בכל פעם שגל מחאות ארצי מזעזע את איראן, כפי שאירע אך בחודש האחרון, נדרשים פרשנים ופעילים להשיב על שתי שאלות קבועות: האם משטר האייתוללות קורס סוף־סוף, ואם כן, מה יבוא בעקבותיו? התשובות רבות ומגוונות. ישנם משקיפים הסבורים שהנהגת המדינה נהנית מיציבות מפתיעה, וכי ביכולתו של המשטר להתמודד בהצלחה עם הפגנות נוספות. אחרים גורסים שהוא אכן יקרוס, אך יפנה את מקומו לדיקטטורה אחרת בשליטת משמרות המהפכה – הזרוע הצבאית בעלת העוצמה הפוליטית הרבה ביותר במדינה. מנגד, קולות אופטימיים יותר צופים שהמערכת כולה תתפורר וכי דמות אופוזיציונית חיצונית, אולי יורש העצר הגולה רזא פהלווי, תסייע למדינה במעבר לממשל דמוקרטי או למונרכיה חוקתית. האופטימיים ביותר אף חוזים תהליך של חילופי שלטון בהסכמה, שבו דמויות מתוך הממסד יעבירו את מושכות הכוח לידי האופוזיציה במדינה.
איראן אכן נראית כמי שנמצאת על סף שינוי מקיף. המשטר מותש, והאזרחים זועמים על עשורים של ניהול כלכלי כושל. המנהיג העליון, עלי חמינאי בן ה־86, חולה בסרטן. אם השיחות המתקיימות בחסות עומאן בין טהרן לוושינגטון לא יצליחו להתיר את הסבך הגרעיני ולבלום את פעילותה מערערת היציבות של איראן, ממשל טראמפ עשוי אף לפנות להתערבות צבאית.
עלי חמינאי | צילום: איי.אף.פי
ואולם גל ההשערות הנוכחי בנוגע ל"יום שאחרי" נוטה להתעלם מהגורם שיכריע אם לאיראנים אכן מצפה עתיד טוב יותר: מצבה של תנועת האופוזיציה. למרבה הצער, התנועה הזו שסועה עמוקות. שורותיה מחולקות לסיעות רבות – ארגוני סטודנטים, מיעוטים אתניים, מלוכנים גולים, ועוד – המתעמתים זה עם זה לעיתים קרובות. כך למשל, פעילים באופוזיציה נוהגים להאשים זה את זה בשיתוף פעולה חשאי עם המשטר בטהרן או עם ממשלות זרות. בעקבות הפיצול הזה, הם מתקשים לנצל את חולשתה של הרפובליקה האסלאמית.
אם ארגוני האופוזיציה השונים חפצים בהפלת המשטר, עליהם ללמוד לשתף פעולה, לאמץ תוכנית יסוד משותפת הנשענת על עקרונות מוסכמים, ולדחות את המחלוקות בכל נושא אחר למועד מאוחר יותר. עליהם לחדול מהניסיונות המתמידים להדחיק ולהדיר אלו את אלו, ולגבש מתווה לניהול המדינה בתקופה המיידית שלאחר קריסת המשטר. אם לא יעשו כן, הרפובליקה האסלאמית תוסיף להתקיים לא משום שהיא נהנית מתמיכה ציבורית, אלא משום שאין לה חלופה ממשית.
המקורבים המנודים
בשונה ממדינות סמכותניות אחרות, כגון בלארוס או ונצואלה, לאופוזיציה האיראנית אין תשתית מאחדת או מנהיג ברור. מוטב לראות בה ארכיפלג של איים פוליטיים המופרדים על ידי מרחק גאוגרפי, פערי דורות, אידאולוגיה שונה, ומידת החשיפה לדיכוי. בין הארגונים הללו כלולים תאי סטודנטים, התארגנויות שכונתיות, קבוצות פמיניסטיות, תנועות אתניות וארגוני עובדים. כולם השתתפו בגלי המחאה שזעזעו את איראן מאז 2009, אולם השילוב בין הדיכוי האגרסיבי לחשדנות ההדדית מנע מהם לתאם את פעולותיהם.
