הכול אצל יהודים הוא חלק ממסע ארוך, הכול הוא בין לבין; בין מצרים ובין הארץ המובטחת, בין מקדש לחורבן, בין גלות לגאולה, בין "חרבות ברזל" ל"שאגת הארי" הכמו־תנ"כי.
בהפוגה שבין שתי המערכות הללו, אלפי לוחמים שלנו שבמשך שנתיים לא עצרו ולו לרגע מן הלחימה בעזה ובצפון, ביקשו להשהות הכול ולבוא אל הלב שעבר פיתולים רבים מספור במסע התלאות. לגשת אל הנפש פנימה. חלקם עושים זאת בארץ, חלקם במרחקים.
שם, עם חברים שעברו דברים דומים, הם מתחילים במסע של שיקום. שם, במזרח־אסיה, המחיה זולה, הנופים קסומים, האוכלוסייה לבבית, האווירה רגועה, והכול כמו מזמין למרחב חסר שיפוטיות של שיבה איטית אל החיים.
יחד עם חבריי הרבנים ליאור אנגלמן, מתניה ידיד ואייל ורד הוזמנתי - בידי "מרכז סיפרא" - למסע קצר בדרום הודו. שתי מטרות היו להזמנה: האחת, פגישות עם גורמים רבי־השפעה בהודו, שביקשו להיפגש עם רבנים מישראל כדי להכיר את החברה הישראלית בהיבט הדתי והרוחני שלה. והשנייה, מסע בבתים היהודים הפרושׂים בדרום הודו ופגישה בלתי אמצעית עם המוני המטיילים, שעד לאחרונה רבים מהם לחמו כאן נגד אויבינו.
המטרה השנייה הציתה בנו רצון עמוק. דווקא במרחקים משהו במפגש הוא תמיד אחר, שונה, קרוב. וביקשנו את הקרוב. לשמוע, להיות יחד, ובתקווה גם להביא מתורת ארץ ישראל לנשמות מלאות החיפוש שמבקשות למצוא כאן מעט מנוח. לרב אייל ורד נולדו נכד ונכדה יומיים לפני ההמראה והוא נדרש להישאר בארץ. וכך יצאנו לדרך, שלושתנו.
הבית שלנו משדר לנו ביטחון. לפחות כך אמור להיות. "ביתי הוא מבצרי". כשאנחנו יוצאים מהבית אנחנו פחות בטוחים ומוגנים. אנחנו חשופים יותר, זקוקים יותר, ובעיקר נתונים למשתנים רבים. אולי האוטובוס לא יגיע, אולי הרכבת תאחר, אולי הטיסה תתעכב. לכן אנחנו אומרים את "תפילת הדרך".
רב חסדא, אמורא בבלי שהאריך ימים והתפרנס מייצור שיכר, הוא שתיקן את התפילה הזאת, והורה: "כל היוצא לדרך צריך להתפלל תפילת הדרך". באותם ימים כל יציאה מהבית הזמינה סכנה של חיות טרף או שודדים, וגם כיום היא מזמינה סכנות רבות, העיקרית שבהן היא תאונות הדרכים. לא סתם עמלק מגיע לבני ישראל בהיותם בדרך. גם המן ניסה להשמיד, להרוג ולאבד כשהיינו רחוקים מהבית שלנו, מהאדמה, מירושלים. אני מאלה שמיד כאשר הם מתחילים בנסיעה, הם רק מחכים לרגע שבו יוכלו לומר את התפילה המרגשת הזאת.
