יונת הזהב: שוד בשווי אלפי דולרים מטלטל את אחד מענפי הספורט המצליחים בעולם

אנשי העסקים הסינים הגיעו אל הכפר הבלגי במכוניות שרד יוקרתיות, מלווים במתורגמנים ונושאים תיקים עמוסי מזומנים. כשעצרו מול בית הלבנים הצנוע בחוותו של טום ואן חאבר, הוא ידע היטב לשם מה חצו אורחיו חצי עולם כדי לפגוש אותו. הם באו בשביל היונים שלו.

ואן חאבר, 38, מגדל יוני מרוצים מילדותו. הוא ירש את התחביב מאביו, שירש אותו מסבו, שירש אותו מאבי־סבו. היונים ידעו למצוא את דרכן הביתה ממרחק של מאות קילומטרים, במהירות של 80 קמ"ש. יוניו של ואן חאבר, שהתחרו במרוצי יונים לאומיים, היו מן המובחרות בבלגיה.

במשך מאה שנים, חובבי מרוצי היונים היו בעיקר חקלאים פלמים, שהשקיעו בתחביב הזה יותר ממה שהרוויחו ממנו. ואן חאבר, בלונדיני בעל בלורית שמוטה ונוצות תועות המפוזרות על הקפוצ'ון האפור שלו, עבד כמזכיר במשטרה המקומית. לאחר פציעת כדורגל ופרידה כואבת (אחת היונים המצטיינות שלו נקראה על שם חברתו לשעבר) הוא התמודד לפתע עם עודף זמן, ומצא במרוצי היונים דרך למלא את סופי השבוע שלו. הרעיון שמדובר בתחביב רווחי נראה מופרך לחלוטין.

ואז הסינים גילו את מרוצי היונים. הם למדו שהשושלות המשובחות ביותר של יוני מרוצים מצויות באזורים הכפריים של בלגיה. כמה מן המובחרות ביותר נחו בקיניהן ממש בחצרו האחורית של ואן חאבר.

בסביבות 2019 החלו תעשיינים סינים אמידים להשקיע מיליונים ביונים בלגיות. באותה שנה נמכרה יונה בשם ארמאנדו במכירה פומבית סמוך לבריסל תמורת 1.4 מיליון דולר. כעבור שנה נשבר שיא חדש כאשר יונה אחרת, ניו קים, נמכרה תמורת 1.9 מיליון דולר. מרוצי היונים בעריה הגדולות של סין הפכו לסמל ראוותני של פריחת הכלכלה הסינית, כאשר שווי הפרסים הגיע לעיתים ליותר מ־100 מיליון דולר – יותר מברוב ענפי הספורט הגדולים בעולם.

יוני ואן חאבר, כפי שהן כונו, הפכו לפריט נחשק בקרב האליטה הסינית. הקונים החלו לפקוד את ביתו כמה פעמים בשבוע. הם ידעו בדיוק אילו יונים הם רוצים. הבחירה הראשונה כמעט תמיד הייתה אותו אחד, יון בשם פִֿן (Finn).

הוא התנשא לגובה של כ־28 סנטימטרים ושקל כחצי קילוגרם, גוון אפרפר סביב מקורו וכתמים שחורים על כנפיו. במבט ראשון הוא נראה כמו יונה רגילה למדי. אך פן היה בעל מהירות מדהימה. כבר בגיל שנתיים זכה באליפויות לאומיות ומחוזיות רבות. ואן חאבר המאושר מתייחס אליו כמו הבן שלו. "המונה ליזה של עולם היונים", כינה אותו.

הקונים הסינים הציעו סכומי עתק. הם ביקשו לנהל משא ומתן, להעלות את ההצעה עוד יותר. אבל פן, אמר להם ואן חאבר, אינו מוצע למכירה. "הם התנהגו כאילו יצליחו לשכנע אותי אם רק יניחו מספיק כסף על השולחן", אמר ואן חאבר, "אבל אני לא עובד ככה". הוא סירב לקונים שוב ושוב, או שהפנה אותם לצאצאיו של פן, שאותם מכר באלפי דולרים. הוא תלה על הקיר תמונה ענקית של היון האהוב, בגודל של שלט חוצות. הוא הקים עסק בשם TVG Pigeons עם הסיסמה: "תנו לחלומות הניצחון שלכם לפרוש כנפיים".

