שלושה שבועות בקהילות של יהודי ארה"ב | יומן מסע

משל למה הדבר דומה. יש שני אנשים. לאחד קוראים "ג'ייקוב", לצורך העניין, ולשני קוראים "ישראל". וג'ייקוב יודע הכול על ישראל. הוא יודע עליו ה־כ־ו־ל. הוא יודע מה עובר עליו. הוא חושב עליו כל היום. הוא בודק מה שלומו של ישראל כמה פעמים ביום. הוא שולח לישראל כסף מרחוק, המון המון כסף. הוא מתפלל עליו. הוא אוהב אותו אהבה עצומה, נדיבה, פשוטה וכנה, אהבה ללא תנאי. וישראל, ובכן, לישראל לא באמת אכפת מג'ייקוב. כלומר, הוא יודע שיש איזה ג'ייקוב אחד בעולם, אבל זה לא ממש מזיז לו. זה לא מרגש אותו. הוא לא ממש עסוק בג'ייקוב הזה. הוא בטח לא חושב עליו. אם נודה על האמת, הוא בקושי יודע שג'ייקוב קיים.

לאחים שלנו באמריקה לא אכפת מהוויכוחים הקטנוניים שלנו פה. הם לא מתרגשים מהפצ"רית ומהרפורמה המשפטית, ומהמשפט של נתניהו. יש להם איזה מבט עמוק כזה, שלא מתרגש מהזוטות האלה, של חיי היומיום

זה המשל שלי. זה משל על הקשר בינינו, תושבי מדינת ישראל, ובין יהודי ארצות הברית. בשלושת השבועות האחרונים זכיתי לפגוש אלפי יהודים, בעשרות קהילות שונות ומגוונות ברחבי החוף המזרחי של ארצות הברית. תכף אני אכתוב על החוויה הזו בפירוט. אבל לפני הכול חשוב לי לכתוב את המסקנה שלי מכל המסע הזה שעברתי. המסקנה שלי היא שהיחס שלנו למיליוני היהודים שמעבר לים צריך להשתנות. זה לא הגיוני שאנחנו לא אוהבים אותם כמו שהם אוהבים אותנו. זה לא הגיוני שאנחנו לא חושבים עליהם – כמו שהם חושבים עלינו. זה לא הגיוני שאנחנו לא מרגישים את כל האהבה הזאת שהם מרעיפים עלינו נון־סטופ. המשל שלי הוא על שני אנשים – "ג'ייקוב" ו"ישראל". אבל האמת היא ששני האנשים האלה הם איש אחד. ישראל הוא יעקב. זה לא שני סיפורים. זה סיפור אחד. על עם אחד. עם ישראל. בארץ ובגלות.

קסם שאבד וקור מקפיא

19 באוקטובר 2025 – 13:00

אמריקה לא מקבלת את פניי בחום. כשאני נוחת בשדה התעופה העצוב בניו ג'רזי, אני שומע צפצוף צורם ומחריש אוזניים. האזעקה פועלת. לא ברור למה. הרעש נורא ואיום. כל מי שעומד בתור באולם הנוסעים הנכנסים מניח ידיים על האוזניים. איזה סיוט. הרכבת שלקחה אותי לניו יורק הגיעה באיחור של עשר דקות. היא הייתה מלאה עד אפס מקום. כשאני יוצא בתחנת PENN במנהטן, אני נושם את האוויר האגזוזי של העיר בהתרגשות. אין על ניו יורק. ניו יורק היא העיר האהובה עליי בעולם כולו. היא קדחתנית וצפופה ורועשת ואינטנסיבית ומבולגנת כמוני. ככה חשבתי לפחות.

אבל אנשים משתנים. וגם ערים משתנות. מוזר לדבר ככה על עיר. אבל אם תשאלו אותי משהו קרה לניו יורק. משהו בקסם שלה אבד. היא מלוכלכת נורא. ויש בה אווירה כזאת קשה. ויש שם ניכור כזה, כולם אוטמים את עצמם בתוך אוזניות, לא מישירים מבט לחיים. פעם זה הקסים אותי. אבל הפעם, בביקור הזה, ניו יורק מילאה אותי בעצב עמום. גם אני השתניתי בשנים האחרונות. אני כבר פחות בן אדם של עיר. אני זקוק לטבע, לבני אדם, לבעלי חיים, לאוויר פתוח וצלול. הלב שלי האט את הקצב. משהו בדחיפות הכללית שלי נרגע. אנשים משתנים, וגם ערים משתנות. יש מצב שאני כבר לא אוהב את ניו יורק.