הנוסח של התפילה הזאת מלא לב ותחינה. הוא מבקש בשביל כולם, כי כולם זקוקים להגנה הזו בדרך. ולכן אנחנו מבקשים "שֶׁתּוֹלִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם וְתַצְעִידֵנוּ לְשָׁלוֹם וְתַדְרִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם, וְתַגִּיעֵנוּ לִמְחוֹז חֶפְצֵנוּ לְחַיִּים, וּלְשִׂמְחָה וּלְשָׁלוֹם". והבקשה הזאת - להגיע לא רק חיים, אלא לשמחה ולשלום - כל כך נדרשת, כי אפשר הרי להגיע עייפים ומותשים, נטולי אנרגיה. אפשר להגיע כשמשהו כבר מת בתוכנו; להגיע ולא ממש להגיע. לכן אנחנו מבקשים שהדרך לא רק תזלול מאיתנו אנרגיה, אלא גם תטעין אותנו בגילויים משמעותיים.
יש חן מיוחד, כמעט סודי, לחברים שעושים יחד דרך ארוכה ומאתגרת. למתנות שמגלים תוך כדי תנועה. אין לזה תחליף. ושלושתנו – הרב ליאור, הרב מתניה ואני, חברים טובים ושותפים לדברים משמעותיים וחשובים (אם אתם סקרנים, חפשו בגוגל: מסע הכנה ממתיק סוד לחגים). ועם זאת, המסע הזה יצר בנו חברות כמו חדשה ועמוקה הרבה יותר.
יצאנו לדרך. המטוס התעכב בארץ, הכול נכנס לדיליי, מה שגרם לטיסה הבאה שלנו – מדלהי לבנגלור - לברוח לנו. איך אנחנו מגיבים לשינויים בשדה תעופה רחוק ובשעת לילה מאוחרת? לחוסר ודאות, לבלת"מים, למציאות שלא עובדת לפי התוכניות שלנו, ל"מניעות" בשפה של הברסלבים? זאת המתנה שהדרך יכולה להעניק לנו: מפגש מחודש עם עצמנו - ללא הגנות, ללא חומות, ללא ביטחון. לשהוֹת ברגע הזה שבו אנחנו אבודים ותלותיים כל כך. וממנו להיפגש מחדש עם עצמנו ועם הקב"ה. כי אין כמו מפגשים על הדרך.
כמעט כל החבר'ה פה בוגרי המלחמה, חיילים ששירתו מאות ימים בעזה או בחאן־יונס. המוות היה לידם. ולא היה רגע לעכל, לנסות להתקרב אל הלב. ודווקא במרחקים, בתוך העוני והעזובה, הם מתחילים לגעת במה שאי אפשר לגעת בו, לגשש אט־אט אל הכאב.
בלילה הראשון שלנו בבנגלור, בועז, קצין בגולני, מבקש לדבר. אנחנו מתיישבים בפינה שקטה בבית חב"ד שמנהלים כאן השליחים המסורים נחום וליבי רוזנברג. הוא מספר שבאחת ההפוגות שבין סבבי הלחימה בעזה, הוא התחיל לבכות. "חיסלתי מחבלים, חיילים לידי נפצעו, והבנתי שאני פגוע רגשית מכל התקופה הזאת. כקצין נדרשתי כל הזמן לקבל החלטות של חיים ומוות, והכול במצבי לחץ ותוך כדי תנועה. האחריות הייתה אדירה, ולא עצרתי לרגע. כשסיימתי הבנתי שאני חייב לטייל שוב".
מימין: איילת שבתאי, יהודית, אלעד גליל והרבנים מתניה ידיד, אלחנן ניר וליאור אנגלמן | צילום: ללא
מספר הלוחמים שמגיעים לכאן אחרי המלחמה הוא בלתי נתפס. אנשים בורחים. רבים מהצעירים העולזים כאן הם פוסט־טראומטיים, שורדים. אצל חלקם עולים תסמיני דחק והתקפי חרדה קשים, פלאשבקים מלב עזה. כולם שוהים כאן ביחד, אבל בעצם, ובמקביל, גם מאוד לבד. כאן, הם אומרים, הם לומדים להשלים עם הקושי, אפילו לעבוד איתו. "לכאן באים כדי להתרוקן מדאגות, לחזור אל האמון, אחר כך להתמלא", אומר לי אליה, שאיבד את אחיו בעזה ומיד בסיום ה"שבעה" חזר בעצמו להילחם שם.
