כשנקבעה לו הפגישה עם שר ההגנה של מצרים, אל"מ (מיל') דוד חכם לא היה יכול לנחש איזו דרמה עומדת להתחולל בארץ הנילוס, ואיזה תפקיד קריטי ימלא בן שיחו. היו אלה ימי שלטונו של מוחמד מורסי, איש "האחים המוסלמים" ששנה קודם לכן נבחר לנשיא מצרים. הפגישה בין אנשי משרד ההגנה המצרי לראש האגף המדיני־ביטחוני במשרד הביטחון דאז אלוף (מיל') עמוס גלעד, ויועץ שר הביטחון לעניינים ערביים אל"מ (מיל') דוד חכם, נקבעה ל־6 ביולי 2013. אלא שב־3 ביולי 2013 התחוללה במצרים הפיכה צבאית מהירה; מי שהוביל אותה והפך לשליט המדינה בפועל היה שר ההגנה וראש המועצה הצבאית העליונה, עבד אלפתח א־סיסי. כשנציגי משרד הביטחון הישראלי הגיעו למטה המודיעין המצרי בקהיר, הם מצאו מולם את האיש החזק במצרים מאז ועד היום.
"אני מדבר איתך על פגישה שמתקיימת בסך הכול שלושה ימים אחרי שהמהלך של א־סיסי יצא לדרך, ובמסגרתו הנשיא נעצר ונכלא מאחורי סורג ובריח", מדגיש חכם. "ברגע הכל־כך רגיש הזה אנחנו נפגשים עם מי שהפך לשליט בפועל של מצרים. א־סיסי היה מהורהר מאוד, ועקבות אירועי הימים האחרונים ניכרו היטב על פניו. הדחתו של מורסי הייתה אומנם מהלך מחושב, שנעשה רק אחרי שהצבא הכשיר את דעת הקהל לכך, אבל בפגישה היה ברור שא־סיסי עדיין מפנים את גודל האחריות שנטל על עצמו. הוא היה מופנם מאוד, שקט שלא כהרגלו. יכולת לראות עליו את הלבטים שהוא נתון בהם. הוא הכניס את מצרים לתקופה חדשה, לעידן חדש.
המודל והגאווה בעיני א־סיסי. ג'מאל נאצר | צילום: איי.אף.פי
"אגב, באותו שלב א־סיסי החזיק בידיו את השליטה במדינה, אבל הוא לא היה הנשיא באופן רשמי. כשסילק את מורסי הוא לא לקח לעצמו את התפקיד, אלא מינה את נשיא בית המשפט החוקתי של מצרים, עדלי מנסור, לנשיא זמני. רק קרוב לשנה אחר כך התקיימו בחירות, וא־סיסי הפך לנשיא מצרים. ובכל זאת, מרגע הדחתו של מורסי, היה ברור שא־סיסי מבין שהאחריות לגורלה של מצרים מונחת בראש ובראשונה על כתפיו. הוא בעל הבית, משום שהוא עומד בראש גורם הכוח המרכזי, החשוב והחזק ביותר בהוויה המצרית - שזה הצבא, הכוחות המזוינים. לא אשכח את המפגש הזה לעולם. א־סיסי כאמור קימץ במילים, ויחד עם זאת שמענו ממנו הרהורים ולבטים".