בית הכנסת הראשון שאנחנו מגיעים אליו נמצא בלונג איילנד, במקום ששמו ווסט המפסטד. שעה ורבע מניו יורק. יש שם קהילה דתית מודרנית עצומה. אולם בית הכנסת מלא עד אפס מקום. שלוש מאות אנשים לפחות. בכניסה לבית הכנסת מתנוסס שלט עצום בגודלו – "ושבו בנים לגבולם". על הבמה, ליד ארון הקודש, מתנוסס דגל ישראל ענק ולבן וכחול. בתחילת השיחה שלנו, הרב של בית הכנסת מבקש לומר פרקי תהילים לזכרם של שני החיילים שנפלו בעזה אתמול. הוא קורא את השמות שלהם – יניב קולא, ואיתי יעבץ – וכשהוא אומר את השמות, כל האנשים בבית הכנסת מהנהנים. ומהדרך שבה הם מהנהנים אני מבין שכל האנשים כאן יודעים שנפלו שני חיילים בעזה. כל האנשים שיושבים מולי מחוברים עד כדי כך לחדשות. אני בהלם מוחלט. אני בקושי ידעתי שנפלו שני חיילים. ודאי שלא זכרתי את השמות שלהם. והם עומדים ומתפללים לזכרם הטוב.

אני שואל את דייב איך זה יכול להיות, שכל כך הרבה ילדים שגדלו בקהילה שלהם עולים לארץ. ודייב אומר לי בהומור – כשאתה לוקח קמח, וחמאה, וסוכר, ושוקולד, ואתה שם בתנור – אל תתפלא שיוצאות לך משם עוגיות שוקולד צ'יפס. ככה גידלנו אותם. אנחנו ציונים

אחרי השיחה שלנו, בחור מגניב ששמו חזקי מקפיץ אותי לרכבת. הוא הגבאי של בית הכנסת. הוא ואשתו קנו לנו סושי כשר. שיהיה לנו מה לאכול. אני מקשקש עם חזקי קצת על החיים שלו. יש לו סיפור לא יאומן. הוא גדל בחסידות סאטמר הקיצונית, נפלט ממנה, יצא בשאלה, ושוב חזר בתשובה, הפעם ליהדות רכה יותר, שיותר מתאימה לחיים שלו. כשהוא ואשתו נפגשו היו לה כבר ארבעה ילדים משלה. הוא התחתן איתה ואין להם ילדים משלהם. והוא מאושר שככה החיים שלו התגלגלו. חזקי זורק אותי בתחנת הרכבת שתחזיר אותי לעיר. אבל אני בטיפשותי לא טורח לבדוק מאיזה רציף הרכבת יוצאת. אני סתם נעמד לי איפשהו. וכשהרכבת מגיעה, לרציף שנמצא הרחק הרחק ממני. אני מבין שאכלתי אותה. הרכבת הבאה בעוד חצי שעה. והמעיל שלי לא מספיק חם. וקפוא בחוץ. ממש קפוא. אבל מה אפשר לעשות. אני ניגש לרציף הנכון. מתיישב על הרצפה המלוכלכת. ואוכל סושי כשר עם הידיים. ורועד מקור. כך נראה הלילה הראשון שלי בניו יורק.

לחיות בשני מקומות

20 באוקטובר 2025 –20:00

בלילה השני שלי בעיר אני נפגש עם קהילה גדולה של ישראלים שגרים בניו ג'רזי. הפעם ההרצאה שלי בעברית. אנחנו יושבים בגינה בבית של מני, שף ישראלי שגדל בירוחם, התגלגל לאמריקה ופתח בניו יורק כמה וכמה מסעדות ישראליות. מני בנאדם מיוחד. וגם החברים שלו, שהגיעו לאירוע, אנשים מרגשים מאוד. פגשתי שם פסיכולוג שמטפל בזום בחיילים פוסט טראומטיים שגרים בישראל. פגשתי קולנוענים. אנשי הייטק. אנשי מחשבים. אנשים רגילים, ישראלים אמריקאים. המלחמה הזו עבורם היא חוויה משונה של כפילות. הם חיים בשני מקומות. קרובים ורחוקים. הם מחוברים לחדשות ברמה של פושים בכל כמה דקות. לכולם יש טלוויזיה ישראלית בבית. יש סטינג טי וי. ויש דבר שנקרא חי פליקס. זה כמו נטפליקס לתכנים מישראל. איי שיט יו נוט.

