שמש שקרנית ויהודים חמים: מיאמי, יומן מסע

אין לי כוח לחו"ל. הוא רחוק לי, מעייף לי, לא שגרתי לי ובכללי לא עושה עליי יותר מדי רושם. אבל כמו בכל כלל, גם בזה יש יוצא מן הכלל. כשקיבלתי לפני כמה חודשים הזמנה לדבר בכנס הקהילה הישראלית־אמריקנית (IAC) במיאמי, החלטתי ללכת נגד האינסטינקט ורחמנא ליצלן להגיד yes.

ההזמנה הגיעה אליי בזכות חבר טוב, ארז גולדמן, שאת סיפור ההיכרות שלנו חשוב לי לספר כי הוא מייצג את האירוע כולו. לפני כחצי שנה קיבלתי הודעת ואטסאפ מבחור שכתב לי שהוא גר באל־איי ומעוניין לפגוש אותי כשהוא מגיע לארץ. מודה, התעלמתי. אני עונה להרבה הודעות מאנשים שאני לא מכיר, אבל ידעתי שהלו"ז שלי צפוף, וייתכן גם שבאותו הרגע הייתי אנטיפת כהרגלי. שכחתי מההודעה, אבל אחרי שבועיים, שוב אותו נודניק. "היי אחי, שלחתי לך כבר הודעה ואני מנסה את מזלי בשנית. האם יש מצב לפגוש אותך לשעה? אני בישראל לשבועיים הקרובים".

אני אדם שמעריך התמדה, וניג'וס הוא סוג של התמדה. כתבתי לו: "אני יכול היום ב־11 בתל־אביב, אם בא לך", והוא ענה "בטח". כך ארז גולדמן ואני נפגשנו, ונדלקנו מהדייט הראשון. באותו השבוע הוא הגיע לישיבת שישי בשוק, עם הבן שלו דוני שמשרת כחייל בודד ביחידת יהל"ם, והבת מאי שסיימה שירות בשלדג. הקשר התהדק. דוני ומאי הפכו לבני משפחה שלנו והגיעו בימי שישי לשוק ובחגים להורים של אשתי ברמלה. דוני גם התקשר מדי פעם להתייעץ מה לענות בוויכוחים פוליטיים. כל כך שמחתי לעזור, כל כך אהבתי את החיבור.

אז ארז גולדמן, מתברר, הוא גם בחור רציני שהיה בעברו מנהל בכיר ב־IAC וכיום הוא ב"בונדס" הישראלי. אחרי שבועיים של קשר הוא אמר לי שהוא חייב להזמין אותי לאחד הכנסים שהוא מעורב בהם. פעמיים דחיתי בנימוס את ההזמנות, ואז הגיע הכנס במיאמי. חשבתי לסרב שוב, אבל ארז אמר שאם אעשה כך, דוני והחבר'ה מיהל"ם יגיעו לטפל בי קרקעית. כדי להוסיף תמריץ הוא הבטיח שאחרי הכנס נמשיך לכמה ימים בשכונת סאות'־ביץ'.

אז הושבתי את ד"ר זמרי במרפסת והודעתי לה שאני נוסע לשבוע. היא חייכה ואמרה שהיא מאושרת בשבילי, ושיהיה לנו בהצלחה כי השבוע שלי בחו"ל נופל בדיוק בין שני שבועות שלה בחו"ל. "ינואר הקשוח", קראנו לזה, והוא אכן היה לא פשוט במיוחד.