להערכתו של חכם, א־סיסי כלל לא תכנן להפוך לנשיא מצרים, עד שהנסיבות הובילו אותו למעמד הזה. ועם זאת, את הרמז הראשון לעתיד הצפוי לו ניתן למצוא כבר ברגע אחד מילדותו. "ישנה תמונה של א־סיסי שחרותה בזיכרוני: הוא, כילד קטן, עומד ומתבונן מלמטה למעלה בנשיא נאצר. נאצר היה מבחינתו אדם משכמו ומעלה, דמות בעלת יוקרה בלתי רגילה, סמל למצרים של שנות החמישים והשישים. בעיני א־סיסי, נאצר הוא המודל, הוא המייצג של הפטריוטיות, הלאומיות והגאווה המצרית. התמונה הזאת מדגימה את דרכיה הפתלתלות של ההיסטוריה, אבל כששואלים אותי אם א־סיסי חתר לנשיאות, התשובה שלי היא שאני לא חושב כך. כשנפגשתי איתו, היה לי קשה לראות אותו כנשיא. במצרים שלטו אישים בעלי כושר רטורי יוצא דופן, כמו נאצר, סאדאת או מובארכ. א־סיסי נראה יותר טיפוס שנחבא אל הכלים, איש מערכת, ביורוקרט, פחות סוחף המונים – אם כי מאז הוא השתפר בנאומים מול קהל. מגיע לו כל הכבוד על שהוא מחזיק מעמד כבר יותר מעשר שנים כנשיא מדינה לא קלה".
הפגישה עם א־סיסי הייתה אחת מני רבות שקיים חכם עם בכירים במדינות ערב בכלל ובמצרים בפרט. הוא בן 75, נשוי ואב לשלושה, תושב רעות. בצבא שימש בשורת תפקידים בחיל המודיעין ובאגף התכנון שקשורים להשכלתו כמזרחן, ואחר כך הושאל לחמש שנים למוסד. בהמשך חזר לצה"ל ושימש יועץ מדיני למתאם פעולות הממשלה בשטחים. לפני ועידת מדריד היה מעורב במגעים לקיום משא ומתן עם ההנהגה הפלסטינית המקומית ביו"ש. בשנות התשעים פעל מול השייח' יאסין בשני מקרים של חטיפת ישראלים - שוטר מג"ב נסים טולדנו והחייל נחשון וקסמן.
את עיקר מומחיותו בנעשה בזירה המצרית קנה כששימש כיועץ לעניינים ערביים של שורת שרי ביטחון - יצחק מרדכי, משה ארנס, אהוד ברק, בנימין בן־אליעזר, שאול מופז, עמיר פרץ ושוב אהוד ברק. בתפקידו זה היה חכם אחראי, בין השאר, לניהול חלק ניכר מהקשרים של הממסד הביטחוני הישראלי עם מקביליו בירדן ובמצרים, ולשם כך נדרש לצבור ידע רב על אודות שתי שכנותיה אלה של ישראל.
מצרים, מסביר חכם, היא מדינה שסובלת מפיצול אישיות. מחד גיסא היא מעוניינת לחזור למעמדה כמנהיגת העולם הערבי, ומאידך גיסא היא צריכה להתמודד עם בעיות פנימיות קשות שמעיבות על עצם יכולתה לתפקד כמדינה נורמלית. "הבעיה הראשונה במעלה היא גודל האוכלוסייה. היום כבר יש במצרים למעלה מ־115 מיליון בני אדם, והריבוי שם מרחיק לכת. בקהיר לבדה חיים יותר מעשרה מיליוני בני אדם – זה מטרופולין אדיר, ולא כולם נהנים שם מחיים הוגנים, נקרא לזה כך. אז יש לנו אוכלוסייה ענקית שמצבה הכלכלי רק הולך ומידרדר, לצד קושי לשלוט בשטח, משום שהמרחקים הם עצומים. זה אתגר דרמטי שניצב בפני מי שמבקש להנהיג את המדינה הזאת".