ביום השלישי שלי למסע אני יושב לקפה עם שני חברים שלי שגרים במנהטן. שניהם מספרים לי שהם רוצים לעלות לארץ. שניהם מספרים לי שהם ממתינים עם החזרה לישראל כי הם רוצים לראות מה יהיו תוצאות הבחירות. הם במתח, הם ממתינים לראות על איזה שביל המדינה הזו תעלה. על שביל של אחדות, של שפיות, של שיקום, של גורל משותף או על שביל של שנאה ושל פירוק.

כל המדינות דפוקות

23 באוקטובר 2025 –10:00

מניו יורק אני ממשיך לוושינגטון הנהדרת. כבר כשהרכבת עוזבת את העיר אני מרגיש יותר טוב. ובוושינגטון הרחובות נקיים ורחבים. והבניינים נמוכים ולבנים. והשמיים פתוחים. כשאני מגיע למלון שבו אני ישן, הפקידה מגישה לי, בלי שביקשתי! עוגיית שוקולד צ'יפס חמימה ורכה. איזה פינוק. אני יוצא ברכבת למתחם האנדרטאות הענקי שבעיר. רציתי ללכת למוזיאון השואה, אבל כל המוזיאונים סגורים בגלל ה"שאט דאון". הממשלה לא העבירה תקציב, אז מלא דברים בהקפאה. יש מלא אנשים שלא עובדים. ולא מקבלים משכורות. כל האזור של עיר הבירה בסוג של שיתוק. תראו מה זה, גם מדינות אחרות יודעות להיות דפוקות.

הרב קורא את השמות יניב קולא, ואיתי יעבץ וכשהוא אומר את השמות, כל האנשים בבית הכנסת מהנהנים. ומהדרך שבה הם מהנהנים אני מבין שכל האנשים כאן יודעים שנפלו שני חיילים בעזה

אני מבקש מהצ'אט לעשות לי סיור מודרך בוושינגטון הבירה. הוא מציע לי ללכת מהאנדרטה לזכר ג'ורג' וושינגטון, לאנדרטה לזכר לינקולן. אלו שתי האנדרטאות המוכרות והגדולות בעיר. הן נראות כמו מקדשי אלילים במצריים וביוון הקדומות. אם הבנתי נכון, וושינגטון ולינקולן מסמלים שתי נקודות מפנה בהיסטוריה האמריקאית. וושינגטון פיקד על צבא ארצות הברית במלחמת העצמאות האמריקאית מול הבריטים. הוא היה מנהיג צבאי דגול, שהפך למנהיג מדיני, ופרש לביתו אחרי שתי קדנציות. בענווה דמוקרטית, ובצניעות. הוא התחתן עם אלמנה, וגידל את ילדיה. כמו חזקי שפגשתי ביום הראשון בטיול. לינקולן היה הנשיא השישה עשר של ארצות הברית. הוא גדל במשפחה ענייה, הפך לעורך דין מצליח, נכנס לפוליטיקה, נבחר לנשיאות, והנהיג את המדינה באחת התקופות הכי קשות שלה. הוא זה שחתם על ההצהרה ששחררה את העבדים בדרום. הוא נלחם במדינות הקונפדרציה, ניצח, ושמר על שלמות המדינה. והוא נרצח כמה ימים אחרי אותו ניצחון. פשוט מטורף לחשוב כמה טראומות וכאב ואלימות וזעם מפעפעים מתחת למציאות של המעצמה הגדולה בעולם.

