בניגוד למהלך ההיסטוריה: חיסול מנהיגים חוזר לאופנה העולמית

יש בעולם כמה דברים שהם כמעט ודאיים: השמש זורחת במזרח, הים מלוח, ושום נשיא אמריקני לא יבקר בבית הכנסת "טורו" בעיר ניופורט שבמדינת רוד־איילנד. הסיבה לכך איננה אנטישמיות, אלא ביטחון. לבית הכנסת יש רק כניסה אחת, וכיום אבטחתו של נשיא ארה"ב איננה מאפשרת להכניס אותו למקומות שעלולים להפוך מלכודת. בישראל עצמה, האבטחה סביב ראש הממשלה מאז רצח רבין היא כזו שראש ממשלה – כל ראש ממשלה – הוא האיש המבודד ביותר בישראל; הוא לעולם לא יפגוש מישהו בלא תכנון מראש.

האבטחה המודרנית היא תוצאה של הלכי רוח משתנים. הסיכון לראשי מדינה אינו בהכרח גדול יותר היום. ארה"ב איבדה שלושה נשיאים בהתנקשויות בארבעים השנים שלאחר מלחמת האזרחים האמריקאית; המלכה ויקטוריה הבריטית שרדה שבעה ניסיונות התנקשות בתקופת שלטונה הארוכה, ובמחצית השנייה של המאה ה־19 כמעט כל שליט אירופי שרד ניסיונות התנקשות או לא שרד אותם. לשם הדגמה, אם ניקח תקופה לא חריגה של עשר שנים בלבד – חמש שנים לפני 1900 וחמש שנים אחרי – הרי שנרצח בהם שאה איראני אחד, ארבעה נשיאים של מדינות שונות, שני מלכים, שני ראשי ממשלה ושני מושלים כלליים. בתקופה מקבילה מאה שנים אחר כך, המספר היה שלושה ראשי ממשלה (כולל רבין), מלך אחד ושני נשיאים.

הסיכון העיקרי למנהיגים תמיד היה פנימי. מתנקשים על רקע פוליטי היו כמובן נפוצים מאוד; גם משוגעים לא חסרים. צ'רלס גיטו רצח ב־1881 את נשיא ארה"ב ג'יימס גארפילד. גיטו חשב משום מה שהוא אחראי לניצחונו של גארפילד בבחירות בשל נאום זניח שנשא, ונפגע מאוד כשהנשיא לא תגמל אותו כראוי במשרת קונסול. ג'ון הינקלי ניסה לרצוח את נשיא ארה"ב רונלד רייגן ב־1981, בשל אמונתו כי הרצח ימשוך אליו את תשומת ליבה הרומנטית של כוכבת הקולנוע ג'ודי פוסטר.

במשטרים מסוג מסוים, כוחות צבא הם סיכון מתמיד לשליטים, ולמעשה נדמה שחיסול בידי הצבא הוא סיבת המוות הלא־טבעית המובילה אצל שליטים במאה העשרים. בני משפחה מסוכנים פחות מבעבר, אם כי יש חריגים כגון המלך פייסל הראשון מסעודיה ב־1975, שנרצח בידי אחיינו. אפילו שומרי ראש עלולים להיות מסוכנים: ראש ממשלת הודו ונשיא סומליה נרצחו בידי שומרי ראשם, ב־1984 ו־1969 בהתאמה.

לעומת זאת, חיסול או מעצר מהיר בידי מדינות אויבות או סוכניהן נפוץ הרבה פחות, אף שבתקופות קדומות צעד כזה היה פופולרי למדי ככלי להחלפת שליט לא רצוי. כת החשישים, קבוצה אסלאמית קיצונית שפעלה בפרס ובסוריה בין המאה ה־11 למאה ה־13, נודעה לשמצה בחיסול שליטים יריבים, אם כי יש הטוענים שהסיפורים עליה מוגזמים.

לכל אדם יש תחליף

בימי הביניים שלחו שליטים מתחרים מתנקשים לרצוח זה את זה דרך קבע; בתקופה המודרנית הדבר נעשה נפוץ פחות. סברה אחת טוענת שהדבר קשור לתפיסה המדינתית המודרנית, אשר נולדה בעקבות הסכמי וסטפאליה מ־1648 שסימנו את סיומה של מלחמת שלושים השנה, ועוד יותר מכך לאחר תבוסתו של נפוליאון. לפי תפיסה זו, כל המדינות (באירופה לפחות) נתפסו כלגיטימיות, המלחמה נתפסה ככלי בארסנל של מדינות, ובהתאם לכך חיסול שליט נתפס כרצח לא לגיטימי. העובדה שרוב בתי המלוכה של אירופה היו קשורים זה לזה בקשרי דם בוודאי הועילה לכך. ואולם תפיסות אלו לא התקיימו בכל מקום בעולם.

