"אנחנו חייבים להיות זהירים": יהודי ונצואלה מסתירים את השמחה

בשבת בבוקר הבינו בקהילה היהודית בקראקס כי עליהם להוריד פרופיל עוד יותר מכפי שהורגלו עד כה. אחרי לילה רועש, עם תחילת הפעולה האמריקנית בבירת ונצואלה שהסתיימה בלכידת נשיא המדינה ניקולס מדורו ואשתו, ביקשו אנשי הביטחון מאנשי הקהילה, ככל הנראה בהמלצת גורמי ביטחון ישראליים, להימנע מהגעה לבתי הכנסת ומהופעות פומביות. ראשי הקהילה התבקשו שלא להתראיין כלל. התפילות התקיימו בבתים פרטיים, והאבטחה סביב הקהילה תוגברה. כשניסינו לדבר עם ס', אחת מראשי הקהילה, היא התנצלה. "אסור לי לדבר עם איש", אמרה, ומיהרה לנתק את השיחה. כל המרואיינים לכתבה זו ששוחחו עימנו מקראקס אינם מוזכרים כאן בשמותיהם האמיתיים.

"הם מפחדים, וברור מדוע", אומרת לנו מאיה ויינר, תושבת עפרה, שהייתה שליחת הסוכנות בוונצואלה בתקופת שלטונו של הרודן הקודם, הוגו צ'אבס. "הם בוודאי חשים שמחה גדולה, אבל מסתירים אותה היטב בתוך הבתים".

ההשערה שלה מקבלת תימוכין בדבריו של דוד, חבר הקהילה. "כולם שמחים מאוד מהחדשות, אבל אנחנו חייבים להיות זהירים מאוד", הוא אומר לנו בשיחה מקראקס. "לוונצואלה יש היסטוריה של אלימות ואיומים מצד גורמי ממשל להפקיע בתי ספר ומוסדות יהודיים, וברור שהחשש הזה מונע מהיהודים לצאת בפומבי בחגיגות שמחה. הרב הראשי של הקהילה הזהיר בעבר שלא להתנגד לממשלה בפומבי. תמיד יש חשש שאם משהו יקרה, יאשימו את ישראל ואת היהודים".

מהשיחות שקיימנו עולה כי בשטח עדיין מסתובבים אנשי כנופיות התומכות בשליט לשעבר. הם רכובים על אופנועים ואוחזים בכלי נשק, וכל אמירה נגדו עלולה להיתקל בתגובה אלימה. בני שיחנו סיפרו כי למרות השמחה על נפילת מדורו, האנשים לא יצאו לרחובות. "הממשלה הזהירה את הקהילה היהודית, וסגנית הנשיא כבר הספיקה להאשים את 'הציונים' ואת המוסד במה שקרה", מספר נחמיה, חבר ועד הקהילה. "לישראל אין היום נציגות דיפלומטית בוונצואלה, ואנחנו כאן לבד. אנחנו חוששים במיוחד כאשר בכירים בישראל, בהם שר החוץ, משבחים את טראמפ על הפעולה. בוונצואלה, כל מה שקשור בישראל מתורגם נגד היהודים".

בעוד במדינות רבות בדרום אמריקה ואף בספרד חגגו מיליוני גולים ונצואלים את נפילת הרודן ביציאה לרחובות והנפת בדגלים, בקראקס עצמה שרר שקט מתוח. הצבא, הגורם החשוב בשטח, כמו בכל מדינות דרום אמריקה, הודיע כי הוא מכיר בדלסי רודריגז, סגניתו של מדורו, כנשיאה בפועל, וקרא לאזרחים להמשיך בשגרת חייהם.

לעזוב בתוך 24 שעות

"בשלוש לפנות בוקר התחלנו לשמוע את הפיצוצים מרחוק", מתאר נחמיה. "המשכתי לישון, ורק בבוקר שמענו מה קרה. ראינו שאנשים יצאו לרחוב ודיברו על זה שארבעים אנשי צבא ואזרחים נהרגו בהתקפה האמריקנית".

איך הגבתם?