בערב אני מגיע למרכז יהודי עצום בוושינגטון. "אור קודש" שמו. זה קומפלקס שיש בו בית כנסת, גן ילדים, בית ספר, מרכז חוגים ומרכז קהילתי. כשאני נכנס למבנה אני שומע אנשים שרים. מתברר שזו מקהלה ששרה ביחד ומנגנת. איזה כיף לשבת עם חברים ולשיר. בבית הכנסת של "אור קודש" יושבים ביחד גברים ונשים. זו קהילה קונסרבטיבית. בארצות הברית יש יותר מדרך אחת להיות יהודי. אני זוכר איך כשהייתי קטן אימא שלי לקחה אותי לבית הכנסת. היינו רק שנינו, היא ואני. בהתחלה ישבתי לצידה בעזרת הנשים. אבל אז נשלחתי לעזרת הגברים. לַגָּלוּת. בכל פעם שהגענו לבית כנסת בשבת, הייתי נכנס לתפילה ברגליים רועדות וכושלות. פחדתי כל כך שלא יהיה לי מקום. שנאתי להיות לבד. לא הבנתי למה אני ואמא שלי צריכים להיות כל כך רחוקים. בארץ אין הרבה קהילות כאלה. אבל בארצות הברית זה סוג של סטנדרט. יש ישראלים שמגיעים לאמריקה, ופתאום, לראשונה בחייהם, מתחברים לזהות היהודית שלהם. פתאום הם פוגשים גרסה יותר רכה ושוויונית.

גם היהודים בבית הכנסת הקונסרבטיבי מחוברים לישראל בכל רמ"ח אבריהם. גם הם יודעים הכול, על כל מה שקורה בארץ. גם בבית הכנסת שלהם, יש שלט שמציין את שובם של החטופים. עם תמונות מעודכנות של כל החטופים החללים שעדיין בידי חמאס. גם הם מחוברים ומעודכנים.

מדינת היהודים

24 באוקטובר 2025 –16:00

בשבת התארחתי בקהילת קמפ מיל במרילנד. זו שכונה ענקית, מלאה מלאה ביהודים. חרדים. ודתיים. ודתיים לייט. וקונסרבטיבים ורפורמים. יש שם עשרות בתי כנסת, הכול מהכול, אלפי מתפללים. בארצות הברית כולה, יש יותר יהודים מאשר בישראל. תנשמו רגע את הנתון הזה. גם אמריקה היא מדינת היהודים.

הרבה צעירים מתמודדים עם אנטישמיות. חלקם עוברים חרמות ונידויים. ויש נער בתיכון אמריקאי, ש"חבריו" לכיתה שמו לו יונה שחוטה בלוקר. סמל למה שעושה "צבא הכיבוש הציוני" שלו

למארח שלי בשבת קוראים דייב. הוא עובד בחברת הייטק גדולה. יש לו קול צלול ועיניים טובות. הוא סקרן כמו ילד קטן. בארוחת השבת, אחרי הקידוש, דייב מגיש לי כוס עם מיץ ענבים "קדם". זה המיץ הכי טעים בהיסטוריה של כל המיצים. זה פי אלף מתירוש! זה הדבר הכי טעים שטעמתי בחיים! אני לוקח שתי כוסות של קדם בלי למצמץ. אחר כך אנחנו נוטלים ידיים ואוכלים "חלת בייגל". זה מין חלה עם ציפוי קראסט כזה, אמריקאי וטעים.

בארוחה אני מקשיב לדייב וחבריו מדברים על ענייני השעה. בהתחלה הם מדברים על ישראל. על החדשות האחרונות. על הפסקת האש. על הקו הצהוב. על שובם של החטופים. הם יודעים הכול שם. כל מה שקורה בחדשות. אחר כך הם עוברים לדבר על ה"שאט דאון" – על המשבר הכלכלי. יש להם חברים שצריכים עזרה. הם לא מקבלים משכורת, והם צריכים להאכיל את הילדים. הקהילה בקמפ מיל מגייסת עכשיו תרומות כדי לתמוך בהם. כל ישראל חברים. בהמשך הם מדברים על טראמפ ועל ממדאני, ראש העיר החדש של ניו יורק. הם לא אוהבים את טראמפ, זה ברור. הם מוקירים אותו על העזרה לישראל. אבל עבורם הוא דמות מאוד מורכבת. הרבה מהם מרגישים שהוא מפרק את הדמוקרטיה האמריקאית. הם שואלים אותי מה דעתי עליו ואני אומר להם שבעיניי הממשלה בישראל כל כך נוראית. וטראמפ סוף סוף איפס אותם. ובעיקר אני אסיר תודה על כך שהוא החזיר את החטופים הביתה. אני לא האמנתי שהם יחזרו. והם חזרו. בעיקר בזכותו. בזכותו ובזכות יהדות ארצות הברית. מה כבר אפשר להגיד.