לקראת הנסיעה שיחקתי אותה קול, אבל לא הייתי רגוע בכלל. מעולם לא נסעתי לשבוע לבד בחו"ל. אני לא מנוסה בחו"ל בדד. הכי הפחידו אותי שדות התעופה, שתמיד נראים לי כמו חללים ענקיים שכל מטרתם לגרום לי לאחר לטיסה. אפילו בנתב"ג אני עדיין מתבלבל בין טרמינל 1 ל־3, והמחשבה שאצטרך לעבור בין כמה שדות תעופה ולהגיע בזמן לגייט שלי הייתה מעוררת חלחלה בעיניי. אין לי אוריינטציה: כשאני נוסע עם הדוקטור אני הולך אחריה גם לשירותים רק כדי לא ללכת לאיבוד. אבל ד"ר זמרי הרגיעה אותי ואמרה שאני סתם לחוץ, ושהסרט עם טום הנקס על ההוא שנשאר לחיות בטרמינל לא אמיתי.

ביום הטיסה שירן ארזה לי את המזוודה, ארגנה הכול כמו מרוקאית עם שורשים יקיים, ועשתה לי הדרכה - איפה כל דבר נמצא במזוודה, ואיך בדיוק לקפל הכול כשאני אורז כדי לחזור הביתה. אני כל כך אוהב אותה בקטעים האלה, כי היא יודעת שאין שום סיכוי שאארוז בדרך חזרה ולא אדחוף הכול פנימה כאילו זה קיטבג צבאי בתקווה שהיא תסדר הכול כשאחזור. יודעת, ועדיין משחקת אותה כאילו אפשר עדיין לתקן אותי.

בשתיים בלילה נוסעת נחמדה התעלפה בדיוק על הכיסא שלי. הדיילת רצה לעזור, ואז ביקשה ממני להחזיק למעולפת את הרגליים למעלה. וכך, בעוד הנוסעות האחרות חורפות, מצאתי את עצמי מחזיק רגליים של נוסעת במשך שלוש דקות. בביזנס זה לא היה קורה

היישר מ"הפטריוטים" נסעתי לנתב"ג, ועליתי על טיסה ליגה: ישבתי בפרימיום, קו ישיר למיאמי. בכיסא לפניי התיישבה גליה אלבין, ואני הסתכלתי למרומים עוד לפני שהמראנו והודיתי ליושב שם, כי בחיים לא חשבתי שאטוס במחלקה של גליה אלבין.

הבחורה שהתיישבה לידי, התברר, הייתה גם היא בדרכה לכנס במיאמי. היא סיפרה ששמה אורנה, שהיא עובדת בארגון FIDF (ידידי צה"ל), ושהיא צופה ב"פטריוטים". עם גליה בהתחלה היה מתוח, כי היה נדמה לי שהיא לא ממש מחבבת את ערוץ 14, בלשון המעטה. אבל עם הזמן הקרח נשבר והחלפנו עקיצות הדדיות וכיפיות.

מה שטוב במחלקת פרימיום הוא שמצד אחד אתה יכול להתנשא על יושבי מחלקת התיירים הרגילים למשעי, ומצד שני מולך ניצבת מחלקת העסקים המפנקת בטירוף, וכך מתקיימת בך האמרה החשובה "דע מה למעלה ממך".

הטיסה עצמה עברה חלק, חוץ מתקרית קלה בשתיים בלילה, כשנוסעת נחמדה פסעה במעבר והתעלפה בדיוק על הכיסא שלי. הדיילת רצה מיד לעזור, ואז ביקשה ממני להחזיק למעולפת את הרגליים למעלה בשעה שהיא הולכת לקרוא לאנשים שיסייעו. וכך, בעוד אורנה וגליה חורפות, מצאתי את עצמי מחזיק רגליים של נוסעת במשך שלוש דקות. בביזנס זה לא היה קורה.

צבע הכסף

לאחר כמה שעות נחתנו במיאמי, לא לפני שהטייס נכשל בניסיון הראשון להנמיך את המטוס אל המסלול בנקודה הנכונה. לרגע היה נדמה שננחת בקובה, מולדתם של פידל קסטרו והסיגרים מתיק 1000, אבל הטייס התגבר על עצמו ובניסיון השני נחת כהלכה. עברתי ביקורת דרכונים קצרה, הלכתי להמתין למזוודות – ואז הבנתי שאני לא זוכר איך הן נראות. שיחת הטלפון הראשונה לד"ר זמרי הייתה "היי מאמי, נחתנו, איך אני מזהה את המזוודות שלי?"