בלילה אחד בנובמבר האחרון, שני גברים רעולי פנים חתכו את גדרותיהם של שכניו של ואן חאבר והתגנבו לעבר ביתו. הם טיפסו אל השובך, פערו חור בגג והשתלשלו פנימה. גבר שלישי המתין להם במכונית מילוט. מצלמת אבטחה תיעדה את השוד. הפורצים בדקו כל יונה ויונה, כנראה בחיפוש אחר ציפורים מסוימות. אחר כך תחבו אותן לשקים, כשכנפיהן מפרפרות ונאבקות.

"מאפיית היונים לא יודעת שובע. הכנופיות האלה אינן רואות בתחביב שלנו תשוקה, אלא עסק. הן מתמקדות ביונים הטובות ביותר, שניתן למכור בסכומי עתק מעבר לים"

זה היה רק מקרה אחד בסדרה של מקרי שוד שטלטלו את בלגיה והולנד בשנים 2024 ו־2025. עשרות שובכים נפרצו; מאות יונים נגנבו. "משבר", הכריזה אגודת מגדלי היונים הבלגית בהודעת חירום לחבריה. "מאפיית היונים לא יודעת שובע", כתב יאן דה־וייס בבלוג הפופולרי שלו, "פיג'ון בוס". "הכנופיות המאורגנות האלה אינן רואות בתחביב שלנו תשוקה, אלא עסק. הן מתמקדות ביונים הטובות ביותר, שאפשר למכור אותן בסכומים אסטרונומיים מעבר לים".

כאשר ואן חאבר הגיע לשובך בבוקר 22 בנובמבר 2024, הוא הבין מיד שנפרץ. הדלת הייתה תקועה. הוא שלף מברג ופרץ פנימה. ואז הוא הביט בכלוב של פן וכמעט נחנק. הכלוב היה ריק.

הסינים באים

ואן חאבר הכיר את מגי ליו, כפי שכל מי שהיה מעורב בעולם היונים הבלגי הכיר אותה. היא הייתה אריסטוקרטית סינית צעירה וזוהרת בשנות העשרים לחייה, שרכשה את השכלתה בבייג׳ינג, בפריז ובלוס־אנג׳לס. היא גם אחת מסוחרות היונים הבכירות בסין. "אפשר לומר שאני משפיענית יונים", היא מתקנת בחיוך.

ליו גדלה כרוכבת סוסים תחרותית, אך בשנת 2019, חבר אירופי סיפר לה על ההתעוררות סביב מרוצי היונים בקרב האליטה הסינית. "הוא אמר לי, 'אולי תתחילי לפרסם פוסטים על יונים ברשתות החברתיות?'" היא נזכרת. ליו החלה לתרגם חדשות יונים ותוצאות מכירות פומביות בבלגיה למנדרינית, ופרסמה אותן ברשתות חברתיות כמו "קואישואו", תחת שם המשתמש "הנסיכה הקטנה של עולם היונים". היא שידרה את הישגיהם של מגדלים מובילים כמו ואן חאבר והפכה אותם לכוכבים. בתוך חודשים אחדים צברה עשרות אלפי עוקבים. בהמשך החלה לבקר בשובכים ברחבי בלגיה, מצלמת סרטונים של הציפורים, מרימה את כנפיהן ומנתחת את מבנה עצמותיהן. הצעות רכישה מסין החלו לזרום. לפתע הפכה ליו למתווכת עסקאות.

חלק מהסינים – בעלי חברות בנייה וחברות תרופות, נמלים ומפעלים – רכשו בבלגיה בתים שבהם הותירו את יוניהם להתרבות. אחרים החביאו את ציפוריהם במקומות סודיים, או שכרו מְגדלים בלגים כמטפלים. אחדים התעקשו שליו תשיג להם יונים מסוימות גם כשלא הוצעו למכירה.

