בכל הנוגע לתלות שלנו באינטרנט, נראה שכל הקלישאות נכונות: אנחנו לכודים ברשת, מכורים, לא יכולים בלעדיו, והוא צינור החמצן שלנו בעולם המודרני. היומיום שלנו מתרחש שם לא פחות מבמציאות המוחשית, והאינטרנט שזור גם בפעולות האמיתיות שאנחנו עושים. עבודה, תשלומים, עדכוני חדשות, שיתוף, השגת מידע. שעות הפנאי שלנו מלאות באינטרנט, והצורך הבסיסי שלנו בתקשורת מסופק דרכו. גם אם אנחנו לא מודים בזה, או לא מרגישים את זה בכל רגע ביום, החיבור שלנו לכל מה שקורה בחוץ תלוי בשלושת הפסים של הווי־פי. כשהראוטר מתחיל להבהב באדום - אנחנו נותרים חסרי אונים.
למי שיושב על השאלטר של האינטרנט יש הרבה כוח. אנחנו רגילים שהוא נלקח מאיתנו במקרה של תקלה טכנית, בעיות תקשורת או הפסקות חשמל. אבל מה קורה כשמישהו מחליט באופן יזום למנוע את הגישה לרשת מאנשים ובכך למנוע מהם להתעדכן, לתקשר ואפילו להתנהל בחיי היומיום?
בגל המחאה באיראן, משטר האייתוללות הוריד את השאלטר על מדינה שלמה ועל מיליוני אנשים. את הזוועות שעשו שלוחיו ברחובות טהרן בירי במפגינים הוא השלים בשלילת היכולת שלהם לתקשר ולספר, לזעוק לעזרה ולהתארגן מחדש. חסימת הרשת הייתה מעשה אלים, כלי דיכוי לסתימת פיות, לשיבוש ולהפעלת יד קשה. התמונות הקשות מרחובות טהרן נתקלו באפס קליטת אינטרנט. חומת ברזל.
במשך שבועיים מנו בתקשורת העולמית את שעות הניתוק של הרשת מאיראן. ואני תהיתי: איך זה היה עובד כאן? בסתם יום אחד, בשגרה רגילה, האם אצליח לנהל את החיים בלי החיבור האלחוטי הזה? כמה קשה זה יהיה? והאם טכנית זה אפשרי עדיין? זאת אומרת, האם אדם בחיים המודרניים יכול לוותר על הרשת ובכל זאת להמשיך לפעול ולעבוד ולתקשר?
כמו בצום, אף פעם אין זמן מתאים לגזור על עצמך את החוויה המפוקפקת הזו. זה לא משהו שאתה רוצה לעשות, לפעמים אתה גם לא בטוח שאתה יכול. ובכל זאת, כדי למצוא את הזמן להתנתק ל־24 שעות התחלתי בסודוקו שבחן כל מה שמרכיב את השגרה היומית כדי למצוא חלון זמן מתאים שימזער נזקים של ניתוק.
כמו אצל דונלד טראמפ והתקיפה המתוכננת שלו באיראן, גם פה יש לא מעט פרמטרים שצריך לקחת בחשבון: המשימות בעבודה ובבית, איסופים, פיזורים, חוגים, נסיעות, קניות, אירועים. אז אני מודה, חיברתי את האתגר לשבת. התחלתי בשישי, מאוחר בבוקר, וסיימתי בראשון בבוקר. ולכל המצקצקים אני יכול להגיד: גם זה לא היה פשוט.
השעה הראשונה היא הכי מוזרה. כי היד נשלחת אוטומטית לחפש את האפליקציה או הווטסאפ, ואז המוח נזכר שאין. עברתי למצב שבת משישי בבוקר. את ההודעות ששלחתי לאנשים ב־SMS פתחתי בהתנצלות, וכך גם את שיחות הטלפון. משימות הכרחיות כמו קניות בסופר תכננתי במדוקדק. גם כי אי אפשר לעשות השלמות ברשת, וגם כי בלי ווטסאפ אי אפשר לשלוח תמונה ולבדוק אם קניתי את מרכך הכביסה הנכון.
בגזרת הסמס אגב, אין הרבה חדש. אמנם ממשק המסרונים הוותיק נראה היום הרבה יותר ידידותי למשתמש, אבל הוא עדיין סופר לי תווים בכל הודעה, מגבלה שהכריחה את כולנו פעם לדעת לכתוב בתמצות את מה שאנחנו רוצים להגיד. ועדיין, עבר לא מעט זמן עד שקיבלתי תשובות, אולי כי לאנשים לקח רגע להבין שמישהו אשכרה שלח להם מסרון שאינו הודעת ספאם.
בלי אינטרנט, המחשבה מעשית ויעילה יותר. כל נסיעה מתגבשת לסדרה של מהלכים במאמץ לתפור כמה דברים במקביל. היעדר החיבור המתמיד מכניס אתכם למצב נוח פחות והישרדותי יותר. כששבת נכנסה הרגשתי שאני כבר כמה שעות בתוכה. נסעתי באוטו ביום שישי, אבל בלי אינטרנט הרגשתי כאילו כבר שבת.
אחרי 25 שעות, כשיצאו שלושה כוכבים, הרגשתי שאני הולך לפתוח את האפליקציה של החדשות ולהתעדכן. ברור שלא הייתה תקיפה, אבל מי יודע מה כן? וזה השלב שבו הקריז תופס אותך. משהו בגוף צריך את מנת האינטרנט שלו. במקום זה יצאתי לריצה עם חבר. אנחנו בעיקר הולכים, אבל בקצב טוב, ויש פה עליות רציניות ביישוב. לפני שיצאנו כתבתי לו SMS והוא לא הבין מה אני רוצה מחייו. כשנפגשנו הסברתי לו, והוא שאל אותי אם אני עושה עליו את הניסיונות שלי לכתבות. אמרתי שכן, מה רע. הנה, הוא קיבל פסקה.
הלכתי לישון מוקדם. כי בלי אינטרנט מה יש לעשות בעצם. אשכרה לשבת ולדבר?
הבוקר עלה. תכף מתחיל יום עבודה שדורש חיבור מרחוק. ספרתי את הדקות לסיום הצום. נגמר. כל ההודעות שהתקבלו נענו. החדשות התעדכנו. האתרים נסרקו. האפליקציות שבו לחיים. ה"נראה לאחרונה" התחלף ב"מחובר". הרגשתי כאילו אני שותה את כוס הקפה הראשונה של אחרי הצום.
התחברתי מרחוק למחשב במערכת. לא מובן מאליו. שעתיים שלמות עברו בכיף, אבל אז, בדיוק ברגע שבו כבר שכחתי מהחוויה המפוקפקת של צום האינטרנט - בום. הפסקת חשמל. תושבים יקרים. בשל עבודות תשתית. צפי לחזרה בעוד שש שעות.