כשאספתי את המזוודות הנכונות, פניתי לחפש בשדה התעופה את קרלוס. לא התן, אלא קרלוס של שימי.

גם שימי זה חתיכת סיפור. חודש לפני הנסיעה צייצתי שאני מגיע למיאמי, ואחרי רגע יצר איתי קשר בחור שהציג את עצמו כשימי, וביקש שאשלח לו את כרטיס הטיסה. לא התווכחתי כי אני לא מכיר את הנהלים, ויש מצב שכל ישראלי שמגיע למיאמי צריך לשלוח את כרטיס הטיסה שלו לכל שימי שפונה אליו. שימי אמר לי לא לדאוג ושיהיה בסדר, ואני לא ידעתי מה בדיוק זה אומר.

בנחיתה כבר חיכתה לי בטלפון הודעה משימי, שביקש שאגיע לשער 32. שימי אומר, אני עושה. בשער חיכתה לי המכונית שבה אני רגיל לנסוע ברחבי העולם, מרצדס מייבאך שמזכירה מאוד את הסוזוקי שלי, ובתוכה האדם החביב ביותר שפגשתי בעולם, קרלוס. בהתחלה רציתי לשאול אם הוא שימי, אבל משהו בספרדית שלו רמז לי שלא. עליתי לרכב, לא לפני שהצטלמתי לצידו 14 פעם, כנהוג בפרובינציה. לאחר כחצי שעה הגענו למסעדת "קפה נואר", שם חיכה לי שימי, על פניו חיוך רחב, והזמין לי את כל התפריט.

זה השלב לציין שזכיתי. זכיתי לפגוש אנשים מיוחדים, שאספר עליהם בהמשך, ובעיקר זכיתי לחיות חיים שמאפשרים לי להרגיש, על אף החרדות המובנות, שיש לי משפחה ענקית במיאמי. כאילו 3,000 קרובי משפחה רק מחכים להנחית עליי כל טוב ברגע שאקפוץ לעיר הקטנה שלהם.

הנציגה מטעם הכנס עוד ניסתה, לפני הפאנל, להגיד שהמטרה היא להוכיח שאפשר לנהל ויכוח מתוך שיח מכבד. היה ברור לי שבתוך ארבע דקות נתחיל לצרוח זה על זה. זה היה כמעט מגרש ביתי: היושבים בקהל במיאמי הם הרבה יותר "הפטריוטים" מאשר "אולפן שישי"

שימי ואני התחברנו מיד. יש אנשים שאני מכיר שנים והם "חברים סבבה", ויש כאלה שאני מכיר יום אחד וכבר מרגיש שהם חברי נפש. אחרי שהאביס אותי בכל הנואר שהיה בקפה, שימי הקפיץ אותי למלון שבו נערך הכנס. פגשתי שם את ארז, אכלנו משהו, קשקשנו קצת – כן, כתבתי "קשקשנו", אני שירן עכשיו - ועליתי לישון. כזה אני: איך שאני מגיע למיאמי, אני מיד חייב לחרופ את העיר.

למחרת התחיל הכנס. אני מודה, מינגלינג הוא לא כוס התה שלי, ובמיוחד קשה לי להתמנגל עם אנשים שבבסיסם אינם המיליה הטבעי שלי, אבל כשנסעתי הבטחתי לעצמי שאנסה להתגבר. בדרך כלל באירועים כאלה אני נעלם לאיזו פינה ויושב שם עם כוסית ויסקי וטלפון, אבל הפעם החלטתי לא לסרב לאף שיחה. והיו הרבה מאוד שיחות.

