מי שרצה להבין לאן נושבת הרוח בין איראן לארה"ב, אם לכיוון של משא ומתן או לכיבוש אי הנפט ח'ארג, ואולי בכלל אפשרות שלישית בדמות הפתעה רבתי, יכול היה לעשות אחד משלושה דברים: לבדוק את תחזית מזג האוויר לעשרת הימים הקרובים באי ח'ארג, לנסות לפענח את ההצהרות האופטימיות של הנשיא טראמפ מול ההתגרויות של ראשי משמרות המהפכה, ואפשרות שלישית: לעלעל בפינת ההורוסקופ השבועית. טראמפ, מתברר, הוא בן מזל תאומים, ואילו הגנרל קאליבאף, יו"ר הפרלמנט האיראני והאיש החזק בטהרן הנוכחית, בתולה. אם לצטט את אחת התחזיות האופטימיות ברשת: "השילוב האסטרולוגי בין דונלד טראמפ למוחמד באקר קאליבאף יוצר דינמיקה מרתקת של הפכים משלימים, המבוססת על כך ששניהם נשלטים על ידי כוכב מרקורי – כוכב התקשורת, האינטלקט והמשא ומתן". אשרי המאמין.
בהיעדר משא ומתן, התחזית לעשרת הימים הקרובים במפרץ הפרסי מצביעה על מזג אוויר אביבי יציב עם טמפרטורות נוחות וים רגוע. מה שנותן העדפה ברורה לכוח תוקף מודרני בעל עליונות טכנולוגית. אם לסכם בקצרה את המצב, הרי שסוללות הנ"מ והמכ"מים באי הושמדו כבר בשבוע שעבר בידי הכוחות האמריקניים, השומרים על עליונות אווירית מוחלטת מעל האי. כוחות מארינס וצי של מטוסי F35 נמצאים בעמדות המתנה סמוכות, אם וכאשר ייקראו לפתוח בהשתלטות קרקעית על מסופי הנפט לאחר שניצני המו"מ ייגדעו באיבם.
חזונו של טראמפ בעניין השתלטות על האי ח'ארג הוא חלק מתפיסת עולם עקבית המלווה אותו קרוב לארבעים שנה. כבר בשנת 1987, בנאום שנשא בניו־המפשייר, תהה טראמפ בקול רם מדוע ארצות הברית מגינה על נתיבי השיט במפרץ הפרסי בלי לקבל תמורה, והציע שארצות הברית "תיכנס לשם ופשוט תיקח כמה משדות הנפט שלהם". שנה לאחר מכן, בריאיון מכונן שהעניק ל"גארדיאן" בעת שקידם את ספרו על "אמנות העסקה", מתח טראמפ ביקורת חריפה על מה שכינה "אוזלת היד האמריקנית" במלחמת המכליות מול איראן, והצהיר כי אם כדור אחד היה נורה לעבר ספינה אמריקנית, הוא היה "עושה מספר" על האי ח'ארג, כלומר נכנס פנימה ולוקח אותו. הוא טען אז שאיראן מביסה את ארצות הברית מבחינה פסיכולוגית, וגורמת לה להיראות חלשה.
המתווכת. איסלאמבד בירת פקיסטן | צילום: גטי אימג'ס
מאז הוא לא שינה את דעתו. במפגש שקיים לאחרונה עם ראש ממשלת אירלנד סמוך לפתיחת מבצע "זעם אפי", התגאה טראמפ בכך שצדק כבר לפני עשורים כשאמר שיש לתקוף את האי כשאיראן "מתפרעת", וכינה את ח'ארג "יהלום הכתר" של הכלכלה האיראנית. מדיניותו הנוכחית – השמדת ההגנות האוויריות והצבאיות באי, תוך השארת מתקני הנפט שלמים כקלף מיקוח – משקפת את גישתו ההיברידית, העסקית־צבאית, שגובשה בשנות השמונים: שימוש בכוח אגרסיבי כדי ליצור יתרון פסיכולוגי וכלכלי מכריע בשולחן המשא ומתן.
אבל השאלה הגדולה היא עד כמה מצליח ממשל טראמפ לפענח את הדינמיקה הפנימית של הצמרת הנוכחית של משמרות המהפכה, מה הם העקרונות הפסיכולוגיים והמטען התרבותי שגורם להם להגיב כפי שהם מגיבים, ומדוע דחוף להם להלעיג על טראמפ שלוש פעמים ביום לפחות.
הסימן הראשון שחשף עד כמה האמריקנים מתקשים לפצח את האגוז האיראני ניתן בריאיון לפוקס ניוז לפני כחודש, שבו גילה השליח סטיב ויטקוף כי "טראמפ 'סקרן' בנוגע לסיבה מדוע איראן טרם נכנעה נוכח העוצמה הימית והצבאית האמריקנית". שבוע אחרי אותו ריאיון חשף ויטקוף כי "האיראנים ניסו 'לשחק' עם ארה"ב במו"מ, בלי כוונה אמיתית להפסיק את תוכנית הגרעין שלהם".