טלו, למשל, את ארגוני העובדים במדינה. ארגונים אלה, המורכבים ממורים, גמלאים, עובדי ענף התחבורה ומקצועות נוספים, הם אולי הכוח האופוזיציוני המאורגן ביותר באיראן. הם מבטאים בקביעות את התרעומת הציבורית על האינפלציה, אי־השוויון, השחיתות, ההפרטה וסוגיות כלכליות אחרות. הארגונים האלה שותפים גם לזעם הכללי על מדיניות החוץ האידאולוגית והלוחמנית, אשר הובילה לבידודה של איראן ולעונייה הגדול. שורשיהם נטועים עמוק בקרב מעמד הפועלים והמעמד הבינוני־נמוך. אולם הממשלה הגבילה את פעילותם ומנעה מהם לתאם מהלכים עם ארגוני סטודנטים, קבוצות נשים ומועצות לזכויות אדם.
איראן כוללת גם רשתות אופוזיציה המורכבות ממיעוטים אתניים – בהם כורדים, בלוצ'ים, ערבים אחוואזים וקבוצות אזרבייג'ניות – הניחנות ביכולת ארגונית משמעותית. מנהיגיהן קוראים לא רק לקץ שלטון אנשי הדת, אלא גם להכרה בזכויותיהם הלשוניות והתרבותיות, לביזור הכוח ולאוטונומיה ממשית. אולם ארגונים אלה מסתייגים בדרך כלל משיתוף פעולה: המיעוטים חוששים שמא הרוב יחליף את הרפובליקה האסלאמית בממשל ריכוזי ומדיר נוסף בשליטה פרסית; ואילו האחרונים חוששים כי הארגונים האתניים יעניקו כוח לתנועות בדלניות או יזמינו התערבות זרה לאורך גבולותיה הפרוצים והמועדים לפורענות של איראן.
החשש מהתערבות זרה באיראן נותר מקור למדון רב. כמעט כל סיעה מרכזית באופוזיציה האיראנית האשימה יריב כלשהו כי הוא פועל בהשפעתן של מדינות זרות – בין אם מדובר בממלכות המפרץ, בישראל, ברוסיה, בטורקיה או בארצות הברית. חשדות אלה אינם משוללי יסוד: מעצמות אזוריות ועולמיות אכן בוחשות בפוליטיקה האיראנית, וארגוני אופוזיציה אכן חיזרו אחר תמיכה חיצונית. אולם הטענות מנופחות בקלות יתרה, והן הופכות את בנייתן של קואליציות למשימה קשה מנשוא.
היו גורמים באופוזיציה שניסו לגשר על הפערים הללו ולהציע כיוון משותף. ארגוני חברה אזרחית וזכויות אדם, המורכבים מעורכי דין, עיתונאים, פמיניסטיות, פעילי איכות סביבה ומיעוטים דתיים, פעלו ליצור חיבורים בין פעילי השטח ובין דמויות אופוזיציוניות בחוגי האליטה. הם ניסחו מניפסטים משותפים הקוראים לפלורליזם פוליטי, לממשל חילוני, לשוויון מגדרי, לשלטון חוק ולמעבר דמוקרטי בדרכי שלום, והעניקו תמיכה משפטית ולוגיסטית לארגוני אופוזיציה שונים. אך בכירים אופוזיציוניים אלה הם לרוב הראשונים להיכלא והאחרונים להיכלל בהתארגנויות של האופוזיציה. ההדרה הזו מזיקה לכל הנוגעים בדבר: היא מונעת מארגוני החברה האזרחית לגייס ישירות מחאות המונים, ומותירה את מארגני המחאות בלי תמיכה מוסדית יקרה, מומחיות משפטית או ערוצי הידברות.
רזא פהלווי | צילום: איי.אף.פי
על כך יש להוסיף דמויות המשתייכות, או שהשתייכו בעבר, לאופוזיציה הפנימית של הממשל, זו שבמידה רבה זכתה לסובלנות מסוימת. קבוצה זו של "מקורבים מנודים" כוללת את הנשיא לשעבר חסן רוחאני, שקרא לרפורמות חוקתיות ולפרשנות פחות מדכאת של חוקי הדת, ואת הנשיא לשעבר מוחמד ח'אתמי, שקרא לרפורמה יסודית במערכת הנוכחית. היא כוללת גם את ראש הממשלה לשעבר מיר חוסיין מוסאווי, שהנהיג את "התנועה הירוקה" ב־2009, ואת מוסטפא טאג'זאדה, יועצו לשעבר של ח'אתמי, השומר על לגיטימיות מסוימת בקרב נאמני שלטון שהתאכזבו ופקידים בדרג הביניים, אף שתבע במפורש מעבר לדמוקרטיה. למעשה, טכנוקרטים רבים מתקופת כהונתו של ח'אתמי (1997־2005) הם עדיין חלק ממנגנוני המדינה, ובכלל זה בממשלתו של מסעוד פזשכיאן. אולם רוחאני, ח'אתמי, מוסאווי, טאג'זאדה ועמיתיהם ניצבים בפני אילוץ כפול: מחד גיסא, המדינה הגבילה קשות את יכולת ההתארגנות שלהם כדי למנוע מהם לאתגר את כוחו של המשטר (טאג'זאדה, למשל, כלוא כעת, ומוסאווי נתון במעצר בית מאז 2009); מאידך גיסא, מפגינים צעירים רואים בהם דמויות נגועות בשל השתתפותן בעבר במערכות הרפובליקה האסלאמית. כתוצאה מכך, אין בכוחם לגייס בסיס תמיכה רחב נגד הממשלה.