אמריקה רואה במצרים עוגן במזרח התיכון, בקשר מתבטא במליארדי דולרים בשנה. פגישת טראמפ וא־סיסי בדאבוס, בחודש שעבר | צילום: איי.אף.פי
לכך מוסיף חכם את האתגר הפוליטי שהשלטון הנוכחי במצרים צריך להתמודד איתו: "האופוזיציה בהובלת האחים המוסלמים עדיין קיימת, אף שהיא דוכאה בצורה שיטתית ואכזרית. בהתחלה התמיכה העממית בא־סיסי הייתה בשמיים, אבל לאורך הזמן אנחנו רואים שחיקה והתרופפות מההיבט הזה. ההבטחה שהוא הציג לא התממשה. זה קורה גם בגלל קשיים אובייקטיביים, אבל את המצרי ברחוב הקשיים האלו לא מעניינים. א־סיסי כבר בכהונה שלישית, והאזרח שקיווה לראות שינוי וחשב שמצרים עומדת לעלות על דרך חדשה של שגשוג, לא מקבל את זה. מצרים של היום לא מסוגלת אפילו לספק מזון לכל תושביה ללא סיוע כלכלי חיצוני, שאותו היא מקבלת מסעודיה, ואין ספק שזה משפיע באופן דרמטי על מצבה האסטרטגי ועל מעמדה. יציבותה של המדינה המצרית ויציבותו של השלטון תלויים ביכולת לספק מזון לעם המצרי. שיפור המצב הכלכלי הוא המפתח להבטחת קיומו של המשטר, וא־סיסי יודע זאת היטב".
הכסף מאמריקה, הגרעין מרוסיה
אנחנו עוברים לדבר על הסכם השלום בין ישראל למצרים. בראשית הדברים חשוב לחכם להבהיר ששכנינו רחוקים מלהיות אוהבי ישראל. "הטבח הנורא של שבעה באוקטובר לא הכאיב להם ברמה הרגשית. הם לא היו מעוניינים שהוא יתרחש, בעיקר בגלל התוצאות שהוא גרר, אבל חשוב לא להשלות את עצמנו: ישראל היא גורם בעייתי מאוד בעיניהם. ועם זאת, לשלטון המצרי יש אינטרס מובהק בשימור הסכם השלום, בין השאר על רקע המאבק הפנימי הקשה שיש לו עם תנועת האחים המוסלמים - שחמאס הוא למעשה שלוחה שלה. במפגשים שלי עם המודיעין הכללי המצרי הרגשתי שהם שונאים את חמאס לא פחות מאיתנו. לכן הם גם לא מזילים דמעה כאשר ישראל מכה בחמאס ופוגעת בו".
ובכל זאת, עד כמה אפשר לסמוך על האינטרס שלהם בקיום הסכם השלום? כשמצרים מתחמשת, ישראל לא צריכה להיות מודאגת?
"כרגע המדיניות, ההבנה והראייה של המצרים היא שיש בהחלט אינטרס להמשיך את הסכם השלום ולא לחזור למצב מלחמה. אבל צריך לזכור שבחיים אין שום דבר קבוע, והכול עלול להשתנות. חשוב גם להבין שהשלום בין ישראל למצרים לא דומה לשלום בין לוקסמבורג לצרפת. השלום שלנו הוא חלקי, צולע, לא שלום מלא. היחסים הטובים בין ישראל למצרים נשארים כמעט אך ורק ברמת הקשר הצבאי־ביטחוני המתחייב בין המדינות. יחסים מדיניים וכלכליים לא קיימים כמעט, מעבר לסיפור של הסכם הגז. גם ההסכם הזה הוא ברמה של G2G, עסקה בין ממשלה לממשלה, שנעשתה בתיווך אמריקני; אין בין ישראל למצרים יחסים ברמה של P2P (אנשים לאנשים – ש"פ), אין כמעט קשרים כלכליים. זה קורה בין השאר משום שהעם המצרי לא מצטיין, בלשון המעטה, באהדה לישראל. הלכי הרוח שם הם אנטי־ישראליים".