חלק ממשתתפי הכנס היו אנשי עסקים עשירים מאוד שתורמים לארגון. על צווארם היה תלוי תג שצבעו מעיד על הסכום שתרמו, כאילו אנחנו בחתונה של גרוזינים. היו גם אנשים מכל רחבי ארה"ב שפועלים למען ישראל בדרכים שונות וחשובות. אציין שלא פגשתי שם אדם אחד - מיליארדר או עם מינוס כמוני - שאינו מקדיש מהונו או ממרצו למען מדינת ישראל.

אם אנחנו כבר באמריקה, מולדת הקיטש, מותר לומר שאפילו התרגשתי מהמפגשים. למשל עם אסתי המדהימה מאל־איי, שתורמת רבות לחוות ביהודה ושומרון. או עם דיוויד, שתרם להקמת ארגון נצח יהודה. ועם ויקטור, שתורם לצה"ל ולעוד מטרות רבות. ועם אהוד, שהפיק סרט על הטנקיסטיות הגיבורות של 7 באוקטובר.

פגשתי גם את איילת סמרנו היקרה, שבנה יונתן נרצח בידי עובד סוציאלי של אונר"א, והיא מסתובבת בעולם ונלחמת בארגון המתועב הזה. פגשתי את הוריו של אל"מ אסף חממי, שמספרים בגאווה את סיפור חייו וסיפור נפילתו בקרב בקיבוץ נירים. פגשתי את עידן רייכל, שמלווה את החטוף שגיא דקל־חן, ופגשתי את גיא הוכמן, שהטריף את כולם והרג אותי עם הפאנץ' "מעולם לא הופעתי בפני כל כך הרבה כסף".

ופגשתי את טליק גואילי, שגם שם, עוד לפני שגופתו של בנה הגיבור הוחזרה לקבר ישראל, הסתובבה באצילות וביקשה מכולם לא לוותר על רני. לא ויתרנו. הוא איתנו.

המחדל של אנטבה

בערב שבת נערך פאנל שכותרתו "פגוש את העיתונות", בהנחיית נריה קראוס מערוץ 13. אני, שכבר שנים לא צורך חדשות בערב שבת, זכיתי להבין למה, כשהתפתחה על הבמה קטטה רבת־משתתפים. לצידי בפאנל היו איתמר אייכנר מידיעות אחרונות, ביני אשכנזי מישראל היום, קרן בצלאל מחדשות 12 ובחור נחמד מטיימס אוף איזראל, ג'ייקוב מגיד, שלא ידע לאיזה בלגן הוא עתיד להיקלע. הנציגה הנחמדה מטעם הכנס עוד ניסתה, לפני הפאנל, להגיד שהמטרה היא להוכיח שאפשר לנהל ויכוח מתוך שיח מכבד. מבחינתי סבבה, אבל היה ברור לי שזה יחזיק בערך ארבע דקות לפני שנתחיל לצרוח זה על זה.

ובאמת, אני מעדיף את הוויכוח הלוהט על פני סגנון מנומס וממלכתי שמסתיר רעל וארס בכמויות. ייאמר לזכות המשתתפים האחרים שזה היה כמעט מגרש ביתי בשבילי, שכן היושבים בקהל במיאמי הם, איך לומר בעדינות, הרבה יותר "הפטריוטים" מ"אולפן שישי".

לאורך הכנס שאלתי את עצמי לא פעם מה מניע את האנשים האלה, שכבר שנים חיים בין חופים חמימים ליאכטות פאר, להקדיש כל כך הרבה זמן לבית השחי ההוא במזרח התיכון. ציונות? רגשות אשם? געגוע? משפחה שחיה בארץ וצריך לדאוג שהיא תמשיך לנשום? כל הסיבות נכונות. אפשר להוציא את הישראלי מישראל, אבל אי אפשר לגרום לו להפסיק להרגיש ישראלי. וכשאתה נותן לקהל הזה ויכוח עז על ישראל, הוא כבר רואה עצמו חלק מהחלום הציוני.