המלחמה הביאה רבים מהדור הזה אל הקצה. הכול כאן לכאורה קליל וזורם, אבל כאשר נורים פה זיקוקים בחתונות או בפסטיבלים הרבים, כולם נכנסים לסטרס. פתאום הם בסמטאות עזה. אחרי כל הרצינות וכובד האחריות, פה הם יכולים להתפרק.
אנחנו מבקשים להיות איתם. להקשיב אל קול הנער באשר הוא שם. ולחבק. כי כאן יודעים לחבק באמת. אולי לכן באים לכאן. דוד המלך אומר על עצמו "וַאֲנִי תְפִלָּה". כששואלים אותו מי אתה, התשובה שלו היא: אני תפילה. כאן כל אחד אומר על עצמו: מי אני? אני ידיים מושטות לחיבוק. זאת אולי סיבת העומק למה באים לכאן. אני חיבוק, ואני לב. והלב הזה פצוע ושותת ומייחל וכואב ובעל חיסרון ומבקש.
בהמשך מסענו, כאשר הגענו לארמבול, פגשנו את עו"ס אביטל בם, שיחד עם עוד עובד סוציאלי וצוות מקצועי מפעילים את "המקום״, מרחב שמעניק מענה טיפולי למטיילים עם קושי רגשי על רקע המלחמה. היא מספרת לנו שאת המקום הקימו לזכר רון אפרימי הי"ד, קצין ביחידת יהל"ם שנפל במלחמה. מייסדי המקום הבחינו שבזמן המלחמה היקף החילוצים מהמזרח על רקע שבר נפשי זינק במאות אחוזים. "אף חברת ביטוח לא מבטחת התמוטטות נפשית. הם הבינו שחבר'ה טסים עם פצעים פתוחים והכול עולה כאן", מתארת אביטל. כאן הם מעבירים סדנאות, נותנים מענים מקצועיים קבוצתיים ופרטניים, ומושיטים יד לצעירים רגע לפני הנפילה אל התהום הזמינה כל כך.
בכניסה לבית היהודי באום–ביץ', עם הרב אייל שטרנליב | צילום: ללא
"אחד ממנגנוני ההגנה הטבעיים של הנפש הוא לברוח", מוסיפה אביטל. "החבר'ה שלנו ניסו לברוח, חשבו שאולי אם ילכו רחוק מספיק זה יכאב פחות. אבל אז הם מגיעים לפה ומבינים פתאום שהגוף הלך רחוק לחופי גואה, אבל הנפש נשארה דרוכה על חופי עזה. פה אנחנו רק מנסים להושיט להם יד. הנפש יודעת את קצב ההחלמה שלה, ואנחנו עם הרבה אהבה וכבוד לכל אחד ולדרכו שלו".
בהמשך, בפאלולים, פגשנו את סאם גודריץ', שליווה אותנו בדרכים הצרות, ואף הרכיב אותנו על הקטנוע שלו. הוא נולד באנגליה לפני 42 שנים, עלה עם משפחתו לארץ בגיל עשר, היה קשר מח"ט של אביב כוכבי, ונלחם בחומת מגן. לאחר השירות הצבאי התקשה לקיים שגרה ולהירדם בלילות, והתמכר לסמי הזיה. רק אחרי עשור של סיוטים והתקפי חרדה הוא הבין שהוא פגוע טראומה ויצר קשר עם נט"ל, העמותה לנפגעי טראומה על רקע לאומי, והחל לקבל טיפול אצל אנשי מקצוע.
אחרי שנתיים המליץ לו חבר לנסוע לגוקרנה הקרובה לכאן, ללמוד יוגה ולנסות לשקם את עצמו. בתקופת שהותו שם, פגש לוחמים ששיתפו אותו שגם הם סובלים מפוסט־טראומה ומנסים להתכחש לכך. בעקבות זאת החליט להעלות את המודעות ואת הלגיטימציה לעיבוד חוויית הלחימה בקרב חיילים משוחררים. מאז המלחמה הוא כאן בעונת החורף, ובקיץ הוא מצפין לדראמסללה. "אתם לא דפוקים", הוא אומר לצעירים שבאים לכאן, "אתם כמו כולם, ויש מענה טיפולי למצוקות שלכם".