לדייב יש ארבעה ילדים. שלושה מהם גרים עכשיו בישראל. הם כבר עשו צבא, ועשו עלייה, ויש להם ילדים. והם כאן כדי להישאר. ודייב הוא לא היחיד. לכל מי שפגשתי בשבת ההיא, יש ילדים בארץ. הם עושים מילואים, חיים, ועובדים, ומגדלים ילדים. איזה טירוף. גם דייב ואשתו מתכננים, יום אחד, לעלות לישראל. הם חולמים להגיע לירושלים. זה לא יאומן. אני שואל את דייב איך זה יכול להיות, שכל כך הרבה ילדים שגדלו בקהילה שלהם, עולים לארץ. ודייב אומר לי בהומור – כשאתה לוקח קמח, וחמאה, וסוכר, ושוקולד, ואתה שם בתנור – אל תתפלא שיוצאות לך משם עוגיות שוקולד צ'יפס. ככה גידלנו אותם. אנחנו ציונים.  

אנטישמיות זה כאן

28 באוקטובר 2025 –9:00

בהמשך המסע אנחנו מגיעים לשיקגו. יש שם בית ספר יהודי ששמו אידה קראון, ואנחנו זוכים לפגוש שם את כל תלמידי התיכון. זה תיכון קטן ודתי ואיכותי, במבנה נקי וחדש. אני מביט על הנערים והנערות שיושבים מולי. חבר'ה בני שש עשרה - שבע עשרה, עם עיניים מבולבלות ופצעי בגרות. אני מנסה לחשוב, מה זו המלחמה הזאת עבורם. איך הם חווים אותה. חבר טוב שלי, ששמו יהודה, סיפר לי, שהרבה צעירים יהודים בארצות הברית מתמודדים עם אנטישמיות. חלקם עוברים חרמות ונידויים. ויש סיפורים איומים. נער בתיכון אמריקאי, ש"חבריו" לכיתה שמו לו יונה שחוטה בלוקר. סמל למה שעושה "צבא הכיבוש הציוני" שלו. נערות שחבריהם לשכבה נעלו אותן באולם ספורט. סיפורים מחרידים. ואלו לא רק בני הנוער שסובלים מאנטישמיות. גם מרצים יהודים באוניברסיטה סובלים מהתנכלויות. חפשו בגוגל את הסיפור של ד"ר שי דוידאי. אני מביט בעיניים של בני הנוער בשיקגו, ורואה שם בעיקר סימני שאלה. ההורים שלהם יותר מגובשים ונחושים. אבל עבור הדור הצעיר התמונה אחרת. בסוף ההרצאה שלי, אני אומר להם את זה. אני אומר להם שאני זוכר את עצמי, בגיל שלהם, אני זוכר את עצמי בירושלים. כמה תמים הייתי לעומתם. אני לא ידעתי שיש מגפות איומות. לא ידעתי שיש מלחמות שנמשכות יותר משנתיים. חשבתי שהתקדמנו מהשטויות האלה. ואמרתי גם למורים ולמורות שלהם שאני לא מצליח לדמיין, איך זה לעמוד מול בני נוער, במציאות המפורקת הזאת שבה אנחנו נמצאים. שום דבר לא צפוי. מי יודע איך ייראה העולם בעוד כמה שנים. אנחנו במשבר כלכלי, במשבר נפשי, במשבר חברתי, במשבר ביטחוני. אפילו במשבר אקלים. כשההרצאה נגמרת, כל המורים ניגשים אליי. חלקם מביאים לי חיבוק ארוך. אחד מהם מביט בי בעיניים טובות ואומר לי – כולם מבולבלים.

ניו יורק קשה ומנוכרת, כולם יושבים בסאבווי עם אוזניות ענקיות ולא מישירים מבטים. שאף אחד לא יתקרב, שאף אחד לא ייגע, כולם מוחזקים. אבל הניכור הזה מחזיק בתוכו צמא אדיר, למפגש, לקרבה, לאהבה

הסיפור שלנו

31 באוקטובר 2025 –19:00

בשבת בבית כנסת במנהטן אני קורא על אברהם אבינו. אבא שלנו. אבי האומה. א־לוהים אומר לו "לך לך ממולדתך אל הארץ אשר אראך". אבל שתי דקות אחרי שאברהם מגיע לארץ הנבחרת – הוא עוזב אותה בגלל הרעב. ואין לו נחת, לאברהם, הוא כל הזמן זז, משכם לבית אל להר הנגב לחברון. הוא זז כל הזמן, אין לו מקום, אין לו שקט, ואת כל הכסף שלו הוא עושה מקומבינה ערמומית במצרים. אמרי נא אחותי את. זה שקר קטן ולא מזיק. הוא מציל את אברהם ממוות, והופך אותו לבעל הון. ואחר כך הוא נקלע למלחמה מטורפת. הוא מנסה להציל את קרוב המשפחה שלו שנחטף על ידי אנשים אכזריים. ונלחם בארבעה מלכים.