פאנל נוסף שהשתתפתי בו לצד אמיר אביבי ונטלי דדון עסק ברפורמה ובקונספציה. כשהתחלנו לדבר על תקופת הרפורמה לקחתי את המיקרופון והסברתי לקהל מה הבעיה: "אתם עברתם לפה, או שנולדתם פה, ועכשיו כל אנשי העסקים העשירים שהראש והלב שלהם במקום הפוליטי הנכון גרים במיאמי. ואנחנו? תראו עם מה השארתם אותנו". היה רגע של צחוק בקהל, ואז קצת מבוכה, אבל גם לאנשים ממש עשירים צריך לפעמים להגיד את האמת.

ערמות האהבה, ההודעות וההזמנות שקיבלתי היו מדהימות. בלי להגזים, מאות אנשים רצו שאקפוץ לארוחת שבת, קידוש, חמין, טיש, עונג שבת, זבד הבת, זבד הבן, בת מצווה, בר מצווה, כל מצווה. נחמד היה לגלות שמהבחינה הזאת, אין הבדל גדול בין פדואל למיאמי. ג'י־פי־טי סיפר לי שבעיר חיים בין 150 ל־200 אלף ישראלים. נדמה שמתוכם 350 אלף הם צופים אדוקים של ערוץ 14. הם אומנם חיים שם טוב, עם מכוניות מטורפות (שבוע שלם לא ראיתי יונדאי), בתים יפים, קניונים מטורפים, מגלשות מים וחופים - ללקק את האצבעות. אבל בשנתיים של המלחמה הלב שלהם היה בישראל, וכשהגוף הרגיש חנוק, אנחנו ב"הפטריוטים" היינו בשבילם צינור החמצן. זה ריגש אותי, וזה אמר לי עוד דבר חשוב: ברייטינג תוסיפו לנו עוד מספר שש־ספרתי של צופים.

זה הזמן לציין שבמשך השבוע מזג האוויר היה קריר, עשרים מעלות לכל היותר ורוחות חזקות. זקני מיאמי סיפרו לי שלא היו בינואר ימים כל כך מעפנים. בכל שנה אחרת החופים מלאים, ומעיל רוח תוכל לראות רק אם תעבור פה במקרה מרכבה סימן חמש.

מזג האוויר הזה התכתב עם השינויים בתוכן הכנס. באירוע הסיום הייתי אמור לראיין את שגריר ישראל בארה"ב יחיאל לייטר, אך באותו היום הוא התעורר חולה והריאיון בוטל. היה אמור להיות לי גם פאנל עם עו"ד גייב גרוסמן, בעליו של פודקאסט פופולרי, אך נחשו מה - גם הוא חלה ולא הגיע לאירוע. בקיצור, גם הבאתי מזג אוויר פח וגם הפכתי לנאחס של שפעת.

במקום זאת הוטל עליי לראיין את גדי אילן, ממשתתפי מבצע אנטבה. לקראת הריאיון איתו הבנתי שמשהו קטן בכנס הנפלא הזה קצת מפריע לי: לאורך כל ימי הכנס, בכל פעם שעלה נושא החזרת החטופים, שמעתי בעיקר תודות לדונלד טראמפ, לג'ארד קושנר ולסטיב ויטקוף. כבודם במקומו מונח, ונשיא ארה"ב הוא מבחינתי נס גלוי, אבל קצת הציק לי שראש ממשלת ישראל הפך לסוג של ההוא־שאין־להזכיר־את־שמו. אז כשעליתי לבמה, ולפני שהזמנתי את גדי, אמרתי כך, באנגלית כמובן: "הייתי רוצה להגיד דבר אחד קטן. אני שומע כאן הרבה תודות לפרזידנט טראמפ על השבת החטופים הביתה, ואכן מגיעה לו תודה גדולה, אבל בואו לא נשכח מי החזיר את החטופים לא פחות ממנו. ראשית כול, חיילי צה"ל. ושנית, ממשלת ישראל וראש הממשלה שלנו, בנימין נתניהו".