בעבור רבים הייתה זאת הצצה לעוצמתה החדשה של האליטה הסינית ולנכסים שצברה ברחבי היבשת, מדירות יוקרה בפריז ועד קבוצות כדורגל באיטליה, וכעת גם ליוני המרוץ הטובות בעולם. בשנת 2000 הייתה הכלכלה הסינית קטנה מזאת של איטליה; עד 2018 היא כבר עקפה את האיחוד האירופי כולו.

בסין עצמה הוזמנה ליו כאורחת כבוד וככורזת במכירות פומביות של מרוצי היונים הגדולים במדינה. היא אף הכניסה כמה יונים משלה למרוצים. גם עם ביצועים בינוניים בלבד, היא זכתה במרצדס חדשה. כספי הפרסים, שחולקו בהמחאות ענקיות ומצולמות, לוו בהימורים במיליונים על כל יונה בודדת. המנצחים הצטלמו מחייכים כשהם אוחזים במגשים עמוסים במזומנים.

הדפים של ליו ושל אחרים ברשתות החברתיות הפכו לתיעוד ראוותני של יוקרה: מועדון אחד, 300 קילומטרים מדרום לבייג׳ינג, שיכן את יוניו בטירה שנראתה כהעתק של ארמון בקינגהאם; אחר, כפר היונים סאנשיין טאנגשאן, היה קומפלקס של וילות ממערב לבירה, ובו בריכת שחייה מקורה ומנחת מסוקים.

כדי להבטיח טיפול מסביב לשעון, מאמני היונים קיבלו דיור להם ולמשפחותיהם סמוך לשובכים. כאשר ליו העלתה סרטונים של השובכים המפוארים הללו, התגובות נעו בין קנאה לתדהמה. חלק מן השובכים שביקרה בהם אכלסו צאצאים של פן, או של בני שושלתו: "פן הקטן", "פן המשוגע", "פן העליון", "פן הלוהט". קרנו של ואן חאבר עלתה בסין במקביל לשגשוג עסקיה של ליו. במסעותיו שם ניגשו אליו חובבי מרוצים וביקשו להצטלם עימו. "הם קראו, 'פן! אתה הבעלים של פן!'", הוא נזכר.

הבהלה ליונים הציעה שפע הזדמנויות להתעשר. בית המכירות הפומביות הגדול בבלגיה פתח סניף בבייג׳ינג. מגדלי יונים פלמים החלו לגייס סטודנטים סינים מאוניברסיטאות מקומיות שישמשו מתורגמנים. פרסום ספר אלבומי ובו תמונות של יונים בלגיות עורר מהומה בתערוכה בלנגפאנג, כשמבקרים התקוטטו על עותקים.

אבל עם הזמן צצו סימנים לכך שמרוצי היונים עומדים להתנגש עם הקו הרשמי של המפלגה הקומוניסטית הסינית. תחת שלטונו של שי ג׳ינפינג החלה הממשלה לדכא הפגנות ראוותניות של עושר ולהילחם בהימורים בלתי חוקיים, ושני התחומים הללו עמדו בליבו של ענף מרוצי היונים. בשנת 2023 החל משרד הביטחון הציבורי של סין להעמיד לדין משתתפים בהימורים על יונים. דינג טאו, יו״ר התאחדות היונים של טנג׳ואו, נזף בספטמבר האחרון בחובבי המרוצים בנאום שפרסם משרד הספורט העירוני, והזהיר מפני "פעילויות רווח לא חוקיות". לא ניתן היה להשיג את תגובתו.

ואז, השנה, מועדון היונים הגדול במדינה הסתבך בפרשת מעילה רבת תהודה. חברי המועדון האשימו את אחד מבעלי המניות, הא בין, בגניבת מיליוני דולרים שהיו אמורים להתחלק בין הזוכים. כלי התקשורת הממלכתיים הציגו את הפרשה כדוגמה לשחיתות שיש לעוקרה מהתרבות הסינית. הא בין הכחיש את הטענות. המועדון, משרד הביטחון הציבורי של סין והא בין עצמו, לא הגיבו על בקשות התגובה.

בתחילה, כמה שוטרים התקשו לקחת את החקירה ברצינות: "אנחנו נלחמים בארגוני פשע שמבריחים קוקאין או יורים אלה באלה. באמת כדאי לנו להשקיע בזה?"