להחליף דיקטטורה אחת באחרת
למשטר האיראני ישנם מבקרים שאין ביכולתו לדכא בקלות: אלה שבגולה. הם רבים מספור, ובידם כוח ממשי. מנהיגי התפוצה האיראנית חולשים על משאבים פיננסיים כבירים, נהנים מגישה לקובעי מדיניות במערב, ומחזיקים בתמיכה עממית משמעותית בתוך איראן הודות לעוצמתם התקשורתית. ערוצי לוויין, תוכניות יוטיוב ודפים שהם מפעילים ברשתות החברתיות מסייעים בעיצוב דעת הקהל בתוך המדינה, בתיאום המחאות ובהענקת במה לפעילים שהמשטר מעוניין להשתיק.
אולם הפזורה האיראנית, בדומה לאופוזיציה מבית, נגועה ביריבויות פנימיות. חבריה מתעמתים בפומבי בנימה אישית וקונספירטיבית; הניצים, למשל, מאשימים גולים המתנגדים לתקיפה צבאית כי הם סוכני משטר. היונים, לעומתם, טוענים לעיתים קרובות כי הניצים הם מחרחרי מלחמה. מאבקים אלו שוחקים את האמון בקרב הפעילים והאזרחים בתוך איראן, ומזינים את התפיסה כי מנהיגי הגולה מעוניינים בפרסום ובתהילה יותר מאשר בהפלת הממשלה בפועל.
נרגס מוחמדי | צילום: איי.אף.פי
התנועה המלוכנית היא מקרה בוחן מייצג. זהו המותג הפוליטי המוכר ביותר בגולה, בזכות המוניטין של פהלווי, והיא כוללת שורת מפלגות ומשפיענים הטוענים כי השבת המלוכה תחת הנהגתו היא הדרך הטובה ביותר להיפרד מן השיטה הנוכחית. היסטורית, גרעין התמיכה של פהלווי נשען על חלקים מהמעמד הבינוני העירוני הוותיק, אך בשנים האחרונות הוא התרחב ככל שהצטברו כישלונותיה של הרפובליקה האסלאמית. עם זאת הוא נסמך במידה רבה על תומכים במרחב המקוון ובערוצי הלוויין, ואילו נוכחותו המאורגנת בתוך איראן דלילה. יתרה מכך, חסידיו של יורש העצר הרחיקו בכירי אופוזיציה אחרים בהתקפות חוזרות ונשנות עליהם. תמיכתה של ישראל בפהלווי עלולה לחזק את הנרטיב של המשטר בדבר אופוזיציה הנתמכת בידי זרים.
חוקרים הביעו חשש שמא פהלווי יתברר כגרסה איראנית של אחמד צ'לבי – הגולה העיראקי הבולט שקידם בהצלחה את הפלישה האמריקנית לעיראק ב־2003 והבטיח שיוכל להנהיג את המדינה, אך התגלה כמי שאינו מסוגל להוביל את עיראק בעידן שלאחר סדאם חוסיין. עבור מיעוטים אתניים ורפובליקניים איראניים, השם פהלווי מעורר חשש מפני ריכוזיות מחודשת וכוח חסר רסן; הם אינם מעוניינים להחליף את הדיקטטורה הנוכחית באחרת.
ארגוני אופוזיציה אחרים בגולה מעוררים מחלוקת עזה עוד יותר. "מוג'אהדין ח'לק" (MEK), מיליציה שיעית הפועלת בעיקר בגלות תחת הנהגתה של מריאם רג'אווי, הוא אולי הכוח האופוזיציוני המאורגן ביותר, אך הוא שנוי במחלוקת חריפה בשל בריתו עם עיראק במהלך מלחמת איראן־עיראק בשנות השמונים, ובשל טענות אמינוֹת של חברים לשעבר וארגוני זכויות אדם על משמעת פנימית דמוית־כת. הארגון נהנה מתמיכת פוליטיקאים מערביים בולטים, בהם מזכיר המדינה האמריקני לשעבר מייק פומפאו. אף על פי כן, רוב האיראנים מתייחסים אליו בחשדנות עמוקה, אם לא בעוינות גלויה.