הקהל כמו חיכה לזה. אנשים קמו למחוא כפיים, ואני הייתי מבסוט לאורך כל הריאיון. גם כשגדי אילן חשף שבמבצע אנטבה, הלוחמים הישראלים שישבו במרצדס התחפשו לחיילים אוגנדים רק בקטע של לבישת מדים מתאימים; הפנים שלהם נשארו לבנים. אמין מאוד. גם אנחנו נס גלוי, בחיי.

אבל מה עם הפצ"רית

תם הכנס. קמתי בבוקר לחדר שנראה כמו אחרי הפלישה לנורמנדי, אז עשיתי בדיוק מה שד"ר זמרי אמרה, דחפתי את כל הבגדים המפוזרים והציוד למזוודות, וסגרתי אותן בעזרת לחץ פיזי לא מתון. אחרי מנגול בוקר קל בלובי והחלפת מספרי טלפון עם כמה אנשים מצליחים בטירוף שכנראה שמרו אותי תחת השם Yotam don’t answer, הזמנו אובר ונסענו לסאות'־ביץ', המקום שבו השמש זורחת תמיד, חוץ מכשאני מגיע.

התמקמנו במלון וחיכינו לשני אחים של ארז ולעוד חבר, שיגיעו מדאלאס ומלוס־אנג'לס להעביר איתנו את הימים הקרובים. השמש יצאה קצת, אז כמו חוראנים החלפנו לבגדי ים בלובי ועלינו לבריכה המדהימה שנמצאת על הגג. הנוף היה מטורף, מסביב לבריכה המתינו לנו מיטות שיזוף, והכול הסריח מאושר. הזמנו בירה, תפסנו לנו מיטות על שפת הבריכה, השקנו כוסות, לקחנו שלוק ואז - מונסון. נשבע לכם, בחיים לא ראיתי גשם כזה. כאילו א־לוהים כעס על שהעזתי לחשוב שיהיה חמים ונעים. התכנסנו יחד עם עוד כמה תיירים מתחת לסככת הבר, וכולם נעצו בי מבט כאילו ידעו מעצמם שאני הבאתי את מזג האוויר הזה. אולי ארז סיפר להם.

בינתיים שאר החברים הגיעו למלון והחמיאו לנו על מזג האוויר. כל אחד מהם היה טיפוס שונה ומיוחד. יהודה, האח הקטן של ארז, הוא שובב שמשלב חוצפה ישראלית עם מוח אמריקני לביזנס. האח השני, אורן, הוא הילד שכן יודע לשאול. הוא במאי קולנוע, ציוני נלהב אבל עם המון שאלות וסקרנות שהרגה איזה שבעה חתולים. נאור, השותף של יהודה, היה גם המפקד שלו בצבא. הוא נסע לארה"ב עם 500 דולר, ומאז הם הפכו, ברוך השם, להרבה 500 דולר. היה מדהים לראות איך יהודה מדאלאס או אורן מאל־איי, שהם ממש אבל ממש אמריקנים, חיים את ישראל והיא זורמת להם בדם. פתאום אתה שומע בחור כזה שואל אותך, במבטא אמריקני כבד: "תגיד, מה לדעתך יהיה בסוף עם הפצ"רית?"

למחרת יצאנו לכיוון בוקה־רטון, שזה סוג של "משען" מזהב. הרבה יהודים מבוגרים גרים שם, אבל גם קהילה ציונית תוססת ונלהבת שאירחה אותי לאירוע שיזם הפעיל הפרו־ישראלי ג'ו זבולוני. אחרי שעתיים של אירוע מרתק החלטנו לתפוס איפשהו את הסוף של משחק גמר המכללות בין אינדיאנה למיאמי. עצרנו בקזינו, ועם עוד מאות מקומיים ראינו את מיאמי מפסידה.

נו, מה אפשר לצפות. יותם זמרי הגיע לעיר, למה שיקרה בה משהו טוב.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il