בעקבות זאת החלה התאחדות מרוצי היונים של סין להשעות מרוצים, והענף החל לפעול במחתרת. תם עידן אנשי העסקים שהתפארו בקניית יונים בשווי מיליונים. כעת, כל מי שחפץ ביונים בלגיות נדרש לייבא אותן בחשאי.ליו חשה היטב את השפעת המהלכים על עבודתה. העסקאות התמעטו. היא כבר לא הוזמנה להציג את הזוהר והפאר של הענף. ואז היא החלה לשמוע על גניבות היונים.

חתכו את הטבעות

איש אינו יודע כיצד יונים מצליחות למצוא את דרכן בחזרה הביתה. מאז מצרים העתיקה שימשו הציפורים הללו, שתוחלת החיים שלהן היא עד עשרים שנה, לנשיאת מסרים דחופים – על עליית הנילוס, על תנועת צבאות, על מחירי התבואה. סוכנות הידיעות רויטרס נוסדה בעזרת יוני דואר. ה־CIA חיברה מצלמות לחזיהן של יונים ושלחה אותן לריגול ברחבי ברית המועצות במהלך המלחמה הקרה. גם סוחרי סמים השתמשו בהן להעברת כמויות קטנות של הרואין.

אך גם כיום, האורניתולוגים, חוקרי הציפורים, אינם מסכימים כיצד הן מתמצאות במרחב. האם הן משתמשות בנקודות ציון חזותיות או בגלי קול בתדר גבוה? שני זואולוגים מאוניברסיטת אוקספורד סבורים כי היונים מורישות את הידע המרחבי מדור לדור, "מעין תבונה קולקטיבית", כתבו.

בשבועות שלאחר השוד המתין ואן חאבר לראות אם יוניו ישובו הביתה. הוא גיבש תיאוריה כיצד זה עשוי לקרות: אולי השודדים יאבדו לרגע שליטה בציפורים בזמן המעבר בין מחבוא למחבוא; אם רק יזכו היונים להציץ בשמיים, יפרחו מיד בחזרה אל השובך. בימים בהירים היה עומד בחוץ, סורק את השמיים מעל ביתו, מחפש את פן.

מכיוון שעבד במשטרה המקומית, נפגעים נוספים פנו אליו וביקשו שינסה לדחוף את הרשויות לחקור. אחד מהם היה לוק ורפור, שכלבו העיר אותו בשעה שהגנבים נמלטו עם 14 יונים והותירו אחריהם את הכלים שבעזרתם פרצו את הגדרות. היה גם יוס קולס, נגר בן 79 ובעל יוני מרוץ לטווח קצר מן המפורסמות בעולם, שאיבד 29 יונים בלילה אחד בדצמבר. וגם לוק אודורס, מורה בתיכון, שבינואר נגנבו ממנו 32 יונים, בהן אלופה שזכתה במרוץ הבינלאומי היוקרתי של ברצלונה. "אני חש את כאב הגניבה הזאת עמוק בליבי", כתב יאן דה־וייס באתר פיג'ון בוס בעקבות המקרה של אודורס. "עלינו להישאר דרוכים ולתמוך זה בזה".

הנפגעים חלקו ביניהם השערות על זהות האשמים. אחדים היו משוכנעים שראו דמויות חשודות משוטטות סביב השובכים בשבועות שקדמו לפריצות. אחרים דיווחו על רחפנים שחגו מעל בתיהם. היו גם קונים שהתנהגותם נראתה לפתע מוזרה בדיעבד; אחד נזכר בגבר שנתפס מצלם בחשאי את הגדר שלו "בדרכו לשירותים".

לאחר כל גניבה הגיעו שוטרים למקום, ראיינו את הבעלים, צילמו, נטלו טביעות אצבע. אך לא נראה שמישהו התכוון באמת לפענח את הפשעים. ואן חאבר שלח מייל למשטרה הפדרלית, הסביר את ערכן האדיר של היונים וכיצד הפכו לסחורה עולמית. "במכירה הפומבית האחרונה שלי נמכרו 24 יונים צעירות תמורת 338 אלף אירו", כתב. אבל גם זה לא עורר עניין. "מבחינתם", אמר בייאוש, "אלה בסך הכול יונים".