הכפר האמפי ממוקם על גדות נהר טונגבהדרה. סביבו אגמים גדולים ומרהיבים, מעליו סלעי אבן גדולים ומרשימים, ובפאתיו שדות אורז ירוקים הצומחים על מים רבים. קופים מסתובבים ברחובות הצרים, התרנגולות והכלבים מנקרים בפינות, הפרות הכחושות צועדות מעדנות ברחוב הראשי. ובחדרי האירוח הקטנים אין כמעט מים חמים.
לפנות ערב כולם נוהרים אל בית "לב יהודי", שהקים כאן ארגון "תורה מציון" ומפעילים אלעד ויהודית גליל מירושלים. איילת שבתאי מסייעת להם בתפעול. אלעד ויהודית גדלו בבית־אל, נפגשו בטיול למזרח והגיעו לכאן עם שני ילדיהם הקטנים אחרי שירות מילואים ממושך של אלעד בחזית. הם הגיעו לכאן אחרי חגי תשרי.
"העונה עכשיו של אחרי המלחמה – מלאה, אף פעם לא הגיעו כל כך הרבה", הם מספרים. "אנחנו פוגשים כאן את עם ישראל על כל גווניו וצבעיו. לפני שאנחנו רוצים שהם ייפגשו עם התורה והמצוות, אנחנו רוצים שמי שבא לכאן ירגיש איפה היהדות פוגשת אותו, את הלב שלו. שתהיה לו חוויה יהודית מזמינה ומיטיבה. כולם כאן במסע מעמיק".
השליחים השונים בהודו - הבית היהודי, לב יהודי, חב"ד - מלאי נתינה בצורה לא נתפסת. מסירות נפש כפשוטה. הבית שלהם פתוח 24/7, בהתנדבות מלאה, והמטיילים גודשים את המקום, מחפשים כאן את הלב היהודי. אכן, המשימה הזו כרוכה במורכבות רבה עבור המשפחות, שמגדלות כאן ילדים. אין כמעט רגע של פרטיות ומרחב אישי. אבל כל השליחים שפגשנו שיתפו אותנו בתחושתם שהנתינה הזו מצילה אותם.
להאמפי באים ה"מחפשים". בדרך כלל הם מעדיפים להגיע לצפון הודו, אבל עכשיו זאת לא העונה של הצפון מפאת מזג האוויר. ה"מחפשים" מבקשים להיכנס פנימה, לפתוח את הדברים. קדושה והשגחה פרטית נוכחים כאן בכל דיבור. הזיקה לקב"ה גלויה, הוא כאן על מלא, וקרוב. והוא מעבר ללבושים ולהגדרות החברתיות, מעבר לכל מגזר ושיוך. וגם הנשמה, והכאב, והשבר, והתהום, והטראומה. הכול כאן.
בערב הראשון שלנו כאן יש במה פתוחה. המטיילים עולים ומספרים סיפור אישי, מקריאים שיר שכתבו או מנגנים שיר ישראלי שמתקשר למצב.
פגשנו כאן בוגרי נובה רבים וגם את איתמר, חייל בגולני שנלחם ב־7 באוקטובר בהגנה על קיבוץ כיסופים. איתמר נפצע בידו במהלך הקרב הקשה ואיבד במהלכו שני חברים קרובים. כאן, בחצר החשוכה ומול עשרות הנוכחים, הוא מספר את שעבר עליו, את תחושת הנטישה, את תהליך השיקום הארוך, ומשתף גם באמונה המלווה אותו. "הקב"ה נותן לאדם רק אתגר שהוא יכול לעמוד בו, לפי המידה שלו".
