסמאות החלולות על "אחוות האחים הסובייטית". אך בשלהי שנות השמונים, כאשר מיכאיל גורבצ'וב השיק את רפורמת הגְלַאסְנוֹסְט ("פתיחות") בניסיון נואש להציל את האימפריה הקורסת, עשרות שנים של איבה אתנית מדוכאת התפרצו באחת.
במסגרת המדיניות של גורבצ'וב, אזרחי ברית המועצות יכלו לדבר בחופשיות לראשונה מזה עשרות שנים. והקול המובהק שעלה מפי תושביו הארמנים של חבל נגורנו־קרבאך היה הבקשה להתאחד עם מדינת האם, ארמניה. האזרים הגיבו בסירוב מוחלט, וברית המועצות כבר הייתה חלשה וגוססת מכדי לבלום את פרץ ההתבטאויות הלאומניות. ב־1991, כאשר דגל הפטיש והמגל הוסר סופית מעל הקרמלין, שתי הרפובליקות שזכו זה עתה בעצמאותן כבר החלו להילחם זו בזו, בניסיונות נואשים לשנות את הגבולות שקבעה האימפריה הגוועת.
ההשפלה הפכה למנוע
הליכי הגירושים שהחלו להתנהל ברחבי אירו־אסיה עם קריסתה של ברית המועצות לא היו שקטים, אך בדרום הקווקז הם היו דרמטיים במיוחד. מה שהחל כמחלוקת פוליטית סביב גבולות שיפוט בשלהי שנות השמונים, התפתח במהירות למלחמה גלויה בין שתי השכנות. עד שברית המועצות התפרקה רשמית, האזור כבר הידרדר לסדרה של מתקפות שבמהלכן נטבחו מאות אזרים וארמנים. במקביל, מאות אלפים משני הצדדים החלו לנוע לכיוונים הפוכים כדי להימלט מהאלימות האתנית המתפרצת.
כאשר לבסוף הצבא הסובייטי עזב את האזור, הוא הותיר אחריו מלאים עצומים של נשק כבד. שתי הרפובליקות מיהרו להתחמש. כך נולדה מלחמת נגורנו־קרבאך הראשונה, שהתחוללה מ־1991 ועד הסכם הפסקת האש ב־1994.
האזרים לא היו מוכנים למלחמה כלל. באקו התאפיינה אז בחוסר יציבות פוליטית, מנהיגים קמו ונפלו בזה אחר זה. הצבא היה גם הוא חלש ולא מאורגן, וכוחותיו הובסו בקרב שוב ושוב. הארמנים, שצבאם היה מיומן יותר, וכלל מתנדבים רבים שפעולותיהם תואמו בקפידה, לא עצרו בכיבוש נגורנו־קרבאך. הם התקדמו הלאה וכבשו עוד שבעה מחוזות אזריים שכנים, כדי ליצור אזור חיץ עצום שיבצר את עמדותיהם לעד.
התבוסה האזרית הייתה כרוכה בהשפלה עמוקה. אחרי שנים רבות של התבשלות שקטה, כאשר המלחמה פרצה סוף־סוף התברר שהם כלל לא היו מוכנים אליה. כעת הם הפסידו לא רק את המחוז שעמד במרכז המחלוקת, אלא גם שטח רב נוסף, שהיה שייך להם ללא עוררין.
המלחמה גבתה גם מחיר אנושי עצום. כמיליון אזרחים אזרים גורשו מקרבאך ומהמחוזות הסמוכים, ונאלצו להימלט מזרחה. ברחבי המדינה צצו ערי אוהלים ומחנות פליטים מאולתרים – בקרונות משא, בבתי ספר נטושים ולצידי הדרכים. הרפובליקה הסובייטית לשעבר הייתה עסוקה עדיין בניסיון להגדיר את זהותה החדשה כמדינה אזרית עצמאית שמוסקבה כבר לא מושכת בחוטיה, וכעת היה עליה להתמודד עם הכישלון המחפיר שבו הסתיימה מלחמתה הלאומית הראשונה.