המציאות הזאת, לשיטתו של חכם, מחייבת את ישראל לנהל מדיניות של כבדהו וחשדהו. "מצד אחד צריך לשמר את הסכם השלום עד כמה שניתן. אני חושב שזה אחד ההישגים הגדולים של מנחם בגין המנוח. גם אם השלום הזה חלקי ומוגבל – הוא עונה על צורך אסטרטגי־ביטחוני־מדיני של ישראל, ומאפשר לה להפנות משאבים להתמודדות עם אתגרים אחרים. ההסכם עם מצרים הקל עלינו להילחם בשבע הזירות האחרות, כאשר החזית הדרומית נשארת שקטה - לא רק באופן יחסי, אלא באופן כמעט מוחלט. היו אירועים גם בגזרה הזאת, אבל הם חריגים מאוד", הוא אומר ומציין כדוגמה את הפיגוע שאירע ביוני 2023, אז שוטר מצרי חדר לשטח ישראל ורצח שני לוחמים ולוחמת.
"מצד שני, צריך לעמוד כל הזמן על המשמר ולוודא שמצרים עומדת בהתחייבויות שלה. זו סוגיה רגישה מאוד, אבל אסור לאפשר בשום אופן הפרות משמעותיות. אף אחד לא יודע מה יהיה בעוד עשר שנים, לאן הדברים הולכים, ולכן ישראל חייבת לשמר יכולות של מעקב ושל מודיעין, לדעת מה מתפתח במצרים, שבכל מקרה לא נהיה מופתעים".
אינטרס מובהק בשימור הסכם השלום. צבא מצרים מלווה את מזכ"ל האו"ם בצד המצרי של מעבר רפיח | צילום: AFP
חכם מציין כי ישראל כבר התמודדה בעבר עם הפרות של מצד מצרים, והצליחה להחזיר אותה לתלם של פעולה בהתאם להסכם. לצד זאת אפשרה ישראל חריגות מוסכמות, מוגבלות מאוד, שנועדו להקל על המצרים בהתמודדות עם ארגוני הטרור האסלאמי בסיני. "אין ספק שצריך לשים לב להתעצמות הצבאית של מצרים. הנושא הזה עלה עוד בתקופת מובארכ, בשיחות שניהלנו עם שר ההגנה שלו, מוחמד טנטאווי. כחלק מהדיאלוג האסטרטגי הערנו על עניין ההתעצמות, והעמדנו את המצרים על חובתם להפסיק את הפרות הנספח הצבאי של הסכם השלום. אלו דברים שעלו אז וחזרו גם אחר כך. ב־2012 הייתה פריסה של טנקים מצריים ושל כוחות חי"ר בסיני, ובשיחות עם א־סיסי עמדנו על כך שזה יבוטל. בסופו של עניין הם הסירו את ההפרה הזאת.
"גם בשנים האחרונות, בוודאי בשנתיים של המלחמה, אנחנו עדים להפרות של ההסכם בסיני. אני לא יודע אם לקרוא להן הפרות חמורות, כי צריך לעשות הבחנה בין כאלה שאפשר לחיות איתן ובין הפרות מאז'וריות שאסור בשום פנים לעבור עליהן לסדר היום, וצריך להתעקש שהן תוסרנה. בין הדברים שאנחנו רואים, על פי מה שדווח במקורות גלויים, אפשר לציין הארכה של מסלולי המראה ונחיתה בשדות התעופה, הקמת מנהרות תת־קרקעיות שעשויות לשמש כבונקרים לאמצעי לחימה, סלילת צירים מתחת לתעלת סואץ, הקמת גשרים שיכולים לשמש למעבר כוחות, וגם פריסה חריגה של טנקים. על כל זה ישראל צריכה לקיים שיח עם הצד המצרי, וייתכן שזה כבר קורה. מהניסיון שלי אני מאמין ששיח כזה צריך להתבצע מתחת לשולחן, בערוצי המגע וההידברות הדיסקרטיים, ולא במחולות ובמצלתיים".