ארוחת בוקר פה, וגם בבית חב"ד הסמוך, ובעצם בכל ריכוזי הישראלים באזור, היא אירוע שמתרחש כמעט בצהריים. אף אחד לא ממהר. לפניו לומדים כאן בכל בוקר משנה ממסכת אבות. היום לומדים את המשנה על אהבה התלויה בדבר, וכל אחד משתף על אהבה כזאת שפגש בחייו.
לאחר הארוחה אני נותן שיעור על זיקות והבדלים בין תורת ישראל ובין ההצעות הרוחניות שהמטיילים פוגשים כאן. איך מוצאים מרכז פנימי, איך מתחברים לנקודת הנצח שבאדם. ההקשבה כאן לא דומה להקשבה במקום אחר. אין הסחות. חלק מהנוכחים מסכמים ברצינות, נשארים לשאלות אחרי הלימוד, מנסים לברר האם יש ליהודים טכניקה ממשית להתקדמות רוחנית ומה היחס שלנו, יושבי בית המדרש, ליוגה ומדיטציה שהם פוגשים כאן.
בסדנת הכתיבה שמעביר הרב ליאור הוא מבקש שכל אחד יכתוב בחמש מילים מי הוא כאשר הוא בישראל, ובחמש מילים נוספות מי הוא כשהוא כאן, במסע. הם נכנסים לתרגיל, כותבים בדחיפות, מקריאים בקול את רגעי הבדידות והכאב, מתרגשים מההזמנה לגעת בנפשם. בשיחה של הרב מתניה לקראת הערב, הוא מספר על משמעות הפגישות שקיימנו כאן עם גורמי ההשפעה ההודים ועד כמה ההשקה הנוכחית בין ישראל להודו משמעותית. הוא מדבר על ציונות, על הצורך לא לשכוח את האנחנו שלנו בתוך כל האני החי כאן. "אנשים כאן שוכחים מהציונות שלהם, ואתה החזרת לנו אותה", הם אומרים לו בעיניים בורקות אחרי השיעור.
הערב מגיע, המדורה דולקת ומתחילים להתוועד לקראת שבת. מרק תימני שהחברים הכינו, כוסית "לחיים", שירי שולי רנד ואהוד ואביתר בנאי, ובעיקר ניגונים חסידיים. את ניגון ר' לוי יצחק מברדיטשוב שרים שוב ושוב בעצימת עיניים. חצי שעה שרים, וניגון הצדיק פועל בכולם את פעולתו.
אנחנו מדברים על פרשת השבוע, על חודש אדר שהגיע, על הנפש ועל החיפוש הגדול והבלתי מתפשר שלה. לאף אחד אין עניין לדבר על השולי או הסתמי, והס מלהזכיר פוליטיקה. כאן מדברים על הדברים עצמם. והכול מלא משמעות וחשוב, אבל גם קליל. גם הצחוק נוכח כאן.
גואה. הסמל המובהק של התפרקות הצעירים הישראלים בהודו: סמים על חוף האוקיינוס ההודי. מזהירים אותנו לא להגיע לכאן. "זה לא בשבילכם, זה הארדקור הודו. עדיף לכם לחזור להאמפי", אומרים לנו בנחרצות שני חברים צעירים על אופנועים, אחד מאיתמר ואחד מחשמונאים. דבריהם מבהירים לנו ביתר שאת שאנחנו דווקא חייבים להגיע לשם. אנחנו נזכרים במילים שאמרה האישה החכמה מתקוע לדוד, "וְחָשַׁב מַחֲשָׁבוֹת לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח", ויודעים: בשבת אנחנו באום־ביץ'.