"בטירוף של שמחה. תחשוב איך אתם הרגשתם אחרי שהרגו את נסראללה או את סינוואר, או אחרי ששחררו את החטופים. כך אנחנו מרגישים היום. מדורו היה רודן אכזרי. אצלנו מעולם לא היה חופש ביטוי. בישראל לא יענישו איש שידבר נגד פוליטיקאי, פה ישרפו אותו בחיים. יש כאן חוק נגד שנאה, ולמשטר אין שום בעיה להאשים אותך בשנאה על כל מילה שאתה אומר. אגב, גם אם מישהו יתבטא נגד היהודים נוכל להתלונן עליו ולתבוע אותו לדין. לכן אנחנו לא מתעסקים בפוליטיקה".

למשטר הייתה השפעה על הקהילה?

"השפעה מזערית, שנגעה רק באלה שעסקו בפוליטיקה".

אכן, היהודים בוונצואלה מעולם לא התבטאו נגד המשטר. אלה שעזבו, לעומת זאת, חשים חופשיים יותר לספר מה קורה שם באמת, אך גם אצלם קיים עדיין קורטוב של חשש שמא יזוהו ויבולע לבני משפחותיהם שעדיין מתגוררים שם. במדינה האלימה הזו כבר קרו מקרים שבהם רצח משפחה שתואר כשוד או פריצה התברר בהמשך כחיסול פוליטי, והיהודים היו תמיד במוקד בשל אהדתם לישראל.

"המצב לא שקט, מסוכן לדבר", אומר לנו סמואל, יהודי המשמש בתפקיד בכיר בקהילה. "יעברו כמה שבועות עד שהמצב יתבהר ונדע לאן אנו הולכים. ביום שישי חזרנו מנופש של שבועיים ליד הים, והכול היה שקט, עד הלילה. חלק מההפצצות היו באזור לה־קרלוטה – שדה תעופה צבאי בלב העיר, סמוך לשכונות המגורים היהודיות. בשתיים בלילה התחלנו לשמוע את קולות הנפץ. הבנו שמשהו גדול קורה, אבל לא תיארתי לעצמי שארה"ב תוקפת. הרי בוונצואלה אין תקשורת חופשית, ואתה לא יכול לדעת מאומה על מה שמתרחש באמת. התקשורת המקומית משדרת שהכול נחמד וורוד, אבל איש אינו מאמין לה. אנחנו יודעים מה משדרים במדינות אחרות. אני רואה חדשות בעיקר מארגנטינה ומישראל".

"בלילה שמענו קולות נפץ והבנו שמשהו גדול קורה, אבל לא תיארתי לעצמי שארה"ב תוקפת. הרי בוונצואלה אין תקשורת חופשית, ואתה לא יכול לדעת מה מתרחש"

מאיה ויינר, שליחת העלייה לשעבר, עלתה לארץ מקולומביה ושהתה בקראקס בתחילת שנות האלפיים. היא עצמה חוותה עם בעלה יואב, שהיה שליח בני עקיבא, משבר בינלאומי מטלטל, כאשר בינואר 2009 החליט השליט דאז, הוגו צ'אבס, לנתק את היחסים עם ישראל בעקבות מבצע צוק איתן, והורה לכל הישראלים לעזוב את המדינה בתוך 24 שעות ולהטביע בדרכונם את החותמת "אישיות בלתי רצויה".

"לא הספקנו לארוז הכול, וביקשתי מחברה שתשלח לי את הארגזים ארצה", מספרת ויינר. "מאז לא חזרנו, אבל אנחנו בקשר טוב עם אנשים בקהילה שם והם סיפרו לנו על מה שמתרחש בימים אלה. מהשיחות האלה אני מבינה שיש להם כעת ניצוץ של תקווה. היהודים בוונצואלה חיים ברווחה כלכלית יחסית. הם התגברו על המחסור באמצעות אגירת מצרכים והסתגלות. כעת הם מקווים שיוכלו להמשיך את חייהם שם בלי הפרעה או פחד".

במהלך שיחתנו מקבלת מאיה הודעת ווטסאפ מחבר בקראקס. "הוא כותב שהם שמחים מאוד ומייחלים לשינוי", היא מספרת לנו.