מאותו רגע שבו הכריז טראמפ כי הוא דוחה את האולטימטום בחמישה ימים, החלה להתפתח סצנה מורכבת של לוחמה פסיכולוגית דו־כיוונית. בעוד הנשיא טראמפ שב ומצהיר על התקדמות במו"מ, כולל אמירה חידתית על כך שהאיראנים העניקו לארה"ב "מתנה" שלא נקב בשמה, ההנהגה האיראנית שידרה קו נוקשה של לעג והכחשה. זה החל בהכחשה גורפת של קאליבאף, שבהודעה שפרסם כינה את הדיווחים על שיחות עם ארה"ב "פייק ניוז" שנועד לייצר מניפולציה בשווקי הנפט. אותו קאליבאף כונה אז בפי גורמים אמריקניים "מועמד חם" לנהל עימו את המו"מ.
בהמשך תוּבלה ההכחשה באמירות בוטות עוד יותר: דובר המפקדה המרכזית של ח'אתם אל־אנביא, אבראהים זולפקארי, לעג לטראמפ בטלוויזיה הממלכתית האיראנית באומרו: "האם הגעת לשלב שבו אתה מנהל משא ומתן עם עצמך?" ואילו שר החוץ עבאס עראקצ'י, שכונה בפי נציגי טראמפ למו"מ "מכונת פקס" חסרת השפעה, ביטא פן נוסף שחשף גם תחושת תסכול ורמייה. לדבריו, איראן חוותה "בגידה בדיפלומטיה" לאחר שארה"ב תקפה פעמיים תוך כדי סבבי שיחות קודמים. היה גם חשש שההזמנה הנוכחית למו"מ נועדה לייצר הזדמנות לחיסול קאליבאף עצמו. עראקצ'י אף הדגיש כי האיראנים אינם מעוניינים להידבר שוב עם הצמד ויטקוף וקושנר. מכיוון הבית הלבן נמסרה דווקא תגובה עניינית לחלוטין, לאחר שהוברר שמי שינהל את השיחות מול קאליבאף יהיה סגן הנשיא, ג'יי־די ואנס, מי שהכי פחות התלהב מהרעיון לצאת למלחמה.
מרחב הכחשה
כל ניסיון להבין לאן מועדות פניה של ההנהגה האיראנית הנוכחית, המורכבת כעת מאנשי המעגל השלישי בצמרת משמרות המהפכה – שהם גם היותר קיצוניים – הוא בגדר תעלומה; הוא נשען בעיקר על הצהרות פומביות, ומעט מאוד על ידיעה או הבנה של הדינמיקה הפנימית ויחסי הכוחות. ועדיין, ההבנה המתגבשת על סמך הערכות של מומחים, בצירוף תובנות של תרבות פוליטית ופסיכולוגית, מציירת תמונה של פער עמוק בין הרטוריקה הפומבית ובין המהלכים החשאיים של המשטר. ההערכות הן כי ההנהגה האיראנית, ובראשה מוחמד באקר קאליבאף, נוקטת במישור הגלוי קו של הכחשה מוחלטת ולעג להצהרותיו של הנשיא טראמפ, כחלק מאסטרטגיה של שימור כבוד לאומי ומניעת תדמית של כניעה תחת אש. בתפיסה האיראנית, משא ומתן אינו נתפס כחיפוש אחר פשרה אלא ככלי הישרדותי וכזירה נוספת להבסת היריב בכלים של הסתרה ותחכום. לכן הכחשה פומבית היא הכרחית.
עם זאת, נראה כי מאחורי הקלעים מנהלת איראן ערוצי תקשורת חשאיים, דרך מדינות מתווכות כמו פקיסטן או טורקיה. יתרה מכך, הצורך בהישרדות המשטר נוכח אסטרטגיית עריפת הראשים של ארה"ב והשמדת מערכי ההגנה האווירית, דוחף גם את הגורמים הניציים לשקול הפסקת אש טקטית. וכך, אף שמשמרות המהפכה הם גורם מעכב החושש מאיבוד נכסים אסטרטגיים כמו תוכנית הגרעין והטילים, דמות כמו קאליבאף עשויה להוביל ערוץ חשאי שימנע קריסה מוחלטת של הדיאלוג.
שהבאז שריף, ראש ממשלת פקיסטן | צילום: איי.אף.פי
גם כאן איראן פועלת בתפיסה של ניהול זמן; בעודה ממשיכה להכחיש כל קשר רשמי עם ממשל טראמפ כדי לשמור על נרטיב ה"התנגדות", היא מנסה להגיע להבנות שקטות שיסירו את האיום הצבאי המיידי. עם זאת, הנכונות האיראנית לוויתורים נותרה מוגבלת מאוד. הם ינסו לחתור להבנות והסכמים מעורפלים שישאירו להם מרחב תמרון עתידי, תוך הצגת כל הישג דיפלומטי כניצחון של כוח העמידה האיראני אל מול הלחץ האמריקני.