בהקשר זה מזכיר חכם מערכת יחסים אחרת, שמספקת לישראל מנוף לחץ. "מצרים מקבלת מארצות הברית סיוע צבאי בהיקף של 1.5 מיליארדי דולרים בשנה, והקשר הזה הוא בעל חשיבות רבה עבורם. א־סיסי מנסה אומנם בשנים האחרונות לעשות 'פיזור נאמנויות', ולכן למשל הרוסים הם אלו שבונים לו את הכור הגרעיני באלדַבּעָה - עוד נושא שישראל חייבת לעקוב אחריו בשבע עיניים. בכל מקרה, האמריקנים רואים במצרים עוגן להשפעה במזרח התיכון, בסכסוך הישראלי־פלסטיני ובכלל, ויש להם אפשרות ללחוץ על הצד המצרי. כל אימת שיש הפרות, ישראל פועלת אומנם מול המצרים במישור הבילטרלי - רק לפני כמה חודשים יצאה משלחת ביטחונית ישראלית לקהיר לדון בין השאר בנושאים האלה - אבל במקביל היא מנצלת את השירותים הטובים של ארצות הברית, כדי שגם היא תפעיל את השפעתה".
מלחמת חרבות ברזל, מציין חכם, העכירה את יחסי ישראל־מצרים, וגם כמה התבטאויות שנשמעו מכאן ומארה"ב תרמו לדעתו להרעת המצב. "בתקופה שלי הצלחנו להגיע עם המצרים לדיאלוג אסטרטגי של ממש, שיח אינטימי שהיה החלום של מערכת הביטחון במשך שנים. זה קרה בעיקר בספטמבר עד נובמבר 2005, בין השאר על רקע ההתנתקות. ה'פיבוט', הנציג מצידם, היה ראש המודיעין הכללי עומר סולימאן, שביקר בארץ פעמים רבות במהלך התקופה ההיא. אני כבר לא בתוך המערכת, אבל אני מקווה מאוד שיש לזה המשכיות.
"אין ספק שבשנתיים וחצי האחרונות ניכרת הידרדרות לא מבוטלת ביחסים, אבל צריך לציין שהיא לא התחילה במלחמה, אלא עוד לפני כן. א־סיסי ונתניהו לא מדברים כבר הרבה שנים, אף שהיה להם שיח בעבר, ואני עצמי הייתי עד לכך. צריך להגיד עוד דבר בהקשר הזה: אחד הגורמים למתח מיותר בין המדינות היה הנושא של הטרנספר. התוכנית של טראמפ אמרה שצריך – אני לא רוצה להשתמש בלשון לא נקייה – 'לסלק' את הפלסטינים מעזה, שיעברו לצד המצרי ויישארו שם, או שימשיכו הלאה למקומות אחרים. המצרים נעמדו על רגליהם האחוריות והביעו התנגדות מוחלטת, ואפילו כינסו אצלם בפברואר 25' פסגה ערבית שקיבלה החלטות נגד רעיון הטרנספר. זה היה מבחינתם קו אדום. א־סיסי אמר אז: 'אם אתם לא רוצים את הפלסטינים בעזה – שילכו לנגב. תשכנו אותם אצלכם, לא במצרים'.
מצרים ראשונה ולתמיד | צילום:
"זו סוגיה שמטרידה מאוד את המצרים. כל ניסיון לפתור את הבעיה העזתית על חשבונם גורם למתח גדול ולכעס בצד שלהם, וצריך לשים לב לכך. יש כאן עניין לאומני־מצרי - העיקרון שלפיו הפלסטינים הם 'בעיה' של ישראל ולא של מצרים - ולצידו חשש מעשי מהמשמעות של כניסת אוכלוסייה פלסטינית גדולה למצרים. הפחד של ההנהגה המצרית הוא שהאנשים האלה יחברו לאופוזיציה, יחברו לדאעש בסיני, יחברו לאחים המוסלמים, ויפגעו בביטחון הלאומי המצרי. חייבים להיות רגישים לזה. זה לא שהמצרים אוהבים את הפלסטינים, ממש לא, אבל הסוגיה הפלסטינית משמשת עבורם מנוף לחץ על ישראל. לכן א־סיסי מעלה את הנושא הזה בכל מפגש ולא מרפה".