אנשים נפלאים, שלטון נוראי

היהודים הראשונים בוונצואלה הגיעו כנראה כבר במאה ה־17, בעיקר אנוסים ממדינות שנשלטו על ידי הכתר הספרדי. אך באופן רשמי ההתיישבות היהודית בוונצואלה מתחילה לפני כמאתיים שנה, עם קבלת העצמאות מספרד, אז הגיעו למדינה יהודים ספרדים שעסקו במסחר ועסקים. במאה ה־20 גדל מספרם, ולפני עליית צ'אבס לשלטון ב־1999 מנתה הקהילה יותר מ־20 אלף איש. הערכות אחרות מדברות אף על 40 אלף.

פרט לבירה קראקס, קיימות קהילות קטנות גם בערים מרקאיבו, מרקאי וּולנסיה. ארגון־הגג של יהדות ונצואלה הוא CAIV, פדרציית הקהילות היהודיות בוונצואלה, המרכזת ומתאמת את פעילות הקהילה ומייצגת אותה כלפי השלטונות.

הקהילה האשכנזית מאוגדת בהתאחדות בשם "אוניון" והספרדית ב"אסוסיון" – ארגון יהודי ונצואלה. בקראקס פועלים כמה בתי כנסת. בית הכנסת הראשון בעיר הוא "רבינטו ונצואלה", שהוקם ב־1952. בתי כנסת נוספים הם ה"אווניון ישראליטה", שמשמש גם כמרכז הקהילה האשכנזית בעיר, "תפארת ישראל" הספרדי, וכן "מגן דוד", "בית אל", "כתר תורה" ועוד. בקראקס יש גם בית כנסת חסידי מייסודו של רבי מאיר רוזנבוים, בן לשושלת אדמו"רים ששימש רב העיר.

"זו הייתה קהילה חזקה", מספרת מאיה. "במשך שנות הרודנות הלך מספרם של היהודים והידלדל, ממש כמו האוכלוסייה המקומית. היום יש בין 4,000 ל־6,000 יהודים, רבים מהם עוסקים בטקסטיל. אף שוונצואלה עשירה בעתודות נפט, המצב הכלכלי הלך והורע, ואנשים היגרו לארצות שכנות. ההערכה היא שמספר המהגרים המפוזרים בארצות דרום אמריקה הוא 8 מיליון. לפני שנה ביקרתי בבוגוטה בירת קולומביה, וראיתי עשרות אלפי ונצואלים ישנים ברחוב. הם פשוט חוצים את הגבול וקשה לעצור אותם.

"צ'אבס דיבר על דאגה לעם, אבל בעצם זה היה משטר טוטליטרי שנועד להסוות את השחיתות שלו. בכל יום ראשון הוא נשא נאומים שנמשכו שעות, וכלי התקשורת שידרו את נאומיו בשידור חי. יכולת להיכנס לסופרמרקט ולראות מדפים ריקים ממוצרים בסיסיים – אין שמן, חלב, ביצים, סוכר. הדלק, לעומת זאת, היה זול מאוד. יכולת למלא מכל דלק בשלושה שקלים. זו מדינת נפט עשירה, אולי מהעשירות בעולם, אבל לא ידעו לנהל את המשאבים שלה. לא פלא שהיהודים עזבו – בעיקר לקולומביה, פנמה או פלורידה, ומיעוטם עלו לארץ".

הממשלה הקומוניסטית הענישה מתנגדים פוליטיים והלאימה את הכלכלה. צעדיה הביאו לחיסול ההון ולעוני נרחב. לאחר שמדורו החליף את צ’אבס ב־2013, במערכת בחירות שזויפה, המגמה גברה. כרבע מאזרחי ונצואלה נטשו אותה בשני העשורים האחרונים.