אום־ביץ' היא רצועת חוף קטנטנה ודרומית בעלת שני מפרצים בצורת האות ההודית "אום", שמחציתה כמו נכבשה בידי הצעירים הישראלים ומחציתה מלאה במקומיים. בסמוך לה הכפר קודלי והעיירה גוקרנה, שגם הן מלאו בישראלים, אבל אום־ביץ' היא של משוחררי צבא, של גילי העשרים, "סיני של הודו". אין אליה כביש סלול אלא רק דרך חולית המתפתלת במעבה היער. קשה להגיע אליה. והקושי, כדרכו, מייצר את העניין. ההמונים לנים בגסטהאוסים, אוכלים במסעדות הפשוטות שעל החוף ומעבירים את הזמן במשחקי קלפים וכדור על החול.
הרב אייל ושרה שטרנליב מחוות גלעד הם ההורים של הבית היהודי הפועל כאן מטעם עמותת "רוח אחרת". עם חמישה מתוך שמונת ילדיהם, שאהרן, הגדול שבהם, נפצע קשה במלחמה בעזה, השתקם והתחתן. כאן הוא אחראי על כל מלאכת הבישול והאפייה, יחד עם אשתו תמר. לא מעט הורים מתקשרים אל הרב אייל לשאול לשלום ילדיהם. היו לו כבר שני מקרים של חבר'ה שאיבדו ראש על החוף, לקחו טיפת אסיד במסיבה ונכנסו להתקפים פסיכוטיים קשים, והוא נאלץ ללוות אותם כמה ימים עד שהגיעו לכאן המחלצים של חברת חיליק מגנוס והטיסו אותם לתהליך של איזון בארץ. עוד שני מקרים דומים התרחשו בארמבול.
הוא מונה כמה סיבות להגעת הצעירים לכאן. "הראשונה, לחוות את עצמם בלי שיפוטיות, וכך לנסות להבין מי הם ומה הם רוצים מהחיים שלהם. השנייה, להתחבר לישראלים השונים מהם, כאלה שבארץ הם לא היו מתחברים איתם אף פעם. מתרחשים כאן מפגשים אנושיים נדירים. הרבה מגיעים לכאן לבד ותוך כדי תנועה מוצאים חברים ומתחברים אליהם. הם מטיילים יחד ואז נפרדים, מתחברים לאנשים חדשים ושוב נפרדים. הכול דינמי מאוד.
"סיבה שלישית, כדי לפגוש ריגושים. אני לא חושב שיש בארץ התקבצות כזאת צפופה ואינטנסיבית של חבר'ה צעירים. והרביעית, הם נפתחים כאן לחיפוש רוחני. הם באים לבית היהודי כדי לשים את התיקים או לעניינים רפואיים, ופתאום מקבלים הצעה ליהדות, לתורה מאירה שפותחת אל הלב, שמחברת, שעושה חשק לקיים מצוות. הרבה דתל"שים אמרו לנו 'תודה שראינו איך נראית משפחה דוסית שמקפידה על קלה כחמורה וגם מלאה בחום ואהבה, צחוקים ושמחה ומוזיקה. אנחנו גם רוצים להקים משפחה כזאת'".
הנוכחות הדתית־לאומית רווחת כאן. הראשונים להילחם הם גם הראשונים להגיע לכאן. הם שואלים על משמעות המצוות ודקדוקי ההלכה, על צניעות ושמירת הברית. כמו כולם הם מחפשים את המשמעות הפנימית, את נשמת התורה.
חם ולח כאן ואין מים חמים למקלחת. אנחנו 300 מטרים מהחוף. מזגנים הס מלהזכיר. לפעמים החשמל נופל וגם מאווררי התקרה העתיקים נעצרים. אבל ההמונים נוהרים אל האוהל הגדול ובעיקר אל הלב הגדול של משפחת שטרנליב. על העמודים עשרות סטיקרים של חללי המלחמה. אנחנו מתחילים להתפלל מנחה של ערב שבת, ובקושי יש מניין. לאט־לאט הם מגיעים, מצטרפים לשירה. לקראת סעודת שבת כבר ישבנו על המחצלות וסביבנו 150 חבר'ה.
הרב מתניה מדבר לפני קבלת שבת, אני אחריה, והרב ליאור בסעודה. ההקשבה חדה. שעה ארוכה שרים שירי שבת ופיוטים. הרב אייל אומר להם: "אדם צריך להיות משרת של אהבה – לא נרקומן של אהבה, לא לבקש בכוח". הסמים הם חלק מהשפה כאן. החיפוש נמצא באוויר, היהדות היא דבר נוכח כאן, אפילו מרגיע. רבים מגלים אותה כאן בקצב האישי שלהם. היא תופסת אותם בידיים והם אחריה.
שתי בנות מקיבוצי הגליל העליון ניגשות אלינו בהיסוס בזמן הסעודה. "אנחנו רוצות להתחיל לשמור שבת אבל קשה לנו לא לעשן במהלכה, מה אתם מציעים לנו לעשות, איך נצליח לא לעשן בשבת. זה אשכרה קשוח 25 שעות בלי לעשן". למחרת הן ישאלו אילו עוד מצוות כדאי להן לקבל על עצמן. הרב מתניה ממליץ על תפילה, אני על ברכות. בחיים לא חשבנו שנדבר ככה עם רב, הן אומרות.
בת קיבוץ מעמק הירדן מתיישבת ליד בחורה שגדלה באלעד. "אף פעם לא חשבתי שתהיה לי חברה שגדלה בבית חרדי", היא אומרת לה, והן מתחבקות. לאחר תפילת הבוקר אנחנו לומדים איתם על הקבצן השישי במעשה שבעת הקבצנים של רבי נחמן, ועל המעשה מבן מלך שנפל לשיגעון וחשב שהוא הינדיק, כלומר תרנגול הודו. אנחנו יושבים עם הצעירים והצעירות, ובעיקר מקשיבים להם.
רוב הצעירים, מאות רבות, רובצים על החוף ואפילו לא עולים לכאן. אחר הצהריים אנחנו יורדים אליהם לבקתות. הם לא מסתירים את התרגשותם למראנו, הלב כאן פתוח והם שואלים, משתפים, מבקשים להיות בקשר גם אחרי שנמשיך מכאן.
במוצאי שבת אחד מהחברים, בוגר המלחמה, עובר ביניהם, מברר מה עברו בשירות הצבאי, מסביר להם את הזכויות שלהם. "כשתחזרו לארץ אל תשכחו לטפל בעצמכם", הוא אומר, "לא הכול מסתדר מעצמו".
למה כל זה מתרחש דווקא כאן? מעבר למחירים הזולים יש כאן גם, מצד המקומיים, אהבה פשוטה וגלויה למדינת ישראל. ואחרי ביקורו של נרנדרה מודי בישראל כולנו הרגשנו זאת ביתר שאת. בכל מקום ששמעו שאנחנו מישראל התפשטה נהרה על הפנים. מיד אמרו לנו: מודי ונתניהו חברים טובים, טוב שהפצצתם את עזה, תמשיכו. כאשר שוטרים עצרו אותנו בצד הדרך וביקשו מסמכים, כששמעו שאנחנו מישראל פטרו אותנו מיד בסליחה ובברכות רבות.
גם בפגישות עם האישים הבכירים הובעה הערצה ליהדות כדת עתיקה ועכשווית, משפיעה ועמוקה, ולמדינת ישראל כמעצמה טכנולוגית, צבאית וחקלאית.האהבה הזאת משדרת גם תחושת ביתיות שיוצרת את החופש.
חופש הוא מתנה, הוא לגעת ברגעים שלפני חטא עץ הדעת, שלפני הציניות והחשד והרפלקסיה. אבל הוא עלול גם להיות מסוכן ולהתפוצץ בידיים.מגיעים לכאן צעירים שחוו שנתיים קשות מאוד, רבים מהם חיילים ואחים שכולים. לא מזמן הגיעו 12 חטופים לפסטיבל הנובה שנערך כאן בהמשך רצועת החוף, בארמבול. הכול לכאורה מותר כאן, אבל אנשים מאבדים ראש וקוֹרסים. ובתוך הכול יש רעב ורצון למשמעות, ויש בקשת אהבה בלתי חדלה.