כמה פעילים גולים, בדומה לעמיתיהם באיראן, ניסו לגשר על הפערים הללו. בפברואר 2023, למשל, הקימו שמונה גולים איראנים את "אמנת מהסא" כדי לאחד קולות רפובליקניים, מלוכניים ואחרים סביב עקרונות משותפים של דמוקרטיה, ממשל חילוני, שוויון מגדרי ותהליך מעֲבר מכיל. המייסדים ניסו לעקוף את שאלת המנהיגות של הקואליציה. ואולם מאמציהם קרסו במהירות בשל הבדלים אידאולוגים עמוקים ומחלוקות אסטרטגיות.
גם לו הצליחו הארגונים הגולים לגשר על הפערים ביניהם, הם היו נדרשים להתאחד עם האופוזיציה הפנימית כדי לחולל שינוי אמיתי. משימה כזו תהיה קשה אף יותר. הפזורה, מעצם הגדרתה, מרוחקת מאיראן. היא מנותקת מן המאבקים הכלכליים היומיומיים שהאיראנים נאלצים לשאת, ומהכאוס והמחסור הנוספים שיפקדו אותם במקרה של תקיפות אמריקניות וישראליות נרחבות. לכן, פעילים רבים באיראן רואים בדחיפה להסלמה מצד גורמים בפזורה צעד פזיז. קריאות לצעדים מקסימליסטיים נשמעות אחרת בברלין או בלוס־אנג'לס, לעומת כּראג' או כּרמאנשאה.
הצלקות העמוקות של העבר
למען ההגינות יש לומר כי אף ארגון, בתוך איראן או מחוצה לה, אינו יכול לחולל שינוי לבדו. כדי להצליח, על המערכת המגוונת של האופוזיציה לגבש קואליציה – תהליך שראשיתו באימוץ פלטפורמה משותפת ומצומצמת. דבר כזה אמור להיות בר־השגה. חרף כל חילוקי הדעות, המתנגדים לרפובליקה האסלאמית מסכימים שיש לשים קץ לעליונות אנשי הדת על החיים הפוליטיים והציבוריים; כי על המדינה להבטיח חירויות אזרחיות ופוליטיות בסיסיות; כי יש להגן על שלמותה הטריטוריאלית של איראן; וכי על המדינה לאמץ תהליך מעבר מן המשטר הנוכחי שיהיה מוגבל בזמן ונתון לפיקוח בינלאומי. מנהיגי ארגוני האופוזיציה ותומכיהם יכולים אפוא להתלכד סביב ארבעת העקרונות הללו, למרות הוויכוח אם על איראן להיות מונרכיה או רפובליקה, אם עליה לבזר את סמכויות השלטון, ומהו הכיוון הרצוי למדיניות החוץ שלה. מוטב להותיר את השאלות האלו לאספה מכוננת שתיבחר בעתיד, ואשר תוכל לשקף טוב יותר את עמדותיהם של כלל האיראנים.
צילום: EPA ,AFP
פלטפורמה משותפת היא רק הנדבך הראשון. על ארגוני האופוזיציה השונים לבנות גם קשרים מוסדיים אלו עם אלו. כדי לשרוד את הדיכוי והמעקב המדינתי הקשוח, על הארגונים הפנימיים לתאם מהלכים דרך רשתות מבוזרות שקשה יותר להכחידן. עליהם להקים ארגונים קהילתיים משותפים המעניקים שירותים חברתיים ופועלים בסוגיות כלכליות וחברתיות מקומיות – צעד שעשוי להפוך קבוצות אלו לפופולריות יותר בקרב איראנים מן השורה. הפזורה, מצידה, תצטרך לכונן מנגנון תיאום מתפקד עבור חבריה. לא מדובר בממשלה גולה, אלא בפורום לדיון בעל כללים שקופים, מערכות ליישוב סכסוכים ואולי אף הנהגה רוטציונית. על הארגונים בפזורה להשקיע גם באמצעי תקשורת מאובטחים שיסייעו להם בתיאום עם השחקנים הפנימיים. לצד זאת עליהם לזכות באמונם של המתנגדים מבית, ולאמץ ציפיות ריאליות. עליהם להכיר בכך שמי שמשלמים את המחיר בתוך איראן צריכים להחזיק בהשפעה מכרעת על הבחירות האסטרטגיות.