צ'אבס ואחריו מדורו כרתו ברית עם איראן והפכו את ארצם למקלט בטוח לחיזבאללה. רשתות הענק של סחר בסמים והלבנת הון בוונצואלה משמשות את ארגון הטרור הלבנוני למימון פעילות טרור. במקביל אימצה המדינה קו אנטי־ציוני חריף. היא אירחה בכבוד רב את מנהיגי איראן, קיימה בגלוי מחנות אימונים של חיזבאללה, והפעילה רשת ענקית לסחר בלתי חוקי בסם קפטגון. בנאום חג המולד ב־2005 הכריז צ'אבס כי "צאצאיהם של אלו שצלבו את ישו... השתלטו על אוצרות העולם וריכזו את העושר בידיהם". לעיתים קרובות כינה את אנשי האופוזיציה "יהודים נודדים", והאשים את היהודים בפגיעה בכלכלת ונצואלה ובקשירת קשר ברוח הפרוטוקולים של זקני ציון.

"עם זאת, מצד האוכלוסייה לא חווינו כמעט אנטישמיות", מספר נחמיה. "העניין הפלסטיני לא מעניין את האזרח מן השורה. ככלל, אצל דרום־אמריקנים, בניגוד לאירופים, אין כמעט אנטישמיות. יש הרבה נוצרים שירושלים והמקומות הקדושים שלה הם משאת נפש בעבורם. זו מדינה עם אנשים נפלאים ושלטון נוראי. גם אחרי 7 באוקטובר לא היו הפגנות פרו־פלסטיניות גדולות. אנחנו חיים חיי קהילה מאורגנים ושקטים. יש בית אבות שדואג לקשישים בודדים, יש בתי ספר יהודיים, בתי כנסת, מרכז קהילתי, ביקור חולים, קרן עזרה, חברה קדישא – כל מה שקהילה צריכה. יש קהילה ספרדית שהיא אדוקה יותר, וקהילה אשכנזית שחמישית ממנה שומרי שבת. היהדות פה אורתודוקסית, אין אצלנו רפורמים או קונסרבטיבים".

"העם הוונצואלי הוא עם חביב, אנשים פשוטים שלא מעורבים בפוליטיקה ומעוניינים לחיות את חייהם בפשטות ובשמחה", מעידה גם מאיה. "הרב אומנם אמר בזמנו לבעלי לא להסתובב עם כיפה, אבל בגדול אין אנטישמיות".

מה טיב היחסים עם השלטונות?

"בין הקהילה והשלטונות לא התקיימו כל יחסי גומלין. פעלנו בתוך ה'הבראיקה', המתחם הסגור שבו התרכזו המוסדות היהודיים. שם התנהלו חיי התרבות, האירועים והחוגים. מדובר בקהילה ציונית חמה ומאורגנת להפליא. השלטונות לא התערבו ואנחנו נמנענו מכל מגע, כי ידענו שהם עוינים את ישראל, המזוהה עם ארה"ב".

אולי נהפוך לפוארטו־ריקו

מעבר לדברים החיוביים שאנשי הקהילה משמיעים מסיבות מובנות, בוונצואלה דווקא יש אנטישמיות שמלובה על ידי הדרג הפוליטי וקשורה לסכסוך הישראלי־פלסטיני. כלי התקשורת הממלכתיים משתמשים בלי הרף ברטוריקה אנטי־ישראלית ואנטי־ציונית, כולל דימויים אנטישמיים קלאסיים והכחשת השואה. השלטון מפיץ תעמולה שמציגה את היהודים כמתנגדי הממשל, ומיישר קו עם משטרים וארגוני טרור הקוראים בגלוי להשמדת יהודים. כוחות הביטחון פשטו לעיתים על בתי ספר ומוסדות יהודיים, ילדים נעצרו באיומי נשק, ובעלי ברית של המשטר היללו את היטלר בגלוי. במהלך מבצע עם כלביא תמך מדורו באיראנים, שאותם כינה "עם נעלה ושוחר שלום", וכינה את נתניהו "היטלר של המאה ה־21".