סיבה אחרת, פרוזאית הרבה יותר, קשורה כנראה לעליית המדינה הבירוקרטית המודרנית. אם הייתם מפילים את אלכסנדר הגדול, קיסרותו הייתה נופלת איתו; אם הייתם רוצחים את יוליוס קיסר, היה לכם סיכוי להחליף אותו. אפילו אם הייתם רוצחים ב־1801 את הצאר פאול הראשון – לפחות היה לכם סיכוי לצאת לגלות נוחה באחוזה שלכם, מכיוון שהצאר החדש שמח גם הוא במידה מסוימת להיפטר מאביו. אבל במדינה הבירוקרטית המודרנית, חלק חשוב מעוצמתה הוא העובדה שלכל אדם יש תחליף. אם יחוסל השליט, בדרך כלל לא יהיו חסרים מועמדים למלא את מקומו, והמדינה תמשיך לרוב באותו כיוון פחות או יותר. כאשר מדובר במדינה לא יציבה כגון מדינות דרום אמריקה של תחילת המאה העשרים, אפשר בקלות יחסית לשנות לה את הכיוון. כך למשל הגיע לחיינו הביטוי "רפובליקת בננות", בעקבות מהפכה שארגנה ב־1911 חברת הפירות האמריקנית "קויאמל" כדי להחליף משטר לא נוח בהונדורס במשטר צבאי נוח יותר. גם אז, דובר במהפכה שלמה ולא בחיסול שליט. במדינה בירוקרטית מודרנית, חיסול מנהיג בודד הוא לרוב משתלם פחות, למעט מקרים חריגים.

סיבה מרכזית לחזרתן של ההתנקשויות לאופנה היא התפתחות האמצעים הטכנולוגיים והיכולות המודיעיניות. היא מאפשרת לא רק דיוק, אלא גם קצב ויעילות שבעבר היה קשה להעלות על הדעת

אין פירוש הדבר שאיש לא ניסה. בתקרית שנשמרה בסוד במשך כמאה שנים, גילה המודיעין הבריטי את מיקום מפקדתו הקדמית של קיסר גרמניה וילהלם השני, וב־1918, בשלהי מלחמת העולם הראשונה, נשלחו לשם – במה שנראה כניסיון הסיכול הממוקד הראשון בהיסטוריה – תריסר מטוסים. הם הפציצו את הטירה ותקפו רכבת קיסרית גרמנית. כמו במקרים רבים בהיסטוריה, גם הניסיון הזה נכשל משום שהמודיעין לא היה מעודכן: וילהלם נטש את הטירה כ־19 שעות קודם לכן כדי לברך גנרלים מצטיינים. וילהלם כבר שרד שני ניסיונות התנקשות של אנרכיסטים בתחילת המאה, ולפי האגדה גם אִפשר פעם לצלפית האגדית אנני אוקלי לירות בסיגר שהחזיק בפיו כדי להדגים את יכולות הצליפה שלה, ובכל אחד מהמקרים היה קרוב למוות יותר מאשר בניסיון ההתנקשות הבריטי הכושל.

ניסיון זה נותר מבודד למדי. למרות ריבוי הסרטים המספרים על מזימות להתנקש בהיטלר (או בצ'רצ'יל), בפועל כמעט לא נעשו ניסיונות כאלה, והבריטים שמרו על מסורת של אי־התנקשות במנהיגים במשך יותר ממאתיים שנה. התוכנית הבריטית להתנקש בהיטלר, "מבצע פוקסלי", נהגתה בשלב מאוחר במלחמה ומעולם לא התקדמה למישור מעשי. נאצים אוסטרים התנקשו בקנצלר האוסטרי אנגלברט דולפוס ב־1934 בתמיכת גרמניה, אך קשה לומר שזה היה אופן הפעולה החביב עליהם. לפי טענה פופולרית, הנאצים תכננו להתנקש בו בזמן בסטלין, רוזוולט וצ'רצ'יל בפגישתם של שלושת המנהיגים בוועידת טהרן ב־1943, אולם הראיות לכך מפוקפקות למדי. עוד יותר מפוקפקות הטענות שלפיהן הם תכננו להרוג את צ'רצ'יל באמצעות שוקולד ממולכד שיוברח אל חדרי הישיבות של ממשלת בריטניה.