האדישות הותירה את ואן חאבר ועמיתיו לנהל חקירות חובבניות משלהם, בוחנים גניבות־עבר שאולי קשורות לגל הפריצות הנוכחי. היו למשל מאה היונים, בשווי 230 אלף דולר, שנגנבו בידי ליטאים בהולנד ושלטענת התביעה ההולנדית הוברחו לגרמניה. והייתה גם פרשה שבה גנבים סינים לכאורה חתכו את רגליהן של 14 יונים בבעלותו של מגדל בלגי מפורסם, כדי לגנוב את טבעות הזיהוי שלהן, שבלעדיהן מאבדת היונה כל ערך רבייתי. "כל שעליהם לעשות הוא להרכיב את טבעות הזיהוי הגנובות בסין על יונה ששווה שבריר מהמחיר", אמר פייר דה־רייסט, יו״ר התאחדות מגדלי היונים הבלגים, "ואז להציג אותה כאלופת־על".

שבועות חלפו בלי כל חדש. ואז, יום אחד, הבחין קולס, הנגר בן ה־79, ביונה נקבה יושבת על גג השובך. זאת הייתה אחת היונים שנגנבו. היא הצליחה להימלט משוביה ולשוב הביתה, בזכות אותו כישרון מסתורי שמאפשר ליונים לנווט בשמיים לא מוכרים. קולס הביט בה, בעיניה המשוטטות סביב השובך, ותהה מה הייתה מספרת לוּ הייתה יכולה לדבר.

מידע פנימי

תערוכת "פוגארה", כינוס היונים הגדול ביותר באירופה, נערכה באמצע פברואר, בעוד עולם מרוצי היונים מתאושש מגל הגניבות. חניית הענק התמלאה במכוניות מעוטרות במדבקות פגוש עם ציורי יונים. חברת אבטחה ליונים הציבה דוכן בכניסה למרכז הירידים, במרחק כשעה נסיעה מבריסל, ומכרה מערכות אזעקה ומצלמות מעקב. לאחרונה תכננה מערכת הגנה ליונים בשווי 1.6 מיליון דולר. הביקוש היה עצום. "היונים האלה שוות יוהלהתר מסוסים", אמר ג'ו דסומווייל, בעלי החברה. "זה פשוט טירוף".

מגדלים וחובבים התאספו סביב בירות כדי לדון בסכנה שמאיימת על הספורט שלהם. ואן חאבר וקולס נכחו שם, מקבלים דברי תנחומים רבים. על קירות האולם התנוססו תמונות ענק של יונים מפורסמות, שמותיהן כתובים באנגלית ובסינית: "פורשה 911", "ג'רלד סופר אס", "הלוחם המשוגע". בית מכירות קידם את הצעותיו בסיסמה: "יונים מן העולם הבא, זמינות בעולם הזה". קומץ סוכנים סינים צילמו בשידור חי למען לקוחותיהם מעבר לים.

בקרב הקורבנות גברה התחושה כי הגנבים באו מתוך הקהילה עצמה. אחדים תהו בקול אם ייתכן שהם נמצאים ממש כאן, בין דוכני התערוכה, עורכים סיור מקדים. אבל איש לא ידע במי לחשוד. גם אם היונים נשלחו לסין, העריכו, לא סביר שהגנבים עצמם היו סינים.

החשדות גברו ימים אחדים לאחר תערוכת פוגארה. התרחש ניסיון פריצה נוסף, הפעם אל השובך של אנדרה ליידמן, שסירב במשך שנים להצעות רכישה על היונה המשובחת ביותר שלו, "גוד חייס", מצד אספנים סינים. "החלטנו שלא נמכור את הציפור הזאת בשום מחיר", אמר. העניין הרב עורר בו זהירות. לפני כמה שנים התקין ליידמן מערכת אבטחה מתקדמת במיוחד. ב־22 בפברואר, בשעה עשר בלילה, נשמעה אזעקה. מצלמות האבטחה תיעדו את הגנבים רצים מהמקום לאחר שחתכו את הגדר. השקיות שלהם עדיין היו ריקות. ליידמן ידע מדוע בחרו הפורצים דווקא באותו לילה: באותו ערב התקיים אירוע "היונה הזהובה", חגיגת הגאלה השנתית החשובה ביותר בקהילת היונאים הבלגים. כולם בעולם היונים ידעו שליידמן יהיה שם, ולא בביתו. "זה בא מבפנים", אמר, "מישהו נתן להם את האור הירוק".