"אין כאן אחד שהלב שלו לא נשבר וניסה להתאחות ושוב נשבר", אמרו לנו כשהגענו.הנפש מבקשת להיות כל השנה במצב תודעה של פורים, של עד־דלא־ידע, במצב פנימי שהמקובלים יקראו לו "אורות מרובים בכלים מועטים". אבל כשזה המצב, לא פעם שבירת הכלים תגיע מהר מהצפוי. הסמים הזולים והאנרגיה של הטומאה והעבודה הזרה נוכחים כאן. כנגדם אנחנו אומרים ב"עלינו לשבח" "שֶׁהֵם מִשְׁתַּחֲוִים לְהֶבֶל וָרִיק... וַאֲנַחְנוּ כּוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים וּמוֹדִים לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא". עם זאת, משהו כאן חסר שיפוטיות ויותר מאפשר לנסות להבין מי אני ומה אני רוצה מהחיים שלי.
אני חוזר שוב למאמר הדור שכתב הראי"ה קוק ב־1904, כשבא לארץ ופגש את החלוצים בני העלייה השנייה. ומילותיו מהדהדות כמו נאמרו עכשיו:"דּוֹר כָּזֶה הַיּוֹצֵא לְהוֹרֵג בְּעֹז נֶפֶשׁ בִּשְׁבִיל מַטָּרוֹת שֶׁהֵן נִשְׂגָּבוֹת לְפִי דֵּעוֹ, וְחֵלֶק רָשׁוּם מִמֶּנּוּ רַק מִצַּד רֶגֶשׁ הַיֹּשֶׁר, הַצֶּדֶק וְהַמַּדָּע שֶׁבְּקִרְבּוֹ, לֹא יוּכַל לִהְיוֹת שָׁפֵל, אֲפִלּוּ אִם הַמַּטָּרוֹת הֵן לְגַמְרֵי מֻטְעוֹת, אֲבָל רוּחוֹ הוּא נִשְׂגָּב, גָּדוֹל וְאַדִּיר. וְדוֹר בַּעַל רוּחַ גָּדוֹל חָפֵץ וּמֻכְרָח לַחְפֹּץ, בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא פּוֹנֶה, לִשְׁמֹעַ דְּבָרִים גְּדוֹלִים".
בדרך חזרה לארץ אנחנו מדברים, שלושתנו, על הצורך, אפילו החובה – של המדינה, ולא רק של העמותות המקסימות שמפעילות כאן את הבתים אך מתקשות להחזיק את האתגר הכלכלי הכבד הזה לבדן - להקים בארץ מרכזים ליוצאי הודו. ללוות אותם. להיות יחד. שוחחנו על ההכרח להמשיך להיפגש עם הלבבות הגדולים והכואבים האלה. להסכים להיענות לשאלות הגדולות שלהם, ולהביא תורה גדולה וחדשה ומאמינה ואוהבת.
לכך גם התכוונתי כשכתבתי אחרי טבח שמחת תורה את השיר "עכשיו אנחנו צריכים תורה חדשה" (שבימים אלו יוצא כספר שירים בהוצאת הקיבוץ המאוחד). עכשיו אני מבין עד כמה אכן אנחנו צריכים תורה הירושה לנו מאבותינו, כזו שעומדת על נקודת הברית העמוקה והשורשית, אבל גם מלאת אמון באדם ובמסע הנפש שהוא עובר, ויודעת להיות איתו בכל דרכיו העכשוויות.
ביום שישי אחרי הנחיתה הרב ליאור כותב לי: "אני לא מצליח לנחות. תחושה שצריך לעשות משהו עם אלפי הילדים שלנו ששם". יש משהו במבטים שפגשנו, בלבבות הפתוחים והמשוועים, שממשיך איתנו, שתובע לא לעזוב ידיים.