אז מי הם השחקנים הפועלים בזירת המו"מ? בראש המתווכים עומד שחקן חדש־ישן: פקיסטן. בשבוע האחרון הפך הציר הפקיסטני לצינור החמצן הדיפלומטי הקריטי בין וושינגטון לטהרן. בעוד שווייץ היא "תיבת הדואר" הרשמית, פקיסטן משמשת כחדר המשא ומתן המעשי, שבו הצדדים מנסים למנוע מלחמה. היא ממלאת תפקיד פורמלי כ"כוח מגן" המייצג את האינטרסים האיראניים מול ארצות הברית, מה שמעניק לה לגיטימציה חוקית וביטחונית לניהול המגעים הרגישים. הדמויות המרכזיות בציר הזה הם מוחמד באקר קאליבאף, שעל פי דיווחים שונים המריא בשבוע שעבר מטהרן לאיסלאמבד בטיסה צבאית מיוחדת בתיאום מראש עם ארה"ב וישראל, וסטיב ויטקוף, שליחו של טראמפ, המנהל את הקשר עם הנהגת הצבא והממשל הפקיסטני. כלי תקשורת פקיסטניים ציינו בשבוע שעבר כי קאליבאף הגיע לבירה במטוס RJ85 של חיל האוויר האיראני. הטיסה בוצעה תחת "חסינות זמנית" כדי לאפשר את המגעים הדיפלומטיים, ונעשו מאמצים לארגן פגישה פנים אל פנים בין קאליבאף לוויטקוף וקושנר.
ברמה הפורמלית, ראש הממשלה שהבאז שריף מספק את המעטפת המדינית. הוא שפנה פומבית לטראמפ והציע את בירתו כזירה למפגש. במקביל הוא מקיים מגעים גם עם הצד האיראני. תפקידו בפועל הוא בעיקר יצירת המסגרת הפוליטית, לא ניהול המו"מ עצמו. הדמות המשמעותית יותר היא הרמטכ"ל הפקיסטני אסים מוניר, שמקיים קשר טלפוני ישיר עם טראמפ ומוביל את התיאום האסטרטגי הרחב. בפקיסטן, לממסד הצבאי יש משקל מכריע בנושאי חוץ וביטחון, ומעורבותו של מוניר מעידה שהמהלך אינו רק דיפלומטי אלא גם ביטחוני־אזורי עמוק. אולם הציר הקריטי ביותר הוא המודיעיני. איש הקשר לוויטקוף וקושנר הוא אסים מליק, ראש המודיעין הפקיסטני, שיצר את הערוץ האחורי שבו מועברים מסרים לא רשמיים, נבדקות עמדות ומתואמות פגישות. זה הערוץ שבו נקבע אם יש בכלל היתכנות בסיסית להסכמות.
לא שינה את דעתו מאז. טראמפ בשנת 1987 | צילום: איי.פי
הבחירה באיסלאמבד כזירת המפגש משקפת את רצונם של הצדדים במרחב הכחשה פומבי, תוך ניצול המתחם המאובטח בבירה הפקיסטנית לקיום שיחות הרחק מעין התקשורת. ועדיין, בימים האחרונים הופיעו בכלי תקשורת פקיסטניים דיווחים שלפיהם קאליבאף הועבר לאחר נחיתתו לבית הארחה מאובטח ב"אזור האדום", שהוקף בכוחות אבטחה בדרג של כוננות עליונה. פקיסטן אף דרשה משני הצדדים להימנע מפעולות צבאיות במפרץ הפרסי כל עוד המשלחות נמצאות בשטחה.
על פי הדיווחים, במהלך שהותו במתחם מאובטח בפקיסטן קיבל קאליבאף "נון־פייפר" – מסמך עבודה אמריקני בלתי רשמי המפרט את לוחות הזמנים להסרת סנקציות בתמורה להקפאה מיידית של תוכנית הגרעין.
נשוב ונאמר שלמרות כל הדיווחים הללו, הנשענים על כלי תקשורת בפקיסטן וסוכנויות כמו רויטרס, התגובה האיראנית הרשמית שפורסמה בסוכנות הידיעות פארס היא דחייה רשמית של תוכנית 15 הנקודות שהציגו האמריקנים.
הימים הקרובים יכריעו אם לדיפלומטיה החשאית יש סיכוי, האם משמרות המהפכה יגררו את כולם למלחמת התשה ארוכה, או שאקדח שטראמפ הניח על השולחן לפני 40 שנה יוביל לקרב על האי ח'ארג.