עסקאות הנשק: ישראל צריכה להחליט אם היא סוחרת או מנהיגה

פרנסואה וו, סגן שר החוץ של טאיוואן, ביקר בישראל בחשאי בשבועות האחרונים. כנהוג, משרד החוץ הישראלי החרים את הביקור – בהתאם למדיניות של הימנעות מעימות עם בייג'ינג, אבל וו בכל זאת נפגש עם חברי כנסת מהקואליציה ומהאופוזיציה. הרקע לביקור, ככל הנראה, הוא העניין הטאיוואני הגובר בשיתוף פעולה ביטחוני עם ישראל – בפרט בתחום ההגנה האווירית. בכל מקרה, הביקור מציב בפני ישראל שאלה שהיא לא רגילה לשאול את עצמה: מה היא באמת רוצה להיות – סוחרת או מנהיגה?

טאיוואן רואה בישראל מודל לחיקוי. נשיא טאיוואן לאי צ'ינג־טה ציטט לאחרונה את סיפור דוד וגוליית כשתיאר את עמדת ארצו מול סין, וקבע שהנחישות הישראלית בהגנה היא "מודל רב ערך". יש היגיון בהשוואה: שתי דמוקרטיות קטנות, שתיהן מול איום קיומי, שתיהן נשענות על יתרון טכנולוגי כדי לפצות על נחיתות כמותית. הטאיוואנים לומדים מישראל, ועכשיו הם מבקשים להעמיק את שיתוף הפעולה. השאלה היא מה ישראל תעשה עם הרצון הזה.

לכל סוחר התשובה תהיה פשוטה, ותישען על חישוב הרווח לעומת הסיכון הפוטנציאלי. טאיוואן היא לקוחה אפשרית לשוק הנשק הישראלי, אבל סין היא שוק ענק ושותפת סחר חשובה. בייג'ינג כבר איימה על חברי כנסת ישראלים שתמכו בקשרים עם טאיפיי - בפרט ח"כ בועז טופורובסקי (יש עתיד), ראש אגודת הידידות ישראל־טאיוואן, ששגרירות סין כינתה אותו "עושה צרות" ואמרה ש"אם לא ירוסן על סף התהום, סופו שיתנפץ לרסיסים". העמקת שיתוף הפעולה הביטחוני של ישראל עם טאיוואן תביא ככל הנראה תגובה סינית חריפה – מהגבלות על היצוא הישראלי, דרך סנקציות על חברות ישראליות, ועד סיוע צבאי לאיראן. סוחר זהיר יימנע מהעסקה, ויוותר על הסיכון. את הרווח שלו הוא יקצור במקום אחר, בטוח יותר.

אבל מנהיג רואה את הדברים אחרת. מנהיג שואל מה החזון. שיתוף פעולה ביטחוני עם טאיוואן הוא לא רק עסקה טובה, לנוכח הביקוש הצפוי לאמל״ח ישראלי, הוא גם הצהרת סולידריות עם דמוקרטיה מאוימת, ומהלך לחיזוק ההשפעה הישראלית במזרח אסיה. סיכון? בוודאי. אבל מנהיג מוכן לשלם מחיר כדי לעצב מציאות, לא רק להגיב אליה. למנהיג יש כוכב צפון והוא מנווט לפיו.

ישראל כבר יודעת לפעול כמנהיגה כשהיא רוצה. בתחילת דצמבר נמסרה לגרמניה מערכת חץ 3. זאת הייתה עסקת היצוא הביטחונית הגדולה בתולדות המדינה, בשווי כ־3.5 מיליארד דולרים (השבוע התבשרנו על הרחבתה בעוד כ־3.1 מיליארד דולרים). אבל המספרים הם לא העיקר. העיקר הוא מה שאמר מנכ"ל משרד הביטחון אמיר ברעם בטקס המסירה: "אנחנו הישראלים, צאצאי ניצולי השואה, רוצים לראות את גרמניה חזקה ומשגשגת, גאה ומנהיגה באירופה". זו לא שפה של סוחר. זו שפה של מי שמבין שיצוא נשק הוא כלי לעיצוב סביבה אסטרטגית, לא רק מקור הכנסה.

העסקה למכירת החץ 3 הייתה החלטה של מנהיג, לא של סוחר. ישראל החליטה להפוך לשחקן מרכזי בארכיטקטורה הביטחונית של אירופה, ולספק את השכבה העליונה של הגנת היבשת מפני טילים בליסטיים ביוזמת "מגן השמיים האירופי". היוזמה הזו מכוונת נגד מדינה אחת בלבד: רוסיה. ישראל קושרת את עצמה למשבר באירופה, מתוך החלטה אסטרטגית.

הביקוש לנשק, לידע ולכישרון הישראליים צפוי רק לגדול בשנים הקרובות. השאלה היא לא אם ישראל תמכור – היא תמכור – אלא למי ולמה. אם השיקול היחיד הוא רווח, ישראל תגזור קופון על מרוץ החימוש העולמי, אבל אחרים יקצרו את פירות ההשפעה במקומה. סוחרים, בסופו של דבר, אפשר להחליף. ההשפעה של עסקאות הנשק תחלוף, ומעמדה של ישראל לא ישתנה.

לחלופין, ישראל יכולה להיות מנהיגה. היא יכולה להסתכל על יצוא האמל״ח, הידע, הכישרון והטכנולוגיה ככלי השפעה. ככלי לחזק את מעמדה המדיני של ישראל ולשקף את ערכיה.

הביקור החשאי של פרנסואה וו הוא רגע של בחירה. הזמנה לבחירה. לא רגע דרמטי, לא מכריע בפני עצמו, אבל חלק מהצטברות של החלטות שיגדירו את מקומה של ישראל בעולם. משרד החוץ בחר להחרים אותו. האם זו החלטה של מנהיג – או של סוחר?

שלוש עסקאות הנשק הגדולות של ישראל מאז פריצת מלחמת חרבות ברזל