לעיתים התמודדות עם קושי עלולה להגדיר זהות ולסמן יעדים טוב יותר מהצלחה. התבוסה המוחצת הפכה במהרה למנוע הרגשי של הלאומיות האזרית המודרנית. הזהות הפוסט־סובייטית הכאוטית הוחלפה במטרה יחידה, מאחדת ובוערת: השבת האדמה שאבדה.
פרוטוקול בִּישְׁקֵק, שנחתם בתיווך רוסי ועצר את המלחמה במאי 1994, לא פתר דבר. לא היה כאן הסכם שלום, לא הסכם סופי, ואף לא מאמץ לפייס. קו החזית הפך לצלקת שנמתחה לאורך האזור, והכול התכוננו ליום שבו הפצע שהגליד ייפתח מחדש.
המאזן התהפך
ב־1994 הייתה אזרבייג'ן מדינה במשבר. הכלכלה קרסה, המערכת הפוליטית לא הצליחה להתגבש סביב מנהיג מאחד, והצבא הושפל במלחמתו הראשונה. במקביל החלה ארמניה, שרויה באופוריה של ניצחון לא צפוי, להפעיל את סמכותה על השטחים שנכבשו, בזמן שמוסדותיה נרקבו מבפנים. בירת ארמניה ירוואן נפלה במלכודת הקלאסית האורבת לכל מנצח: הם הניחו שהמלחמה שזה עתה הסתיימה תהיה האחרונה.
הנסיגה הארמנית ב־2023 | פינוי פצועה לבית החולים הצבאי האזרי במלחמת נגורנו־קרבאך הראשונה, 1992 (משמאל) | צילום: AP
לאזרבייג'ן לא היה תירוץ לאופוריה. תחת הנהגתו האכזרית והפרגמטית של הֵיידָר אָלִיֵּיב, גנרל לשעבר בקג"ב, שב־1993 נטל לידיו את השליטה במדינה וכך מנע את קריסתה הסופית, החלה באקו להיבנות אט־אט מחדש. אלייב הבין כי אי אפשר לבנות צבא מודרני ללא בסיס כלכלי איתן, ושכדי להפוך לשחקן בינלאומי עליך לספק לשכנים ולמעצמות סיבה לרצות בקיומך ואף בשגשוגך.
כך, בספטמבר 1994, חודשים ספורים בלבד אחרי הסכם הפסקת האש המשפיל, חתם אלייב על מה שכונה במדינה חוזה המאה. הוא הזמין קונסורציום של ענקיות נפט מערביות, בראשן בריטיש פטרוליום, להתחיל לשאוב מהמאגרים העצומים שבים הכספי. בכך ביקש אלייב להשיג שתי מטרות: הצפת השווקים המערביים בנפט אזרי תַקנה לו פוליסת ביטוח גיאו־פוליטית נגד שכנים כמו ארמניה, רוסיה ואיראן. בנוסף, מכירת הנפט תניב די משאבים כדי לבנות מחדש את הצבא. כך, כאשר יום הפקודה להשבת השטח שאבד יגיע, יהיה לו צבא שמסוגל לעמוד במשימה; וגם אם בוושינגטון ובלונדון לא ישמחו על המלחמה שתפרוץ, הן גם לא יתערבו מחשש לפגיעה באספקת הנפט.
היידר אלייב שלט במדינה במשך עשר שנים, ועם מותו ב־2003 ירש אותו בנו אִילְהָם, המכהן כנשיא אזרבייג'ן עד היום. לצד התפקיד ירש אילהם אלייב גם מכונת מלחמה משומנת: קופה גדושה, וצבא שנבנה ואומן לקראת השיבה לנגורנו־קרבאך.