זה הסיפור שלו. זה הסיפור של אבינו אברהם. ככה הסיפור שלו מתחיל. נדודים. תזזיתיות. התעשרות מהירה. ומלחמה נגד אויבים שגם חוטפים אנשים. זה הסיפור של אברהם, וכמותו גם אנחנו. יהודים. נדים ונעים בארץ ובעולם. אין לנו מנוחה. אנחנו מסתדרים, בדרך לא דרך, חלקנו שורדים, חלקנו צוברים נכסים, כבוד והון. אנחנו נקלעים למלחמות מרות. כשאח שלנו בשבי אנחנו נלחמים על חייו, עד שובו. זה הסיפור של אבי האומה. זה הסיפור שלנו. ככה הסיפור שלנו מתחיל.

חולמים בעברית

1 בנובמבר 2025 –23:00

במוצאי השבת אני מצטרף למסיבה בבית של חנן בן סימון. זמר מוכשר ומדהים. בן הזוג של חנן חוגג יום הולדת. וחבר טוב שלי מוזמן למסיבה. אז אני מצטרף לחגיגות. אימא שלי תמיד אומרת – "אורח מזמין אורח - בעל הבית בורח", אבל במסיבה בביתו של חנן הרגשתי בבית. כולם קיבלו את פניי בחום, כולם האירו לי פנים.

ובמסיבה אני פוגש מלא אמנים ישראלים מוכשרים. מעין בוהמה ישראלית־יהודית־אמריקאית שגרה בברוקלין וחולמת חלומות גדולים. את חלק מהאנשים אני מכיר מהאינסטגרם, וממקומות אחרים. במסיבה יש גם הרבה מוזמנים אמריקאים, אבל ברור שהישראלים הכי קולים חחחחח. הישראליות ממש מורגשת באוויר. בשלב מסוים אנחנו יורדים לסטודיו של חנן, יש לו חדר מושלם, מלא בכלי נגינה מגניבים, אז אנחנו יושבים שם, במשך כמה שעות, ושרים ביחד שירים. אנחנו שרים ביטלס ואדל, וגם שלמה ארצי, וגם כמה שירים דתיים כאלה. א־לוהיי נשמה שנתת בי טהורה היא. והנה כל הדתלשים שרים ביחד שירים יפים על א־לוהים.

ניו יורק קשה ומנוכרת, כולם יושבים בסאבווי עם אוזניות ענקיות ולא מישירים מבטים. שאף אחד לא יתקרב, שאף אחד לא ייגע, שאף אחד לא יגיד כלום. כולם בניו יורק מוחזקים. אבל הניכור הזה מחזיק בתוכו צמא אדיר, למפגש, לקרבה, לאהבה. ניו יורק צמאה ומשתוקקת. בדיינרים העצובים, המלצרית ניגשת ומחייכת, ומוזגת עוד קפה לכוס, ואומרת "סוויטי". והלקוח מרוצה. מתרגש כל כך. ניו יורק כמעט השכיחה ממנו את קסמו של המפגש האנושי. וגם במסיבה של חנן, בין כל הישראלים המרגשים, הרגשתי את הצמא הזה. להיות ביחד. לשיר ביחד. לדבר עברית. אם הבנתי נכון, מאז המלחמה הקשרים בין הישראלים שחיים בניו יורק לבין עצמם, התחזקו והתהדקו. חלקם אמריקאיים לגמרי. חלקם חיים בניו יורק יותר מעשור. ובכל זאת, גם הם, כמו שאר היהודים שפגשתי במסע הזה, מחוברים בעבותות לסיפור הישראלי. גם הם חושבים וחולמים בעברית. 

