אימפריות נופלות לאט: החלפות משטר, מיוגוסלביה עד מצרים

שמי המדינה נצבעו בכתום ופטריות עשן מילאו את השמיים, בזמן שגלי מפציצים הטילו את מטעניהם לעבר מטרות אסטרטגיות. סוללות הנ"מ של המשטר הושמדו בזו אחר זו, מערכות המכ"ם שלו עוּורו, ומרכזיו הצבאיים שותקו לחלוטין. היה זה מופע ראווה של כוח אווירי לא מרוסן, בחסות מעצמות המפעילות את הטכנולוגיה המתקדמת ביותר.

בבירות המערב, מנהיגים מיהרו אל המיקרופונים עוטים הבעה רצינית השמורה לרגעים היסטוריים. נשיא ארה"ב הישיר מבט אל המצלמה והגדיר את יעד המבצע: "אנו נמשיך לתקוף עד שהם יסכימו לתנאי השלום או שנפגע אנושות ביכולתם לנהל מלחמה". באולפני החדשות, הפרשנים חגגו שחר של יום אסטרטגי חדש, והצביעו על הפרדיגמה המושלמת להדחתם של מנהיגים מסוכנים ומשטרים המאיימים על שלום העולם: שוחקים את אמצעי ההגנה של מדינת היעד, מחסלים את מפקדיה, מבודדים את מנהיגיה ומפציצים מהאוויר שוב ושוב כל מטרה גדולה – בלי שמגף צבאי אחד ידרוך בשטח אויב. קריסת המשטר, הבטיחו הפרשנים, היא רק עניין של זמן ואמצעי לחימה.

השנה איננה 2026, והמטרה אינה טהרן, אספהאן או נתנז. השנה הייתה 1999, השמיים שבהם חגו המפציצים היו שמי הבלקן, נשיא ארה"ב היה ביל קלינטון, שם המבצע היה "כוח מאוחד", והרודן שהתבצר בבונקר בתקווה נואשת לשמר את שלטונו היה נשיא יוגוסלביה סלובודן מילושביץ'.

הפיתוי המרכזי של מקבלי ההחלטות הנוכחיים בירושלים ובוושינגטון הוא להתבונן על המבצע הנוכחי נגד איראן במשקפיים של המבצע ההוא בבלקן. אכן, המחשבה שאפשר לשנות משטר באמצעות כוח אווירי היא מהסמים הממכרים ביותר בעבור אסטרטגים מודרניים. ואולם אם אנו מבקשים להעריך באופן מושכל כיצד תתפתח בפועל המערכה הנוכחית באיראן, איננו יכולים להסתמך על הנאומים המוקלטים, מסיבות העיתונאים וההודעות לעיתונות שיוצאות מהפנטגון ומהקריה, ממשרד ראש הממשלה ומהבית הלבן. מי שמבקשים להבין כיצד ייראה העתיד מחויבים להביט אל העבר, אל הדוגמאות והלקחים שמספקת ההיסטוריה. כדי להעריך אם נגיע ליום שאחרי נפילת האייתוללות וכיצד הוא ייראה, עלינו לבחון כיצד משטרים קורסים בפועל, וחשוב מכך, איזה יצור חדש מזדחל אל השלטון מבין ההריסות. נתבונן אפוא בכמה מקרים היסטוריים בולטים, ותחילה נחזור אל הזירה הרלוונטית ביותר: אותו מבצע בקוסובו.

במשך 78 ימים באביב 1999, מטוסי הקרב של מדינות נאט"ו הכו שוב ושוב במה שנותר מיוגוסלביה. מחדר התדרוכים בבריסל זו נראתה כמו המלחמה המושלמת. מדי יום בשעות אחר הצהריים ניגשו גנרלים מערביים אל הפודיום והציגו תצלומי אוויר של גשרים קורסים, מפקדות מופצצות וסוללות נ"מ שהושמדו לחלוטין.

מדוע בעצם הפציצה נאט"ו את המדינה? עם קריסת ברית המועצות בתחילת שנות התשעים, הפכה יוגוסלביה – מדינה מלאכותית שהחזיקה מעמד בקושי כישות מאוחדת – לבית מטבחיים שבטי. במשך שלוש שנים, בין 1992 ל־1995, המערב ברובו ישב בחיבוק ידיים וצפה בהתפתחותה של מלחמת בוסניה, סיוט שכלל מחנות ריכוז, טיהור אתני ולוחמה ברוטלית על מפתן דלתה של אירופה. היה זה כישלון משפיל של הסדר העולמי החדש שהנהיגה ארצות הברית.

בשנת 1998 החל הבלקן לדמם שוב, הפעם כאשר נשיא סרביה סלובודן מילושביץ' פתח במלחמת אדמה חרוכה נגד בדלנים אלבנים אתניים במחוז קוסובו. האמריקנים ידעו שהם לא יכולים להרשות לעצמה מלחמת בוסניה נוספת. מנהיגי מעצמות המערב הציגו את ההתערבות ככורח מוסרי לעצירת טבח, ואולם זה היה גם מעשה של היגיון גיאופוליטי בסיסי: ברית נאט"ו הייתה חייבת להוכיח שהיא יכולה לשמור על הסדר בחצר האחורית שלה.

כאשר מילושביץ' נכנע סוף־סוף ביוני של אותה שנה והסיג את כוחותיו מקוסובו, לכאורה זו הייתה הפעם הראשונה בתולדות האנושות שבה הושג ניצחון במלחמה שנוהלה מהאוויר בלבד. התוצאה חיזקה את האמונה שאם רק תכה חזק מספיק, תחריב תשתיות רבות ותזרע תבהלה בקרב דרג המנהיגות של האויב – בסופו של דבר הרודן ייכנע בלי כל צורך בפלישה קרקעית.

ואולם המציאות הייתה הרבה יותר מורכבת מכפי שהוצגה. באתרי הקרבות הבוציים בבלקן זו מעולם לא הייתה מלחמה אווירית בלבד. שכן בזמן שנאט"ו הפציצה מהאוויר, צבא שחרור קוסובו (UCK) – כוח גרילה גדול ומאורגן היטב – ניהל מאבק ממושך ואכזרי על הקרקע. הכוח הזה הוא שנלחם בצבאו של מילושביץ' בקוסובו, כפה על כוחות החי"ר והשריון הסרביים לסגת מבונקרים נסתרים ודחף אותם אל שטחים פתוחים, כך שהמפציצים המערביים יוכלו לחסל אותם מהאוויר. יתר על כן, חיילי UCK הם שכבשו את השטח ואחזו בו עד סוף המלחמה.

מילושביץ' לא נכנע משום שלא היה עוד חשמל בבלגרד, אלא משום שההפצצות של נאט"ו השמידו את צבאו בזמן שחיל רגלים גדול התקדם לעבר הבירה במטרה להדיח אותו. המפציצים היו הפטיש, אך צבא שחרור קוסובו שימש כסדן.

המציאות הזו נעדרת מהאופוריה סביב התקיפות באיראן. הפצצות עזות הן דרך מצוינת לרסק תשתיות ולחסל בכירים, אך מטוסים אינם יכולים לכבוש בניינים, לפקח על רחובות או להקים ממשלת מעבר. אם שירותי המודיעין של בעלות הברית לא בילו את העשור האחרון בטיפוח חשאי של מקבילה איראנית לצבא שחרור קוסובו – חימוש וארגון של מורדים בלוצ'ים, מיליציות כורדיות או התנגדות פנימית מאוחדת אחרת – אזי באיראן לא יימצא הכוח הנוסף מהסוג שאִפשר לבעלות הברית לנצח בקוסובו.

אם בשמי קוסובו הכרנו את אשליית הניצחון האווירי, הרי שברחובות קהיר נחשפה הרומנטיקה של מחאת ההמונים. בינואר 2011 האביב הערבי נחת במצרים, ולמשך כמה חודשים הפכה כיכר תחריר למרכז העולם. מיליוני מצרים – בעיקר צעירים וחילונים – הציפו את הבירה חמושים בטלפונים חכמים ובזעם קדוש, ודרשו לשים קץ לשלטונו הסמכותני בן שלושים השנים של חוסני מובארכ. משקיפים מערביים הביטו במתרחש בהשתאות: לידה ספונטנית ואורגנית, ניסית ממש, של מזרח תיכון ליברלי־דמוקרטי, מקודם על ידי מחאת ההמונים של דור הטוויטר והפייסבוק.

למשך רגע קצר ומשכר נראה היה שזה עובד. מספרם העצום של המפגינים שבר את כוחו של המשטר. מובארכ הודח בשקט על ידי הגנרלים שלו, צעירי מצרים חגגו את ניצחונם, והמערב הריע נוכח ההצלחה המסחררת. ואולם הטבע שונא ואקום. כאשר הגז המדמיע התנדף והמפגינים הצעירים שבו אל האוניברסיטאות ואל מקומות העבודה שלהם, הם הותירו מאחוריהם מנגנון ממשלתי בלי שלטון ברור. אל תוך החלל הזה נכנסה תנועת האחים המוסלמים.

האחים המוסלמים אומנם לא ארגנו את מחאות כיכר תחריר, אבל הם מצאו את עצמם בעמדה המושלמת כדי לנצל אותן לטובתם. למפגינים הצעירים היו סיסמאות וסרטוני טוויטר, אך לאחים המוסלמים הייתה מכונה קהילתית משומנת בת עשרות שנים, תומכים אדוקים ורשת ארצית של מסגדים וארגונים חברתיים. בעולמות של פוליטיקה מהפכנית, הפלג המאורגן ביותר יביס את פלגי המחאה האחרים. וכך האחים המוסלמים ניצחו בקלות בבחירות הדמוקרטיות שאורגנו לאחר נפילת מובארכ, וסללו את דרכו של מוחמד מורסי אל ארמון הנשיאות. הסיפור לא הסתיים בניצחונו של מורסי. מובארכ בשעתו נשבר רק כאשר הגנרלים שלו החליטו שהגיע הזמן לוותר על ההגה, וגם בחירות דמוקרטיות לא שינו את הריבון האמיתי במצרים: הצבא.

הגנרלים המצרים – "דיפ־סטייט" במובן המובהק ביותר של המונח – לא נבהלו, אלא נסוגו והמתינו שהאבק ישקע. הם אפשרו לאחים המוסלמים לעשות טעות אחר טעות, לדחות את תמיכת הציבור ולהרוס את הכלכלה. למעשה הם המתינו עד שאותם המונים חילונים שהדיחו את מובארכ יתחננו לצבא שיציל אותם כעת ממורסי. בקיץ 2013, הצבא השיב את הטנקים לרחובות. גנרל עבד אל־פתאח א־סיסי פירק באלימות את האחים המוסלמים והקים מחדש את המשטר הסמכותני.

המציאות האכזרית הזו עומדת כנראה גם לנגד עיניהם של מתכנני המלחמה באיראן. הגברים והנשים שמוחים נגד עטיית החיג'אב ברחובות אספהאן ושיראז הם אמיצים להפליא. אך אומץ לא יספיק כדי לשלוט במדינה. אם הרחוב האיראני אכן יכבוש את הבסיג' באורח פלא ויפיל את האייתוללות, המנצחים לא יהיו הגולים הליברליים ששולחים מילות תמיכה מלוס־אנג'לס. את הוואקום יתפוס מי שמחזיק בארגון ההדוק ביותר, במימון העמוק ביותר ובנשק הרב ביותר.

נדיר שמדינה מזרח־תיכונית קורסת מבפנים ונולדת מחדש כרפובליקה ג'פרסונית. לעיתים קרובות, התקווה הפרגמטית והריאליסטית ביותר היא שמתוך הכאוס יצוץ א־סיסי – אוטוקרט חילוני ולאומני שמוכן להשליט סדר, לייצב את הממשל ולנטוש את הייצוא האובדני של המהפכה האסלאמית.

מי שמבקש לראות מה קורה כאשר מדיחים משטר בלי מאמץ רציני לבנות מחליף במקומו, צריך לפנות ממצרים אל אחת משכנותיה ממערב. בראשית אביב 2011 פרץ מרד חמוש נגד מועמר קדאפי, הרודן המוזר והאכזר ששלט במדינה באופן מוחלט במשך 42 שנה. בזמן שטורי השריון הארוכים של קדאפי יצאו לדכא את כוחות המורדים בבנגאזי, הדיקטטור שידר נאום לאומה ובו הבטיח לצוד את המורדים "סמטה אחר סמטה", ולהשמיד את כולם כמו חולדות.

שוב חש המערב לחץ פוליטי ומוסרי לפעול בעד המורדים. קואליציה שהובילו וושינגטון, פריז ולונדון פתחה במבצע אווירי מכריע. מטוסי קרב של נאט"ו קרקעו את חיל האוויר של קדאפי, השמידו את השריון שלו והעניקו תמיכה אווירית צמודה למורדים על הקרקע. עד אוקטובר של אותה שנה המשטר קרס לחלוטין, וקדאפי עצמו נמשה מצינור ביוב והוצא להורג בידי המון זועם.

בבירות המערב מנהיגים נשאו נאומי ניצחון והכריזו על הישג אדיר לזכויות האדם ולחוק הבינלאומי. הנה הם הדיחו רודן במבצע מרוחק שבקושי עלה בחייהם של חיילי המערב. ומאחר שהמשימה הושלמה, הם הנחיתו את המטוסים, ארזו את המכ"מים וחזרו הביתה. מיד לאחר מכן החלה אחת הקטסטרופות הצפויות ביותר של המאה ה־21.

קדאפי אומנם היה מפלצת, אבל גיאופוליטיקה איננה מתעניינת במוסר. הוא היה עמוד התווך של המדינה הלובית. בלי מנהיג שיאכוף את המונופול על האלימות, המדינה לא הצליחה להפוך לדמוקרטיה ליברלית בסגנון מערבי, ובמקום זאת היא התנפצה לרסיסים. לוב הידרדרה במהירות למציאות דיסטופית של מיליציות שבטיות מתחרות, ארגוני טרור ג'יהאדיסטיים ושוקי עבדים פתוחים. המדינה התפרקה, ומלאי הנשק העצום והמתקדם שלה דימם אל מעבר לגבולותיה המחוררים אל אפריקה, המזרח התיכון והלאה.

בעבור האסטרטגים שצופים בעשן המיתמר כיום מעל בסיסי הצבא האיראניים, לוב היא בין התרחישים הסיוטיים ביותר. איראן מפוררת, שבה הפיקוד המרכזי של האייתוללות קורס אך גנרלים חמושים בכבדות שולטים לפתע בחלקים מהמדינה ומנהלים מלחמה זה בזה, עלולה להיות מסוכנת לעולם הרבה יותר מהמשטר הנוכחי. דמיינו גיאוגרפיה מקוטעת שבה קומץ שחקנים מתחרים – מפקדים סורים במשמרות המהפכה, בדלנים בלוצ'ים, מיליציות כורדיות ותאי טרור שיעיים – מחזיקים לפתע בחלקים משרשרת האספקה הגרעינית השורדת של איראן, כמו גם במחסני טילים בליסטיים.

ההיסטוריה מזהירה אותנו שחיסול מנהיג הוא החלק הקל; הישרדות בוואקום הכאוטי והרדיואקטיבי שהוא מותיר אחריו היא המבחן האמיתי.

אחרי הוואקום הכאוטי של לוב, נבחן את הפנטזיה המסוכנת של "פעולה מהירה" שהומחשה באופן המובהק ביותר בפנמה. מבחינת המתכננים של מבצע "מטרה צודקת", היה זה החלום הוורוד ביותר: ניצחון נקי וזריז באמצעות עריפת ראשו של משטר עוין.

בדצמבר 1989, ממשלו של ג'ורג' בוש האב איבד את סבלנותו כלפי מנואל נורייגה, השליט הצבאי של פנמה. בעקבות ההחלטה נפתחה תצוגה מדהימה, כמעט תיאטרלית, של "השוטר של העולם". יותר מ־27 אלף חיילים אמריקנים פלשו למדינה הקטנה במרכז אמריקה. בתוך ימים ספורים הם פירקו את כוחות ההגנה של פנמה ולכדו את נורייגה בשגרירות הוותיקן, תוך שהם משמיעים מוזיקת ​​מטאל כבדה בקולי קולות ברמקולים עצומים מול בית השגרירות, עד שהרודן הסכים להיכנע.

בעקבות הכניעה מיהרו האמריקנים להציב נשיא אזרחי פרו־מערבי, שהושבע מראש בבסיס צבאי אמריקני שעות לפני תחילת הפלישה. הפרשה כולה הסתיימה בתוך שבועות ספורים. איש רע הופל, איש טוב הוצב במקומו, והמעצמה חזרה הביתה.

מאז אותו מבצע שימשה פנמה דוגמה שימושית לניצים מערביים וניאו־שמרנים המבקשים לערוך שינוי משטר במדינה זרה. זה נראה פשוט כל כך: לפלוש מעבר לגבול עם כוח צבאי עצום, להסיר את השליט, להעמיד אחר במקומו ולצאת בלי להסב נזק או לנהל משטר כיבוש ממושך. אז מדוע שדבר כזה לא יעבוד עם איראן לאחר שחמינאי מת ומחליפיו נמלטים ממטוסי קרב וכטב"מים?

ואולם ישנו הבדל עצום בין פנמה־סיטי לטהרן. מבצע "מטרה מוצדקת" עבד בצורה מושלמת משום שפנמה היא רצועת ג'ונגל מיקרוסקופית היושבת בחצר האחורית של ארצות הברית. עוד לפני המבצע, הצבא האמריקני כבר שלט שם בתשתית עצומה: אזור התעלה. יתר על כן, נורייגה היה למעשה ראש קרטל שניהל מדינת סמים; מאחוריו לא עמד בסיס אידאולוגי.

איראן, לעומת זאת, היא מבצר הררי של 85 מיליון איש עם עומק אסטרטגי עצום. הרפובליקה האסלאמית היא לא דיקטטורה של אדם אחד וגם לא נטולת זהות. יש לה אידאולוגיה מושרשת ועמוקה המבוססת על שלטון חוקתי ובירוקרטיה מורכבת, שמעולם לא נשענו על רצונו של המנהיג בלבד. לכן, חיסולו של חמינאי והפצצת בסיסי משמרות המהפכה הם הישג טקטי אדיר, אך הם לא יהפכו את איראן לדמוקרטיה ליברלית באורח קסם. במובן מסוים, איראן דומה פחות לנחש שראשו נערף ויותר להידרה המיתולוגית: עריפת הראש רק מולידה שני ראשים חדשים תחתיו. זה לא אומר שאי אפשר להביס את איראן או להדיח את המשטר, אך הצלחה במאמץ כזה תדרוש הרבה יותר מהחלפה פשוטה של המנהיג העליון.

יש משטרים שקיצם לא בא בדם ואש ותימרות עשן. אחת מפעולות חילופי המשטר המוצלחות ביותר בתולדות העולם לא נראתה כמו מהפכה אזרחית רומנטית, אלא יותר כמו מיזוג תאגידי בצל איומי אלימות. אלה שינויי משטר שמתרחשים כאשר מחירה של הנאמנות לשליט עולה סוף־סוף על מחיר הבגידה במשטרו.

כדי להבין כיצד דבר כזה יכול לקרות, נרחיק עד לשלהי המאה ה־17. בשנת 1688 הייתה אנגליה אומה פרוטסטנטית שדהרה לעבר אסון. המלך ג'יימס השני, שהיה קתולי, הלך ודחה את בכירי הממסד הפוליטי והצבאי, שהיו פרוטסטנטים ברובם. הוא ביטל את חקיקת הפרלמנט, מינה עוד ועוד קציני צבא שהיו נאמנים לו, ודחף את המדינה למה שנראה כמלחמת אזרחים הרסנית.

ואולם בני האליטה האנגלית זיהו חלופה ליציאה לרחובות עם קלשונים, ותכננו מהלך גיאופוליטי מופתי: אוסף סודי של בכירי אצולה, אנשי דת ומפקדי צבא ניסחו מכתב בוגדני לשליט זר – ויליאם מאורנג', שליטה הפרוטסטנטי של הרפובליקה ההולנדית. המכתב היה ציני ופרגמטי לחלוטין. הם הבטיחו לו שאם יחצה את התעלה עם צבאו, ינחת על חופי אנגליה ויאיים על המלך, הם יוודאו שהצבא לא יעצור בעדו.

וכך, בנובמבר 1688 נחת ויליאם בחופי הממלכה עם צי עצום. המלך ג'יימס השני יצא לקראתו עם הצבא המלכותי האנגלי הגדול והמיומן. לפי כל תקדים שנקבע עד אז, זה היה אמור להיות אחד הקרבות הקשים והעקובים מדם בתולדות אירופה. בפועל, לא קרה כמעט דבר. כאשר הם ראו לאן נושבת הרוח הפוליטית, הגנרלים הבכירים של ג'יימס – כולל הגנרל המבריק והנאמן ביותר שלו, ג'ון צ'רצ'יל – ערקו בשקט למחנה ההולנדי הפולש בחסות החשכה. גדודים שלמים התפרקו או סירבו פקודה. כשהבין שהמנגנון הצבאי שלו נטש אותו לחלוטין, המלך לקה בהתמוטטות עצבים, השליך את סמלי המלוכה לנהר התמזה ונמלט לצרפת.

היסטוריונים מכנים את הדחתו "המהפכה המהוללת" משום שהיא התנהלה כמעט בלי שפיכות דמים. אך זו גם לא הייתה מהפכה עממית, אלא עריקה מתואמת מאוד של האליטה, בתמיכת מעצמה זרה. המשטר קרס בן־לילה משום ששומרי ראשו עזבו את עבודתם. ויליאם מאורנג' הפך לוויליאם השלישי מלך אנגליה, והשאר היסטוריה.

בעבור אדריכלי המבצע באיראן, ייתכן שזהו תקן הזהב. המטרה הסופית של התקיפות האוויריות המאירות כעת את שמי הלילה האיראניים לא צריכה להיות רק ריסוק מערכות המכ"ם וניפוץ מערכי הטילים הבליסטיים; המטרה האמיתית היא תודעתם של האנשים האוחזים בשלטון בטהרן. אם יופעל די לחץ שיסחט את הצבא האיראני הסדיר ואת הגורמים הפרגמטיים והעסקיים בתוך משמרות המהפכה, הם עשויים להגיע לנקודת שבירה. המהפכה הבאה כבר לא תהיה נטולת דם, אך בחישוב נכון ייתכן שהאליטות המקומיות הן שיסללו את הדרך לשבירת מפרקתה של הרפובליקה האסלאמית.

כשהעשן יתפזר

אפשר להמשיך ולהעלות עוד דוגמאות רבות לנפילתן של ממשלות וממלכות. ההיסטוריה היא בית קברות למשטרים, ואין שתי מצבות שזהות זו לזו. היינו יכולים להתבונן למשל על רוסיה בשנת 1917; המטה הכללי הגרמני לא הטיל אז פצצה אחת על פטרוגרד, אלא שלח את ולדימיר לנין בחזרה אל מולדתו, כמו נשק ביולוגי שנועד להדביק את הגוף הפוליטי הרוסי. או להביט על צ'ילה ב־1973, כאשר המודיעין הזר לא נדרש לפלוש לסנטיאגו, אלא רק לטפח חרדה כלכלית ופוליטית כה עמוקה עד שהצבא הצ'יליאני הפציץ מרצונו את ארמון הנשיאות כדי להציל את האומה מהנהגתה האזרחית. או לפנות לרסטורציית מייג'י ביפן בשנת 1868, כשעצם המראה של ספינות תותחים אמריקניות מול החוף עורר הלם כה קיומי עד שהאליטה המקומית פירקה את ממשלתה העתיקה כדי לשרוד בעולם מודרני.

חתרנות, הפיכות מוסדיות, חרדה קיומית – משטרים עשויים ליפול בדרכים רבות מאוד. אבל אם אפשר להצביע על כלל מבני אוניברסלי שקושר את כל המקרים הללו, הרי שהוא התיעוב שרוחש הטבע לוואקום, וכוח המשיכה שאינו יכול לבנות אומות מחדש.

כשהעשן יתפזר מעל טהרן, אספהאן ובנדר־עבאס, השאלה הגדולה תהיה מה יקרה ביום שאחרי. ייתכן שהאסטרטגים בישראל ובארצות הברית כבר חשבו על כל האפשרויות ואפילו תכננו בקפידה מסלול שיישא את איראן בחזרה לברית עם מדינות המערב, ואולם כעת העתיד לוט בערפל.

האם התקיפות האוויריות יספקו את הפטיש לסדן איראני נסתר, כמו בקוסובו? האם א־סיסי איראני יצוץ מהכאוס ברחובות ויכפה סדר צבאי חילוני? האם מגיני המשטר יבחנו את הרוחות המשתנות, יחשבו את סיכוייהם ויערקו בשקט כמו האליטות האנגליות ב־1688? או שאולי איראן צועדת בדרכה לסיוט לובי, והפעם במדינה גדולה, מפותחת ומסוכנת יותר?

הקובייה כבר הוטלה, המטוסים באוויר, אבל עדיין לא ידוע לאיזה כיוון המשטר ייפול. זו השאלה שצריכה להטריד את כל מי שמביט לאחור על הדוגמאות שמספקת לנו ההיסטוריה.