"יונים? לא נראה לי"

חוקרת המשטרה ישבה בביתה בראשית ינואר וצפתה במהדורת החדשות. על המסך שודרה כתבה על גניבת יונים מקומית. "שוויין הכולל של היונים הגנובות מוערך בכ־100 אלף אירו", דיווח הכתב. משהו באופן שבו בוצעה הפריצה – המיקוד המדויק והערך המדהים של הציפורים – תפס את תשומת ליבה, כמי שבילתה את ימיה בהובלת יחידת חקירות המתמקדת במקרי גניבה מתוקשרים. היא הסכימה להתראיין בעילום שם משום שעבודתה מתבצעת בחשאי.

"כששמעתי על היונים, חשבתי לעצמי: זה באמת משהו שאנחנו צריכים לבדוק". היא פנתה למפקד שלה בתחנה, בעיר הבלגית האסלט. הוא לא התרשם. "התגובה שלו הייתה פחות או יותר: 'יונים? לא נראה לי'". אבל כעבור כמה שבועות נרשמה סדרת גניבות נוספת. המשטרה המקומית העבירה את המידע אל המשטרה הפדרלית. החוקרת קיבלה הודעה מאותו מפקד שדחה את הצעתה הראשונית. "הוא כתב: 'אנחנו באמת צריכים לחקור את גניבות היונים האלה'".

השוטרת משכה בכתפיה ואז פתחה תיק חדש, שכונה באופן לא רשמי בשם המזמר שבו משתמשים מגדלי היונים הפלמים כשהם מזמנים את ציפורי המרוץ שלהם: "מבצע קום־קום־קום". היא ועמיתיה עברו על סרטוני האבטחה מאזורי הפריצות. הם ריכזו נתוני טלפונים סלולריים כדי לזהות מי נכח בזירות ובמועדים הרלוונטיים.

בתחילה, כמה שוטרים התקשו לקחת את החקירה ברצינות. הם התבדחו על יונים ועשו משחקי מילים. "בדרך כלל אנחנו נלחמים בארגוני פשע בינלאומיים שמבריחים קוקאין או יורים זה בזה", סיפר טום ואנדרסטין, מנהל המבצעים במחלקה. "עלו שאלות כמו: 'באמת כדאי לנו להשקיע בזה?'" אבל החוקרת הראשית נעשתה אובססיבית למציאת היונים. היא למדה כמה עמוק הקשר הרגשי של המגדלים לציפורים. היא שקעה במחקר על יונים מכל כיוון. "בעלי כבר ביקש ממני להפסיק לדבר על יונים בבית", סיפרה.

במהלך השנים האחרונות התמודדה היחידה שלה עם גניבות שתוכננו בידי כנופיות ממזרח אירופה, בעיקר מרומניה, בולגריה ופולין. מאחר שמדינות אלו חברות באיחוד האירופי, היה קל לגנבים להיכנס לבלגיה, לבצע את הפשעים ולשוב הביתה במהירות. הסחורה הגנובה נמכרה ברחבי העולם. כך, למשל, סיפרה המשטרה, אייפונים שנגנבו ברחובות אירופה נמצאו לאחר מכן אצל סוחרים סינים בשנג'ן. בבלגיה התמקדו גניבות רבות במוצר מסוים: כנופיה אחת התמקדה באופני מרוץ, אחרת במנופי בנייה, שלישית חטפה עשרות חצוצרות יוקרתיות. ייתכן, שיערו החוקרים, שכנופיות פשע אירופיות החלו לגנוב יוני מרוץ במטרה למכור אותן בשוק השחור באסיה, כך שיוכלו לעקוף את הפיקוח של ממשלת סין.