השייח' יאסין ואני
בימים אלו רואה אור ספרו השני של דוד חכם, "מצרים ראשונה ולתמיד", שעוסק ביחסי ישראל־מצרים (הוצאה משותפת של מודן ומשרד הביטחון). בספרו הראשון, "עזה בגובה העיניים: מבט לאינתיפאדה מבפנים", תיאר חכם וניתח לעומק את הנעשה ברצועת עזה. הספר ההוא התבסס בין השאר על המפגשים וההיכרות האינטימית של חכם עם מנהיג חמאס אחמד יאסין ומנהיג הג'יהאד האסלאמי פתחי שקאקי, שאת שניהם פגש הן בין כותלי הכלא הישראלי והן מחוצה להם, במסגרת תפקידיו השונים בצה"ל ובלשכות שרי הביטחון. בנוסף כתב חכם גם מסמך נרחב על השייח' יאסין ומלחמתו בישראל (ראה אור במסגרת קתדרת חייקין באוניברסיטת חיפה, זמין ברשת).
הספר הנוכחי, אומר חכם, נכתב כדי למלא חלל שקיים בנושא המצרי. "הייתה לי שיחה עם מישהו מהאקדמיה, והוא אמר לי שלא יצא לאור בישראל שום ספר משמעותי על מצרים כבר הרבה שנים. כלום. היו מאמרים פה ושם, אבל לא נכתב ספר מקיף בנושא. השיחה הזאת גרמה לי להבין שיש פה צורך אמיתי, מה גם שיש לי יתרון על כותבים אחרים - המגע הבלתי אמצעי שהיה לי עם המצרים, עם ליבת העשייה וההנהגה בצד שלהם, עם האישים המרכזיים שניווטו את מצרים והכתיבו את המדיניות שלה, בעיקר בכל מה שקשור ליחסים עם ישראל. עוד יתרון שיש לי זו יד קלה, וכך לקחתי את העניין הזה כפרויקט.
"כתבתי בזמן קצר מאוד - אגב, כמו הספר על עזה – אך מה שלקח זמן הוא התהליך מסיום הכתיבה ועד לפרסום. הקורונה תקעה אותנו, והיה גם צורך באישור של כל הגורמים הרלוונטיים: מלמ"ב (הממונה על הביטחון במערכת הביטחון), הצנזורה, ועדת שרים. מי שעוד 'עשה צרות' זה משרד החוץ: עמודים רבים בספר נמחקו כי הוא לא אהב אותם".
הספר, אומר חכם, נוגע בהתפתחויות שחלו ביחסי־ישראל מצרים לאורך השנים, בתפקיד שמילאה מצרים בתפיסת הביטחון הישראלית, וגם ביחסים בין קהיר למדינות אחרות באזור והשלכותיהם על ישראל: "למשל, זהות האינטרסים בין ישראל למצרים בכל מה שנוגע להתנגדות לתוכנית הגרעין האיראנית. אלו דברים שראוי שהציבור הרחב יכיר ויבין דרכם את מהותה וחשיבותה של מערכת היחסים עם שכנתנו מדרום־מערב".
מצרים ידעה מהפכות ותהפוכות. בשעתו אתה הערכת שמובארכ הגיע לסוף דרכו, אף שטעית בנוגע לזהות של יורשו.
"הערכתי כך בעקבות אחד המפגשים עם מובארכ, כשהתלוויתי לאהוד ברק בעת כהונתו כשר הביטחון בממשלת נתניהו השנייה. המפגש התקיים בשארם א־שייח', בארמון הנשיאות. מקום פסטורלי, יפהפה. החלונות הגדולים באולם שבו היינו השקיפו על המפרץ, מראה מרשים בצורה בלתי רגילה. אני זוכר את מובארכ יושב שם כשלצידו שני המוציאים ומביאים המרכזיים: מצד ימין עומר סולימאן, ומצד שמאל מוחמד טנטאווי. הסתכלתי על מובארכ, ויכולתי להתרשם מאותות הגיל; אני לא רוצה להגיד שהזקנה קפצה עליו, אבל ראיתי אדם לאה ועייף. עד כדי כך, שהוא נתן לסולימאן להציג הרבה מהנושאים. אפשר היה לראות גם את הקרבה של טנטאווי וסולימאן אליו, את התמיכה שלהם ואת קבלת סמכותו כנשיא, הם התייחסו אליו בכבוד רב. בגלל העייפות בפנים ובדיבור שלו, הערכתי שהוא לא יצליח למשוך עוד זמן רב. נכון שהאמנתי שיורשו יהיה ראש המודיעין עומר סולימאן, שנחשב למספר שתיים בהנהגה המצרית, ובסוף לא כך קרה".
שונאים את חמאס לא פחות מאתנו. חיילים מצרים במעבר רפיח | צילום: גטי אימג'ס
איך אתה מתרשם כיום משלטונו של א־סיסי? עד כמה הוא מבוסס ויציב?
"אני ודאי לא מתרשם שא־סיסי עייף, להפך. אפשר לראות שמאז היבחרו לנשיא הוא לומד את התפקיד, לומד איך להתנהג. אני מזהה שיפור באופן ההופעה שלו - הוא מסגל לעצמו הופעה נשיאותית יותר. זה דבר שהיה טבעי מאוד אצל מובארכ, אצל סאדאת, אצל נאצר כמובן. אצל א־סיסי זה לא היה טבעי, אבל הוא בהחלט לומד.
"נכון לעכשיו גם המשטר נראה יציב, ואני לא מזהה איום מוחשי על קיומו. אבל שמע, לא תמיד אפשר לחזות תהפוכות ושינויים לפני שהם מתקיימים, ולכן אסור אף פעם להניח שהרושם החיצוני משקף את המציאות המלאה כפי שהיא. כמו שאמרתי, צריך לעקוב בשבע עיניים אחרי כל מה שמתרחש כדי לא להיות מופתעים ולא למצוא עצמנו מול שוקת שבורה בזירה הזאת".
עד כמה מצרים מפנימה את העובדה שבניגוד לתפארת העבר, היום היא כבר לא מדינה מנהיגה בעולם הערבי?
"אני חושב שהם בהחלט מודעים לשחיקה שחלה בתפקידם. מצרים היא עדיין מדינה מרכזית במארג של המדינות שאפשר לקרוא להן המתונות, הפרגמטיות, יחד עם ירדן, סעודיה, מרוקו ומדינות המפרץ. אבל המעמד שלה נמצא בהחלט בנסיגה, וזה בא לידי ביטוי גם במגעים עם ישראל. במשך תקופה ארוכה המצרים היו המוציאים והמביאים מול ישראל בהקשרים של רצועת עזה ושל חמאס. בכל משא ומתן, וגם בזמן הפעולות של צה"ל ברצועה - עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן וכל האירועים על הגדר - מצרים הייתה הגורם שמוביל את התיווך בין הצדדים. אני זוכר את עומר סולימאן מטפל בעניינים האלו.
"בשלב מסוים השרביט עבר לקטר והיא זו שלקחה בעלות, אבל עכשיו המצרים מנסים לחזור לתפקידם המקורי ולבצר את המעמד שלהם בעולם הערבי, בין השאר דרך מקומם כגורם מתווך בין ישראל לחמאס. אם הם יראו שהם מסוגלים לספק את הסחורה, זה ייתן להם משמעות ומשקל בתוך המערכת הערבית. ועם זאת, כל עוד מצרים ממשיכה להיות סמוכה על שולחנה של סעודיה, מעמדה לא יחזור להיות מרכזי כמו בעבר".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il