כך למשל, בשעות הבוקר המוקדמות של 29 בנובמבר 2009 פשטה המשטרה על ה"הבראיקה" כמה דקות לפני שכ־1,500 תלמידים היו אמורים להגיע למקום. השוטרים טענו כי באו לחפש ראיות לכך שיהודים רצחו את פרקליט המדינה דנילו אנדרסון, שנהרג שבוע וחצי קודם לכן בפיצוץ מכונית תופת. המשטרה השתלטה על המבנה למשך שעות. סלומון כהן, נשיא הקונפדרציה, תיאר לימים את הפשיטה כ"מתקפה ישירה על הקהילה היהודית בוונצואלה. הם רצו להבהיר לנו מי בעל הבית". אף שהמשטרה לא מצאה כלי נשק או ראיות כלשהן, היא הגישה תלונה נגד המרכז.

שלוש שנים לאחר מכן פשטו כוחות ונצואלים שוב על בניין ההבראיקה בטענה של חיפוש נשק. הפשיטה התרחשה ערב משאל עם ארצי חשוב, ונראתה בבירור כניסיון להטיל אימה על כ־900 יהודים שהשתתפו בחתונה סמוכה, ולשלוח מסר חד וברור שיהודים אינם רצויים בוונצואלה.

גם בית הכנסת "תפארת ישראל" היה יעד למתקפות. בעקבות ניתוק היחסים עם ישראל ב־2009, פרצו למבנה מפגינים חמושים ובהם כתריסר שוטרים, כבלו את שני מאבטחי המקום, השחיתו ספרי תורה וריססו כתובות גרפיטי כגון "מוות ליהודים", "רכוש האסלאם", וקריאות לגרש את היהודים מוונצואלה. חודש לאחר מכן הגיע לבית הכנסת איום בפצצה. הנשיא צ'אבס טען שההתקפה על בית הכנסת בוצעה בידי יריביו הפוליטיים. חודש לאחר מכן הושלך מטען נפץ לאזור מגורים יהודי בקראקס. למרבה המזל איש לא נפגע, אך הקהילה היהודית בעיר נותרה מבוהלת.

האשמת היהודים וישראל בכל עניין הפכה לחלק בלתי נפרד מהפוליטיקה בוונצואלה. כאשר הנשיא מדורו טען לניצחון בבחירות לנשיאות בשנת 2024, יצאו המונים לרחובות במחאה על גניבת הבחירות הברורה. מדורו האשים את "הציונות הבינלאומית" בכך שהיא תומכת במפגינים ומממנת אותם ואת מפלגות האופוזיציה בוונצואלה. מאחורי המחאות, טען, "עומד כל כוח התקשורת של הציונות, ששולט בכל הרשתות החברתיות, בלוויינים ובכל מוקדי הכוח".

אומנם ב־2017 הכריז מדורו על רצונו לכונן מחדש יחסים עם ישראל, בעקבות פגישה עם הרב הספרדי הראשי של ונצואלה, אייזיק כהן. שרת החוץ של ונצואלה דאז, דלסי רודריגז, נפגשה אז עם מנהיגי הקהילה היהודית במדינה והצהירה על התוכנית לשקם את היחסים עם ישראל, אך הדבר לא קרה.

בעולם מזכירים כעת את מנהיגת האופוזיציה, מריה קורינה מצ'אדו, זוכת פרס נובל לשלום, כמועמדת אפשרית להנהגת המדינה בעתיד. בעבר הביעה מצ'אדו תמיכה בישראל וצידדה בחידוש הקשרים עימה. "זה יהיה טוב מאוד לישראל ולקהילה היהודית המקומית", אומרים בקהילה.

מה ישתנה כעת? "אחרי 20 שנות שחיתות אי אפשר יהיה לתקן הכול ביום אחד", משיב נחמיה, "אבל יש תחושה של אופטימיות. טראמפ הוא איש עסקים שיידע להשאיר את סגנית הנשיא כבובה על חוט שתציית לו. הוא ישתלט על הנפט שהיום הולך לאיראן, סין ורוסיה. אולי נהפוך לפוארטו־ריקו, מה רע בזה? נקבל אזרחות אמריקנית ונהיה מדינה תחת חסות ארה"ב. יש בוונצואלה אלפיים אסירים פוליטיים, הם החטופים שלנו. אסור שיהיה כאוס ברחובות, לכן השינוי צריך להיות הדרגתי. אבל איש לא יחזיר לנו את המיליונים שעזבו ואת השנים האבודות שלנו".