המשטרה הבלגית בחנה את סרטוני האבטחה מן השובך של ואן חאבר. היא בנתה מאגר נתונים של גניבות יונים על סמך מידע שנאסף מתחנות ברחבי המדינה. על קיר התחנה נתלתה מפה ובה סיכות אדומות בכל מקום שבו אירעה פריצה. הם ספרו לפחות 14 גניבות, וידעו שכנראה יש עוד. השווי הכולל של הציפורים הוערך בכ־2.5 מיליון אירו. לאחר חודשיים של עבודה החלה המשטרה להתקרב לקבוצת חשודים. אך עדיין היה צורך בזמן נוסף כדי להבין את מבנה ההיררכיה שלהם. השאלה המרכזית נותרה פתוחה: מי הכווין את הפורצים אל היונים המפורסמות בעולם?

כלוב נעול

הבית הצהוב הדו־קומתי שברחוב הרמוני הכיל די מקום לשובך יונים קטן בחצר האחורית. דורו יוניצה, בן 45, החזיק שם את יוניו דלות הביצועים. יוניצה, גבר בעל לסת רחבה ותספורת קצרה, עבר לפני כמה שנים מרומניה לעיר וילבורדה שבבלגיה, שם השתקע עם אשתו וחמשת ילדיהם בחיים פרווריים שלווים. בלי שהתכוון לכך, מצא את עצמו סמוך למוקד הגיאוגרפי של עולם מרוצי היונים.

הוא החל להשתתף במרוצים מקומיים, בלי הצלחה של ממש. אשתו הגישה שתייה בטקסי חלוקת הפרסים של חובבי היונים המקומיים, אף שיוניצה לא זכה כמעט בדבר. חלומו, סיפר לחברי המועדון, היה להצטיין במרוץ הבינלאומי בברצלונה. אך בשנה שעברה, כשהשתתף לראשונה, אף אחת מיוניו לא הגיעה אפילו לאלף הראשונות.

זה היה אתגר מוכר לרוב המגדלים המתחילים: הדרך היחידה להצליח באמת הייתה להשיג יונים אלופות וצאצאיהן. אלא שהיונים הללו כבר הפכו יקרות להחריד. השובך של יוניצה, המאוכלס ביונים חסרות שם וייחוס, שימש דוגמה לקושי העצום לפרוץ לצמרת עולם מרוצי היונים, בעקבות הזינוק הסיני.

ואז, בוקר אחד בסוף מרץ, הקיפו יותר מתריסר שוטרים את הבית הצהוב שברחוב הרמוני. החוקרים, שבמשך שבועות עקבו אחר המקום והאזינו לשיחות טלפון, טענו שיוניצה היה חלק מהכנופיה שעמדה מאחורי גניבות היונים, אך סירבו לחשוף את פרטי הראיות. לטענתם, הוא גנב מיוניו של מתחריו. האם תכנן להרבות את היונים שנגנבו, או למכור אותן? השוטרים לא היו בטוחים כשצלצלו בפעמון ביתו.

יוניצה ישן באותה שעה. השוטרים הציגו את צו החיפוש ופסעו לעבר השובך הקטן מאחורי הבית. כ־70 יונים עפו פנימה והחוצה. ואז הם הבחינו בכלוב נפרד, נעול, ובתוכו 17 יונים. תחילה טען יוניצה כי מדובר ביונים שלו. אך עד מהרה התברר לשוטרים שהייתה סיבה להפרדה: היונים היו גנובות.

המשטרה עצרה את יוניצה בחשד לגניבה ולחברות בארגון פשיעה. היא החרימה טלפונים ומחשבים מביתו, ולמדה כי הגנבים נהגו לחפש ברשת יונים שזכו במרוצים חשובים. כך למשל הקלידו: "המנצח במרוץ היונים של ברצלונה". משם, הסבירו החוקרים, לא היה קשה למצוא את כתובות בעליהן, שכן אתרי מרוצי היונים מפרסמים אותן בפומבי. "בעלי היונים האלה קלים מאוד לאיתור", אמרה החוקרת.