אף לאחר מלחמת העולם השנייה היו היו ניסיונות להדיח שליטים – באמצעים אלימים יותר ופחות – אך בעיקר באמצעות תמיכה בגורמים פנימיים שביקשו לעשות זאת. הדחתו של ראש ממשלת איראן מוסאדק ב־1953, המשמשת עד היום לטענות נגד ארה"ב על אחריותה לעליית חומייני או הוכחה למעורבותה בכל דבר רע עלי אדמת המזרח התיכון, הייתה במידה רבה עניין איראני פנימי ולא סילוק מנהיגות מבחוץ; ארה"ב תמכה אז בגורמים שקידמו את האינטרסים שלה, אך כאלה שהיו חזקים למדי ממילא. באותם זמנים ניסתה ארה"ב ניסיון כושל לקדם כמה הפיכות במדינות המזרח התיכון, כולל אחת בסוריה, שלפי המסופר הוכשלה בלי כוונה על ידי ישראל, כאשר פתחה במבצע סיני זמן קצר לפני התאריך המיועד למהפכה. בעקבות זאת אף אחד מהמהפכנים הפוטנציאליים לא הסכים לפצוח במהפכה, מחשש שייתפס כמשתף פעולה עם ישראל.

איחור של 19 שעות

לאורך השנים היו כמה מקרים של ניסיונות "עריפה" מצד מדינות כלפי מנהיגי מדינות אחרות. קוריאה הצפונית ניסתה לחסל את מנהיג קוריאה הדרומית ב־1968, בהתקפה בידי יחידת קומנדו, וב־1983 בהטמנת פצצה בעת ביקורו בבורמה. ב־1979 השתלטו אנשי קומנדו סובייטיים על ארמון הנשיאות בקאבול ורצחו את שליט אפגניסטן חפיזאללה אמין, בעצמו מנהיג רצחני למדי שהיה אחראי לחניקתו למוות של קודמו. המהלך התברר כהצלחה טקטית וכישלון אסטרטגי: הוא נתפס בדיעבד כנקודת ההתחלה של מלחמת אפגניסטן הסובייטית.

הדבר לא מנע מהרוסים לנסות לשכפל, בחוסר הצלחה מדהים, את המהלך מול שליט צ'צ'ניה ג'וחאר דודאייב ב־1994, כאשר התקפה על גרוזני בירת צ'צ'ניה נועדה בין השאר להעלים את השליט האקסצנטרי. כמה שנים קודם לכן דווקא הצליחו האמריקנים בעריפה, כאשר ב־1989 פלשו לפנמה כדי ללכוד את הרודן מנואל נורייגה. שלא כמו המלחמות נגד סדאם חוסיין, שמטרתן הייתה תבוסת המשטר העיראקי כולו (אף שמלחמת עיראק השנייה לוותה במספר גדול של ניסיונות סיכול כושלים של בכירי המשטר), בפלישה לפנמה סילוק השליט נורייגה כשלעצמו היה היעד העליון, והוא הושג במהרה. נורייגה נמלט לשגרירות הוותיקן, אך יצא משם לאחר שארה"ב הפכה את חייו לגיהינום באמצעות יצירת רעש בלתי פוסק, כולל השמעת שירי רוק כבד בעוצמה גבוהה במיוחד.

הפלישה לפנמה עוררה גינוי בינלאומי נרחב, ולמרות הצלחתה קשה לטעון שהפכה למודל עבור האמריקנים, שפלשו מאז ללא מעט מדינות אולם לא בצורה דומה – עד לאחרונה. לאמיתו של דבר, הצלחתם בחטיפת נשיא ונצואלה מדורו התרחשה כיוון שאיש לא ציפה שארה"ב תנקוט פעולה כזו. חטיפת מדורו הייתה דוגמה ומופת לעריפה: האמריקנים לא ניסו כלל לכבוש את בירת ונצואלה, וכוחות הקרקע היחידים שנחתו היו כוחות מיוחדים שנועדו לחטוף את השליט תוך כדי חיסול כל התנגדות מצד המשמר שלו.