דייב מגיש לי כוס עם מיץ ענבים "קדם". זה המיץ הכי טעים בהיסטוריה של כל המיצים. זה פי אלף מתירוש! זה הדבר הכי טעים שטעמתי בחיים! אני לוקח שתי כוסות של קדם בלי למצמץ. אחר כך אנחנו נוטלים ידיים ואוכלים חלת בייגל

להתחיל לייקר

4 בנובמבר 2025 –17:00

הטיסה הביתה מתעכבת ביותר משעתיים. איזה אמריקאי נודניק התבכיין שהמושב שלו לא מספיק נקי. אז חברת התעופה הורידה חצי מהיושבים במטוס! כדי לנקות את המושבים כמו שצריך. וואי אמריקאים יודעים להיות נודניקים לפעמים. אז יש לי שעתיים להעביר במטוס. בלית ברירה אני עובר על התמונות בטלפון, נזכר קצת במפגשים האנושיים שהיו לי. בלב היהודי הפועם שגיליתי מעבר לים. כשאני נכנס לאפליקציה של גוגל תמונות, אני רואה שהיא הכינה לי סרטון מרגש במיוחד – בכל בית כנסת שאליו הגעתי, בכל בית ספר, או מתנס שאליו נכנסתי, ראיתי שלט שמציין את שובם של החטופים הישראלים – "ושבו בנים לגבולם". עם לוגו של סרט חטופים צהוב. עם תמונות של החטופים שחזרו, ושל החטופים שעדיין שם. והסרטון הוא מעין רצף של כל התמונות שצילמתי. ושל כל הקהילות שפגשתי. של כל העיניים הטובות והלבבות הפועמים. הסרטון הזה הוא תזכורת מרגשת עבורי, תזכורת לבשורה שאותה אני רוצה לשתף איתכם. עם ישראל חי וקיים ואוהב אותנו. ואת האהבה הזאת אנחנו צריכים לנצור. באנגלית אומרים טו צֶ'ריש. לייקר. להרגיש את יוקר האהבה הנפלאה.

משל למה הדבר דומה. יש שני אנשים. אחד גר בישראל, בתל אביב, בירושלים, ואחד גר בארצות הברית של אמריקה. בקליבלנד. או בשיקגו. או בבולטימור. או באפר ווסט סייד. והיהודי שגר בארצות הברית, אוהב את ישראל בכל ליבו. אכפת לו מהמדינה הזו. אכפת לו מהאנשים שגרים בה. הסיפור הישראלי הוא הסיפור שלו. נכון שהוא לא גר שם. נכון שהוא לא אזרח. אבל האהבה הזו שווה המון. היא אוצר נפלא. החברה הישראלית זקוקה עכשיו לחיבוק, ולנחמה. יש נחמה שרוצה להתנחם בעולם. האם אנחנו שומעים אותה בכלל. האם אנחנו מרגישים אותה מתחת לעור.

זאת השאלה הגדולה שאיתה אני חוזר לחיים הקטנים שלי בישראל. איך אני מעביר את האור הזה הלאה. איך אני גורם לכמה שיותר ישראלים וישראליות, לדעת ולהרגיש, שמיליוני אנשים, דוברי אנגלית, אוהבים אותנו, וחושבים עלינו, ורוצים בהצלחתנו יום יום. איך אני גורם לכמה שיותר אנשים, כאן בישראל, לאהוב את האנשים האלה בחזרה. לדעת שהם שם. להבין שזה לא "הם" ו"אנחנו'. זה סיפור אחד. על עם אחד. שרוב בניו ובנותיו חיים בשתי מדינות.

ולאחים שלנו באמריקה, לא אכפת מהוויכוחים הקטנוניים שלנו פה. הם לא מתרגשים מהפצ"רית ומהרפורמה המשפטית, ומהמשפט של נתניהו. יש להם איזה מבט עמוק כזה, שלא מתרגש מהזוטות האלה, של חיי היומיום. הם מעל הדיונים האלה. והמבט שלהם עלינו הוא מבט בריא. זה המבט שהרגשנו, להבדיל, בתחילת המלחמה. כשרצינו להיות ביחד. כשרצינו להילחם על המקום הזה ביחד. זאת המתנה שיהודי ארצות הברית יכולים להעניק לנו. המבט הזה שלהם, אפשר, במובן מסויים, את שובם של החטופים לביתם. המבט שהם הוא מעיין של כוחות פועמים.

ויש שני אנשים. סתם נו אני סתם מקשקש! הם בכלל לא שני אנשים. הם איש אחד. הם סיפור אחד. אנחנו סיפור אחד! זה המשל. ואנחנו הנמשל. עוד לא אבדה תקוותנו, להיות עם חופשי בארצנו. היינו כחולמים.