האופוזיציה האיראנית אינה יכולה לפעול במישור התאורטי בלבד. חבריה יצטרכו להסכים על תוכנית מוחשית כלשהי בנוגע למה שיתרחש מיד לאחר נפילת המשטר, כדי למנוע קריסה של המדינה. תוכנית זו צריכה להיות טכנוקרטית, לא אידאולוגית, ולהתמקד בייצוב המטבע המקומי, בהמשך תפקודם של השירותים הבסיסיים ובמניעת ביזה ואלימות. על האופוזיציה להציג לוח זמנים ברור לבחירות ולכינוס אספה חוקתית. ללא תכנון שכזה, החשש מפני כאוס יוסיף להיות הנשק החזק ביותר של המשטר. גורמים רבים בתוך המערכת שעשויים היו לערוק, יישארו במקומם כדי להימנע ממלחמת אזרחים, מסבבי נקמה ומהתפוררות טריטוריאלית.
לבסוף, כל מסגרת למעבר שלטוני חייבת להיות מכילה באופן מוצהר. במהלך מהפכת 1979 התאחדה קואליציה מגוונת של חילונים, אנשי שמאל, לאומנים ואסלאמיסטים כדי להפיל את המלוכה. אולם התנועה נחטפה אז בידי ממסד דתי שאפתני ומאורגן, שביצע טיהור ביריביו וביצר את כוחו. מעבר עתידי שיובל על ידי ארגון שידיר מיעוטים, פעילים חילונים או מסורות דתיות ופוליטיות יריבות, יסתכן בשחזור אותו מעגל תחת דגל אחר.
בניית תנועה מצליחה ומכילה תהיה משימה קשה ביותר. נוסף על הדיכוי המדינתי והחשדנות ההדדית, האופוזיציה האיראנית רדופה על ידי עבר ארוך וטראומטי. מהפכת 1979, הטיהורים של שנות השמונים והמחאות שדוכאו בשנים שחלפו מאז, כולם הותירו צלקות עמוקות.
ועם זאת, יש סיבה לקוות שהארגונים האלו יוכלו להצליח. כל אחד מהם, בסופו של דבר, מביא עימו יכולות מרשימות. לפעילי החברה האזרחית, דוגמת טאג'זאדה הכלוא ונרגס מוחמדי (כיום כלת פרס נובל לשלום), אין אולי השפעה מוסדית רחבה, אך כתביהם והצהרותיהם מעניקים הדרכה מעשית ומוסרית חיונית. מנהיגי עובדים ומארגני סטודנטים הוכיחו שוב ושוב כי ביכולתם לגייס אלפי אנשים. התנועות האתניות, במיוחד בקרב הכורדים והבלוצ'ים, מחזיקות בעשורים של ניסיון בגיוס המונים. רשתות מקומיות בערים כמו אהוואז, משהד, סננדג' וזאהדאן, יכולות לספק את האמון החברתי שחסר כל־כך לאיראנים. ורפורמיסטים בשולי המשטר, לרבות אנשי דת וטכנוקרטים המביעים התנגדות, יכולים לאתגר את הרפובליקה האסלאמית מבפנים ולסייע בניווט העברת השלטון דרך הטלטלות. ארצות הברית, מצידה, עשויה לסייע על ידי הערכת נקודות החוזק והחולשה של האופוזיציה, הפיצולים הפנימיים שלה וצרכיה הארגוניים, ולאחר מכן בהענקת הכלים והתמיכה הדרושים לה כדי להתפתח לשחקן מלוכד.
אולם ללא קשר למעשיה של וושינגטון, על הארגונים הללו להתחיל לעבוד יחד, ובמהירות. הרפובליקה האסלאמית הגיעה למבוי סתום. היא מסרבת להיענות לדרישות חברתיות עממיות, ואינה מסוגלת לפתור את בעיותיה הכלכליות הרבות של המדינה. לכן, לא תיוותר לה ברירה אלא להישען יותר ויותר על הפחד כדי לשמור על שלטונה, וכך מחאות נוספות יהיו בלתי־נמנעות. השאלה אינה אם יפקדו את איראן משברים חדשים, אלא אם האופוזיציה תהיה מוכנה כאשר המשברים הללו יגיעו.
ד"ר סנאם ואקיל היא מנהלת תוכנית המזרח התיכון וצפון אפריקה במכון המחקר הבריטי צ'טהאם האוס; אלכס וטאנקה הוא המנהל המייסד של תוכנית איראן במכון לחקר המזרח התיכון בוושינגטון