חטיפה זו מצטרפת לסדרה של פעולות עריפה שכוללות, כמהלך פתיחה, התקפה על בכירי משטר עד לרמה הגבוהה ביותר. מה שבעבר היה עניין נדיר או נחלת מדינות מופרעות כקוריאה הצפונית, הופך כנראה לשיטה נפוצה יותר ויותר. רק בשנים האחרונות ניסתה רוסיה להתנקש במנהיג אוקראינה זלנסקי עם פתיחת המלחמה בין המדינות. את החטיפה הנועזת והמפתיעה של נשיא ונצואלה כבר הזכרנו; וישראל חיסלה לא רק מנהיגי ארגוני טרור, כולל החיסול חסר התקדים של כמעט כל צמרת חיזבאללה והדרגים הבכירים בתנועה בתוך ימים ספורים בספטמבר 2024, אלא גם מנהיגים בכירים בתימן ובאיראן, וכעת את המנהיג העליון חמינאי. קצב העריפות גדול מאי־פעם. כמובן, ניסיונות התנקשות מהסוגים הישנים ממשיכים להתקיים, ודי אם נזכיר את רצח ראש ממשלת יפן לשעבר שינזו אבה ב־2022.

אפשר לציין כמה סיבות שמעלות מחדש את ההתנקשויות לגדולה ככלי מדיני. הראשונה היא כמובן טכנולוגית. התפתחות האמצעים הטכנולוגיים והיכולות המודיעיניות מאפשרת לא רק דיוק, אלא גם קצב ויעילות שבעבר היה קשה להעלות על הדעת. כאשר הבריטים ניסו להתנקש בקייזר, הם הגיעו באיחור של כ־19 שעות. כיום פעולות כאלה מתבצעות באמצעות מודיעין מדויק בזמן אמת כמעט, שלא היה זמין לשום מדינה בעבר. עדיין יש כישלונות, כגון ההחמצה בכמה דקות של צמרת חמאס בקטאר, אולם אפילו כישלונות כאלה מדגימים את השכלול: תקיפת ישראל בקטאר לא הרגה את כל צמרת חמאס בגלל אירוע מקרי של כמה דקות בלבד. מאה שנה קודם לכן חלפה כמעט יממה מאז שמטרת ההתקפה נטשה את האזור עד שהכוח התוקף הגיע, ורק לאחר ההתקפה גילו הבריטים שהקייזר כלל לא היה בסביבה המותקפת.

שנית, התנקשויות נגד דרגים נמוכים יותר הפכו נפוצות מאוד ככלי מלחמה בדור האחרון. ישראל הפכה את הסיכולים הממוקדים לאמצעי מרכזי במלחמתה נגד הטרור, וזה עשרות שנים היא מחסלת מנהיגי ארגוני טרור. ארה"ב הפכה את הסיכולים הממוקדים לכלי מקובל ונפוץ בתקופת הנשיא אובמה, ונמשכה גם לאחר מכן; חיסול קאסם סולימאני ב־2020 הוא דוגמה לפעולה שנתפסת כמוצלחת מאוד. רוסיה הצליחה ב־1996, בימי מלחמת צ'צ'ניה הראשונה, לחסל כאמור את מנהיג צ'צ'ניה הבדלנית דודאייב, אך לא יצאה לה תועלת רבה מכך; ואולם במלחמה השנייה היא חיסלה בסופו של דבר את רוב מנהיגי הבדלנים, חלקם בצ'צ'ניה עצמה וחלקם מחוץ לרוסיה, כגון הנשיא השני (לשעבר) של צ'צ'ניה שחוסל בקטאר ב־2004. לחיסול הצמרת הבדלנית הייתה תרומה ניכרת להצלחתה של רוסיה לאפשר לבן בריתה אחמד קדירוב – ולאחר חיסולו, בנו רמזן קדירוב – לשלוט בצ'צ'ניה. מתנגדיו של פוטין נטו גם הם לסבול מתוחלת חיים נמוכה כתוצאה מהתנקשויות, וחלקם עברו "תאונות" או התאבדו בנסיבות חשודות. האוקראינים עצמם מתנקשים בקציני צבא רוסים, פקידי ממשל רוסי ומשתפי פעולה בשטחים הכבושים בידי רוסיה, ואפילו בתועמלנים רוסים – עיתונאים או בלוגרים מטעם הממשל או תומכים בו. כאשר התנקשות הופכת לכלי מקובל בדרגים נמוכים יותר, המעצורים בפני הפעלתה מול דרגים בכירים יותר הולכים ויורדים גם הם. הצלחה של חיסולים ממוקדים בידי מדינה אחת מלמדת מדינות אחרות על היעילות שבכך, ויש להניח שהדבר ילך ויתפשט.