בזמן שהמנהיגות הארמנית נעשתה שאננה ותלויה לחלוטין במטריית הביטחון הרוסית המתפוררת, אזרבייג'ן הלכה והתעצמה. בחסות פריחת תעשיית הנפט במדינה, תקציב הביטחון השנתי של אזרבייג'ן זינק והגיע לעיתים ל־3 מיליארד דולר. עד אמצע העשור הקודם הוציאה באקו על הצבא שלה בלבד יותר משהוציאה ארמניה בכל תקציבה השנתי.
כסף ואימונים הם לא הכול. מאז עלייתו של אלייב לשלטון, הקפיד משטרו גם על משמעת נרטיבית. השאיפה למחות את חרפת ההפסד הפכה לאתוס הלאומי. בכל מקום, ממוסדות החינוך ועד ערוצי הטלוויזיה, הודגש שיום יבוא והאזרים ישובו לנגורנו־קרבאך. זה רק עניין של זמן.
ההנהגה הארמנית נהגה ללגלג על האזרים ולהגדיר את צבאם כנמר של נייר, אך הם לא הבינו את מה שקורה מעבר לגבול. בעקבות ההפסד הפכה אזרבייג'ן למדינה אחרת. בשקט תעשייתי, עד שלהי העשור הקודם מאזן הכוחות בדרום הקווקז כבר התהפך לחלוטין.
ירושה מהמלחמה הקרה
אשליית הסכסוך הקפוא התנפצה ב־27 בספטמבר 2020, וזו לא הייתה המלחמה שהארמנים ציפו לה. במשך כרבע מאה, הממסד הצבאי הארמני נח על זרי הדפנה מתוך ביטחון מוחלט בכך שקו הגבול ההררי שנמתח לפני חבל המריבה יעניק לארמנים המגינים יתרון מכריע במקרה של מתקפה. כמו מפסידים רבים אחרים לאורך הדורות, הארמנים בילו עשרות שנים בהכנות למלחמה שתתבסס על קו הגנה מבוצר וסטטי, ולפי כלליה של המלחמה הקודמת.
לעומתם, אזרבייג'ן הייתה מוכנה ללוחמה הטכנולוגית המתוחכמת של המאה ה־21.
המתקפה האזרית נמשכה 44 ימים, ועד מהרה התברר שהצדדים אינם משחקים על אותו מגרש. כוחות רגלים מילאו תפקיד מינורי בתחילת המלחמה, ושוחות וביצורים הפכו לנחלת העבר. המלחמה הזו עמדה בסימן הרחפן. אינספור סרטונים הציגו את כלי הטיס הזעירים חגים מעל שדה הקרב, ומשמידים מטרה אחר מטרה בדיוק קליני. באקו פתחה במבצע אווירי דו־שלבי שהתברר כיעיל להחריד. רחפני Bayraktar TB2 מתוצרת טורקיה סיפקו מודיעין מדויק ותקיפות כירורגיות, בעוד שרחפנים מתאבדים ישראליים מסוג Harop חיסלו את מערכות ההגנה האווירית הסובייטיות שארמניה עוד השתמשה בהן.
החוֹמרה הייתה רק חלק מהסיפור. אזרבייג'ן לא השתמשה בעושרה החדש כדי לרכוש צעצועים יקרים בלבד, אלא ייבאה גם את מבני הפיקוד והבקרה של נאט"ו, שהיו טובים ויעילים הרבה יותר מאלו הסובייטיים ששימשו את ארמניה, ירושה נוספת מימי מהמלחמה הקרה.
עם תום השלב הראשון, האזרים נהרו קדימה במהירות מבעיתה. שוב, כדרכם של מנצחים במלחמות רבות בהיסטוריה, במקום להתעמת ישירות עם קווי הביצורים הארמניים, החיילים האזרים פשוט עקפו אותם, תוך שימוש בציוד ראיית לילה ובתקשורת מאובטחת כדי לחדור במהירות דרך המישורים הדרומיים שלאורך הגבול עם איראן.
התפתחותו של הצבא האזרי הורגשה במיוחד כאשר המלחמה הגיעה לשיאה. בראשית נובמבר 2020 הגיעו הכוחות המיוחדים האזריים לשׁוּשָׁה – עיר מבצר בעלת חשיבות תרבותית עצומה, השוכנת על צלעו של צוק תלול ומשקיפה על סְטֵפָּנָקֵרְט, בירת החבל. האזרים היו יכולים להפציץ את העיר בארטילריה או להמתין להגעתם של כוחות השריון, אך חיילי הרגלים טיפסו על הצוקים בערפל כשהם נושאים ציוד קל בלבד, ונקטו לוחמה עירונית אכזרית כדי לכבוש את הפסגות. כיבוש שושה שבר את עורפה של ההתנגדות הארמנית. כעת, כשהארטילריה האזרית הייתה מכוונת ישירות אל בירת החבל, המלחמה הסתיימה.
ב־9 בנובמבר חתמה ארמניה המושפלת על הפסקת אש, שוב בתיווך רוסי. ההסכם אילץ את ירוואן לוותר על כל המחוזות הסובבים אותה שהיא החזיקה בהם מאז 1994. הוא הותיר לה רק חלק קטן מנגורנו־קרבאך עצמה, המחובר לארמניה על ידי כביש יחיד שאותו אבטחו כוחות "שמירת שלום" רוסיים.
זה היה ניצחון מדהים אך לא שלם עבור באקו, ולא בכדי: נראה היה שאלייב עצר בכוונה לפני הניצחון המוחלט. הוא צייר מחדש את המפה ונקם את כבודה הלאומי של ארצו, אך הותיר פיסה שלמה שטרם נכבשה. המכה הסופית עוד הייתה בדרך.
הפרדוקס האיראני
קשה לדבר על המלחמות הללו מבלי לעסוק בחידה גיאו־פוליטית גדולה, שיושבת על גבולה הדרומי של אזרבייג'ן. עבור מי שלא בקי ברזי האזור, אזרבייג'ן והרפובליקה האסלאמית של איראן נראות כבעלות ברית טבעיות. הן חולקות גבול עצום ומחורר, סיפוריהן ההיסטוריים שלובים זה בזה, וחשוב מכול – שתיהן מוסלמיות שיעיות. עם זאת, לאורך שלושים שנות הסכסוך על נגורנו־קרבאך, האייתוללות תמכו דווקא בארמניה הנוצרית.
זהו ביטוי מובהק לניצחון הריאל־פוליטיק על הדת. טהרן לא תמכה בירוואן מתוך אהבה גדולה לכנסייה האפוסטולית הארמנית, אלא מתוך חשש משכנתה. יותר אזרים אתניים חיים בתוך המחוזות הצפוניים של איראן, מאשר באזרבייג'ן עצמה. עבור האייתוללות, אזרבייג'ן חלשה ומובסת שעסוקה בשכנתה מצפון הייתה מטרד שאפשר להתמודד איתו. אך אזרבייג'ן עשירה, חמושה ולאומנית, מגבירה את החשש שהאזרים האיראנים יחשבו על פרישה. ניצחונה של באקו היה הסיוט של טהרן.
כך נאלצה אזרבייג'ן לחפש חברים במקומות אחרים, וכרתה בריתות שנראות משונות, אך במבט אסטרטגי הן הגיוניות לחלוטין. באקו מנהלת יחסים דיפלומטיים קרובים עם בת דודתה הלשונית והאתנית טורקיה (בעלת הרוב הסוני), ואף פועלת תחת הסיסמה הלאומנית "אומה אחת, שתי מדינות".
באופן מוזר עוד יותר, אזרבייג'ן יצרה שותפות אסטרטגית עצומה בשווי מיליארדי דולרים עם מדינת ישראל. שתי המדינות אינן מנהלות יחסים חמים במיוחד באופן פומבי, אך בפועל באקו רכשה מישראל תחמושת מתקדמת, מערכות הגנה ואמצעים נוספים. כך מדינה שיעית אחת עובדת עם הנוצרים, ואילו השנייה (שבאופן רשמי היא מדינה חילונית) פונה למדינת היהודים.
אימפריות מתות לאט
הפסקת האש שנחתמה ב־2020 רק הכינה את הקרקע לשלב הסיום. במשך שנתיים וחצי, הארמנים האתנים שנותרו בנגורנו־קרבאך חיו בבועה שהלכה והצטמצמה, עם מסדרון גישה בודד לארמניה, שהיה ניכר שהרוסים לא ירצו ולא יוכלו להגן עליו לעולם.
ואז, כאשר ולדימיר פוטין החליט לפלוש לאוקראינה בפברואר 2022, המצב בקווקז השתנה בן־לילה. רוסיה, ההגמון המסורתי ומי שערבה לכאורה לביטחון הארמני, הייתה עסוקה במקום אחר. שומרי השלום הרוסים בקרבאך צומצמו לאוסף שוטרים חמושים שנותרו ללא גיבוי. אילהם אלייב זיהה את חלון ההזדמנויות ההיסטורי, והורה לצבאו לפעול.
בדצמבר 2022 יזמה אזרבייג'ן מצור על מסדרון לָאצִ'ין. בתחילה היו אלה פעילים בחסות המדינה שמחו על כרייה בלתי חוקית לכאורה, אך עד מהרה הפך המצור לנקודת ביקורת צבאית רשמית. במשך תשעה חודשים סחטה באקו את המובלעת בשיטתיות, והמזון, התרופות והדלק הלכו ואזלו.
נדרשו עוד כמה חודשים עד שהקרקע הייתה מוכנה לחלוטין, ואז, ב־19 בספטמבר 2023, אזרבייג'ן פתחה במה שהיא כינתה "פעולות מקומיות נגד טרור". המתקפה נמשכה 24 שעות בדיוק. מחוסרי אספקה, מנותקים לחלוטין מארמניה ומבינים שהרוסים לא יצילו אותם, המנהיגים הארמנים של נגורנו־קרבאך נכנעו. הם הסכימו לפזר את כוחותיהם הצבאיים וחתמו על מסמך המפרק באופן רשמי את הרפובליקה שלהם עד סוף השנה. חלום העצמאות בן שלושים השנים התאדה ביממה אחת.
כך הגענו אל הכבישים הקווקזיים הגדושים, כאשר 100 אלף תושבי המובלעת נאלצו לארוז את כל חייהם ולהימלט במהירות דרך מסדרון לאצ'ין. הקהילה הבינלאומית הביעה את החששות הרגילים. הצהרות פורסמו בוושינגטון, בפריז ובבריסל, אך איש לא התערב. המערב היה זקוק לגז אזרבייג'ני כדי להחליף את זה הרוסי, ואף אחד לא היה מוכן להכריז מלחמה על פיסת שטח הררית שהחוק הבינלאומי ממילא הכיר בה כשטח אזרי ריבוני.
כך, בהימלטות השקטה של ארמנים מובסים, תמה סאגת נגורנו־קרבאך. לפחות לעת עתה.
סיפורו של חבל המריבה ממחיש כיצד נבנית זהות לאומית מודרנית. מעבר לארכיאולוגיה, דת ותרבות עתיקה, הזהות האזרית עוצבה במחנות הפליטים של שנות התשעים, מומנה על ידי פריחת הנפט של הים הכספי, ולבסוף הבשילה במלחמת כיבוש מנצחת. הרפובליקה הפוסט־סובייטית הכאוטית של 1994 הפכה למדינה ממושמעת, חילונית ומיליטריסטית.
כאשר ברית המועצות קרסה ב־1991, אופטימיסטים מערביים הריעו לקץ ההיסטוריה ולניצחון הסדר הליברלי. אבל אימפריות אינן מתות בשקט, והגופה הסובייטית ממשיכה להתפורר בדרום הקווקז עד ימינו אנו.