המשטרה גילתה שיונים נוספות הוברחו לרומניה. יוניצה ביקש מהוריו לטפל בהן, והתקשר אליהם שוב ושוב מבלגיה כדי לוודא שהכול כשורה. "אתם מטפלים היטב ביונים, נכון?" נשמע אומר באחת ההאזנות. בסוף אפריל טסו הקצינים הבלגים לבוקרשט, שם נפגשו עם עמיתיהם הרומנים. הללו כבר הכירו את שמו של יוניצה בשל גניבות שביצע בשנים קודמות ממחסנים בצרפת, שבסופן גורש לרומניה. יוניצה סירב להגיב, גם באמצעות עורך דינו.

השוטרים נסעו מערבה, עד שהגיעו לחבל בשם ברזניצה־אוקול, סמוך לגבול סרביה – אזור הידוע כמוקד הברחות. היה לו מאפיין נוסף: תושבי המקום, בהם גם ראש העיר, היו חובבים מושבעים של יוני מרוץ. כמעט כל משפחה שנייה החזיקה שובך יונים בחצר האחורית.

השוטרים עצרו מול בית צהוב, בית הוריו של יוניצה. הם הציגו צו חיפוש ושאלו את הזוג המבוגר שאלות, אך באופק לא נראתה כל יונה. לפי הרשויות ברומניה, יוניצה הנחה את הוריו ממאסרו בבלגיה, באמצעות שיחת טלפון מהכלא, להסתיר את היונים. נראה שהם שמעו בקולו.

הבלגים המתוסכלים שבו לנמל התעופה. אך רגע לפני ההמראה חזרה לבריסל הם קיבלו שיחת טלפון מקצין רומני: יחידתו עצרה רכב סמוך לכפר מגרו. בתוך המכונית נמצאו 69 יונים. נהגת הרכב הייתה אחייניתו של יוניצה. אחד השוטרים הרומנים הביט ביונים, מהופנט. "הן היו יפהפיות", אמר. כששמעו על התפיסה, השוטרים הבלגים מחאו כף במסוף נמל התעופה. היונים שנמצאו הועברו בכלובים לשובך של התאחדות היונים הבלגית, מחוץ לבריסל. טבעות הזיהוי שעל רגליהן היו חתוכות. המשטרה תכננה לערוך בדיקות די־אן־איי כדי להתאים כל יונה לבעליה החוקיים. נפגעי הגניבות הוזמנו לזהות את ציפוריהם בעצמם.

גם ואן חאבר הגיע, ליבו הולם במהירות. מאז הגניבה הוא הפך לאובססיבי בהגנה על יוניו, והתקין סביב השובך גדרות חשמליות וחיישנים בכמה שכבות. הוא בחן את הכלובים, כל אחד מכיל יונה אחת שחולצה. בתוך אחד מהם זיהה שתי יונים צעירות משושלתו של פן, נכדיו של האלוף. אך את פן עצמו לא מצא. ואן חאבר הכניס את היונים הצעירות לרכבו והחזירן הביתה. "הן הזכירו לי את הסבא שלהן", אמר.

מאות יונים עדיין נעדרות. חשודים נוספים טרם נעצרו. מקרי הגניבה התפשטו ברחבי אירופה: באפריל נגנבו תשע יוני מרוץ בגרמניה, ובסוף אוגוסט אירעה גניבה נוספת בספרד, שם נלקחו שלוש יונים בשווי כולל של כמעט 200 אלף דולר. הגנבים כיוונו רק ליונים הטובות ביותר.

ואן חאבר מקווה שהמשטרה תצליח לדובב את יוניצה או את שני הגברים שעימו במעצר – אולי באמצעות הבטחה להמתקת עונשם – ולגלות היכן מוסתרות היונים הגנובות. בקרב החוקרים וחובבי הספורט נפוצה השערה שהן כבר נמכרו בשוק השחור בסין או במקומות אחרים. "הגנבים יודעים", אמר ואן חאבר, "אולי יום אחד הם ידברו".

אך למשטרה יש דאגה אחרת. רבות מן היונים שנמצאו טרם שויכו לבעליהן, מפני שנגנבו באירועים שמעולם לא דווחו למשטרה. הולכת ומתחזקת ההערכה, אמרו החוקרים, שיש רק דרך אחת להשיב את היונים לבעליהן: לפתוח את הכלובים ולקוות שהן עוד זוכרות את הדרך הביתה.