אפשר שגם הפיכת הפוליטיקה לאישית יותר תורמת למשיכה שבעריפה. אם המנהיג חשוב יותר מאשר המערכת הבירוקרטית הקלאסית, כי אז המדינה פגיעה יותר כאשר הוא מחוסל.

כללים לא כתובים

הפיתוי בעריפת הנהגה ברור: אם מצליחים, הרי שאפשר לקצר מלחמה ולהגיע להישגים במחיר נמוך. המוסכמה שנתנה חסינות למנהיגים בעוד חייליהם שופכים את דמם, גם היא כנראה פחות מקובלת כיום; ככל שהמלחמה נתפסת בעיני רבים פחות כמאבק מדיני לגיטימי ויותר כפשע, הרי שהריגת האחראים לפשע יכולה גם להיתפס כעשיית צדק.

מהצד השני, יש שתי בעיות אסטרטגיות במדיניות של עריפת הנהגה. הראשונה היא שלא תמיד היא מצליחה. כאמור, ככל שהמדינה הבירוקרטית פחות תלויה באדם אחד או בצמרת קטנה, כי אז הפלתם עשויה להביא להחלפת צרה אחת בצרה אחרת, ומי שהשקיע את כל המאמץ בחיסול הצמרת, עלול למצוא את עצמו בבעיה אם החיסול לא יוצר את ההשפעה שציפה לה. בעבר טענו חוקרים רבים שחיסולים ממוקדים אינם משפיעים על הנהגת ארגון; ואולם נדמה שחיסול צמרת חיזבאללה הדגים היטב כי אם מצליחים לחסל חלקים נרחבים מהדרגים הבכירים בבת אחת, יש לכך השפעה לא מעטה. היכולת הישראלית לחסל צמרת של ארגוני טרור, כמו גם מדינות טרור, תשמש מן הסתם השראה לאסטרטגים רבים, אולם הקשיים שיעמדו בפניהם בניסיון לשכפל זאת אינם מבוטלים – ויש להזכיר שגם ישראל, למרות חיסול רוב הנהגת חמאס, לא הצליחה לחסל את התנועה ברצועת עזה. עריפה איננה פתרון לכל בעיה.

הבעיה השנייה היא תרומתה של מדיניות כזו לפגיעה במה שמכונה "סדר [עולמי] מבוסס חוקים". הנורמות השונות ששימשו בין מדינות לא תמיד ניתנות לאכיפה מבחוץ, והן הסתמכו לא רק על חוקים ואמנות אלא גם על מוסכמות בלתי כתובות. בישראל מקובל לזלזל באו"ם, ובדרך כלל בצדק, אבל האו"ם שימש כפלטפורמה עבור מעצמות לפתור סכסוכים שונים ולשדר את עמדתן פומבית כדי למנוע אי־בהירות שעלולה להוביל ללחימה. כישלון של האו"ם ועימו שאר הכללים הלא־כתובים של המאה העשרים, עלול להוביל לאו דווקא לוואקום אלא לחזרה לכללים נוסח המאה ה־19 ולמשחק הגדול של דיפלומטיה ולחימה בין המעצמות, הפעם לא בין רוסיה ובריטניה אלא במגרש המשחקים האסייתי. כמובן, אם תרומתו של הסדר־העולמי־מבוסס־החוקים היא שאיראן יכולה לתמוך בטרור בכל מקום ולצאת נקייה, אזי יש בעיה עם החוקים והנורמות הללו.

יש לקוות שהמהלומה נגד איראן תצליח, שיש רוב בתוך איראן פנימה להפלת המשטר, ושאותו רוב יצליח לנצל את הפגיעה בצמרת המשטר. אם לא, סביר להניח שקרנה של העריפה תדעך מעט; לכל הפחות תוכל ישראל להתנחם בכך שפטרה את העולם מעונשם של כמה צוררים שרצו להשמיד אותה. ואפילו אם המשטר לא ייפול, חיסול מנהיגיו והפגיעה הקשה שספגו תוכניות הגרעין והטילים שלו, ככל הנראה יקהו את עוקצו.

ד"ר יגיל הנקין הוא מרצה במרכז האקדמי שלם ועמית במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון