"כמו עיירה שהמפעל שלה עומד להיסגר": המשבר של הוליווד

שחקן הקולנוע רוב לאו שהה באטלנטה לאחרונה, לצורך צילומים לסרט קטן שאת שמו הוא שומר בסוד. הוא נתקל שם בבעיה. "מחלקת הצילום שלנו התקשתה ליצור סצנות מסוימות, כי אחראי הדולי (צלמנוע, אביזר המשמש להנעת מצלמה בצורה חלקה) לא עמד בזמנים", הוא מספר. בקרבת־מקום צולם סרט חדש של מארוול, לצד שלושה־ארבעה סרטים נוספים בעלי תקציב עתק. לכן כאשר לאו וצוותו הגיעו לעיר, אנשי הצוות המנוסים ביותר כבר היו תפוסים. "התברר שאחראי הדולי שלנו מעולם לא עמד על סט של סרט", אומר לאו. "הוא התקבל לעבודה משום שהוא עבד פעם עם עגלת דולי בסניף של קוסטקו".

במשך 25 שנה כיכב לאו בשורה של סדרות טלוויזיה מצליחות, בהן "הבית הלבן", "אחים ואחיות", "מחלקת גנים ונוף", "קוד בלאק" ו"מוקד 911: טקסס", שהפקת עונתה האחרונה הסתיימה בשנה שעברה. כל אחת מהן צולמה באותו מקום שבו צולמו סרטים וסדרות מאז ומעולם, ושכמעט אף פעם אין בו מחסור במפעילי דולי ותיקים: לוס־אנג'לס. אילו היה הדבר תלוי בלאו, כל עבודתו הייתה מתבצעת בעיר שבה הוא יכול לישון במיטה שלו בלילה ולהגיע הביתה בזמן לארוחת ערב. "הייתי בר־מזל שעמד לרשותי הכוח לדרוש זאת עד עכשיו. 'מוקד 911: טקסס' נועדה להצטלם במקור באוסטין, טקסס, ואמרתי להם שזה לא יעבוד מבחינתי", הוא מספר. ואולם לאחרונה הפכו הצילומים בלוס־אנג'לס לקשים בהרבה, לעיתים בלתי־אפשריים. "מצבו של הענף כה עגום כיום", אומר לאו, "שאפילו אני מוכן לשקול צילומים שמתבצעים מחוץ ללוס־אנג'לס. ההזדמנויות כאן פשוט נעלמו".

העשור האחרון לא היה פשוט עבור הוליווד – הן לתעשייה והן למקום הפיזי. לוס־אנג'לס ידעה סדרה של אסונות בלתי־צפויים שטלטלו שוב ושוב את ענף הדגל שלה, ובכללן שריפות, שביתות, מגפת הקורונה, נפילתם של אולמות הקולנוע, דעיכתה של הטלוויזיה הלינארית, ועלייתה ושקיעתה של הצפייה בסטרימינג. כל האסונות האלה הצטברו יחדיו לכדי משבר זהות. אם תתקשרו לכמה עשרות מנהלים, סוכנים, במאים, מפיקים, תסריטאים, שחקנים ואנשי צוות טכני ותשאלו על המצב בשטח, הם יתארו עיר שנותקה מהקצב ומהייעוד הוותיקים שלה. לוס־אנג'לס הנוכחית, יאמרו כמה מהם, "מרגישה יותר כמו עיר נטושה בחגורת החלודה (כינוי למרכז התעשייה הכבדה בארה"ב, שקרנו ירדה) מאשר כבירתה הזוהרת של תעשיית הבידור העולמית".

"זה כל כך קודר, כמו עיירת־חברה עצובה שהמפעל שלה עומד להיסגר", אומר בכיר בתעשייה. "זה מדכדך, כולם חוששים", אומר השחקן והבמאי מארק דופלאס. "פשוט מדכא לחיות כאן עכשיו", אומר תסריטאי אחד.

חלקים מהענף עדיין פועלים בעיר, אך בהיקף מצומצם מבעבר. מנהלים וסוכנים יושבים במשרדים, לפחות אלה שעדיין לא פוטרו. פגישות של הצגת רעיונות וסגירת עסקאות עדיין מתקיימות, אם כי כיום רובן מתבצעות בזום. אך ההפקה – התהליך הפיזי של הפיכת עמודי התסריט הכתובים לסרטים ולסדרות – עזבה ברובה את העיר. מה שהחל כטפטוף לפני שנים, הפך לפתע לנטישה. כיום, רק כחמישית מן הסרטים והסדרות בארצות הברית מצולמים בלוס־אנג'לס. על פי הנתונים של FilmLA, עמותה המנטרת את תחום ההפקה בעיר מזה שלושה עשורים, 2024 הייתה השנה הגרועה בתולדות הצילום המקומי, למעט 2020. אפילו ב־2023, כאשר הענף קפא לשישה חודשים בשל שביתות, נרשמה פעילות רבה יותר. ו־2025 נפתחה גרוע עוד יותר, עם ירידה של 23 אחוזים לעומת השנה שעברה. אף אחד מעשרת סרטי הפעולה המכניסים ביותר של 2024 לא צולם בלוס־אנג'לס, ואף לא מועמד אחד בקטגוריית הסרט הטוב ביותר בפרס האוסקר. "מגרשי הצילום הללו הפכו לעיירות רפאים", אומרת קורטני א' קמפ, יוצרת הסדרה "כוח".

אפילו סרטים שמתרחשים בלוס־אנג'לס מצולמים במקומות אחרים. "אי אפשר לגרום לערים אחרות להיראות כמו לוס־אנג'לס", אומר קיילב, מפקח הפקה. "אנחנו עיר בינלאומית עם יותר מדי מקומות אייקוניים"

אפילו סרטים שמתרחשים בלוס־אנג'לס מצולמים יותר ויותר במקומות אחרים. בשנה שעברה היו אלה הסרטים "יופי מסוכן", שצולם בצרפת – בפריז, באנטיב ובסביבות קאן וניס; ו"בידוק" של נטפליקס, שצולם בניו־אורלינס. אלה ערים מרהיבות כשלעצמן, אך אף אחת מהן לא באמת מתאימה לתפקיד. "אי אפשר לגרום לערים אחרות להיראות באמת כמו לוס־אנג'לס", אומר קיילב דאפי, מפקח הפקה ומנהל לוקיישנים. "אנחנו מזוהים מדי, אנחנו עיר בינלאומית עם יותר מדי מקומות אייקוניים שקשה לשחזר אותם בכל מקום אחר. הרחובות שונים, העצים והצמחייה שונים". ובכל זאת, השנה מצלם ראסל קרואו, כך לפי הדיווחים, את המותחן "ארץ הדובים", המתרחש בלוס־אנג'לס, בקווינסלנד שבאוסטרליה.

ככל שהפקת הסרטים והסדרות מתפצלת לערים ולמדינות מרוחקות, הוליווד הולכת ומתנתקת מביתה הפיזי. ייתכן שחלק מהמרכזים החדשים מתאימים לצרכים של פרויקטים מסוימים, אך אף אחד מהם איננו מציע את מה שלוס־אנג'לס נתנה במשך רוב המאה האחרונה: מרכז כובד יציב שבו צוותים יכולים להתפרנס והמקצוע יכול לעבור בירושה. זה איננו רק שינוי לוגיסטי; זהו מהפך מהותי, וייתכן שאין ממנו דרך חזרה. "הגרעין שממנו צמחה הוליווד הולך ודועך", אומר ג'ונתן נולאן, התסריטאי והבמאי שיצר בין השאר את הסדרות "וסטוורלד", "מבוקש" ו"פולאאוט". "אני לא חושב שלתעשייה ההוליוודית יש עוד הרבה קשר למקום הפיזי הוליווד", אומר לאו.

מעט מדי, מאוחר מדי

אחת הסיבות המרכזיות לכך שלוס־אנג'לס הפכה בכלל לעיר, היא שהיא הייתה מקום מצוין לצלם בו סרטים (בשעתו סייעה לכך גם העובדה שהיא הייתה רחוקה מספיק מניו־ג'רזי כדי להתחמק מאכיפת הפטנטים של תומס אדיסון על מצלמות ומקרני קולנוע). מזג האוויר אִפשר צילומי חוץ לאורך כל השנה, ומשך אליו את מיטב הבמאים, השחקנים ואנשי הצוות. כך נוצרה בועה הולכת ומתחזקת שבה כל הכישרון מרוכז באותו מקום; המצב הזה, בתורו, יצר מערכת חניכה בלתי רשמית שבמסגרתה אנשי צוות צעירים למדו תוך כדי עבודה, וכך נוצרה זרימה יציבה של כוח אדם מיומן. במשך זמן רב, לא היו סיבות טובות לצלם סרטים וסדרות במקום אחר.

בשנות התשעים גיבשה קולומביה הבריטית תוכנית למשוך חלק מהפעילות אליה, צפונה. ממשלת המחוז הקנדי הציגה את אחד מתמריצי המס הראשונים בעולם לתעשיית הקולנוע – החזר כספי שנועד לפתות הפקות זרות – והציעה החזר צנוע על כספים שהוצאו בהעסקת צוותים מקומיים. זה עבד, ומדינות רבות בארה"ב הבחינו בכך. בראשית שנות האלפיים הציעו לואיזיאנה וניו־מקסיקו תמריצים נוצצים משלהן, שהפכו את ניו־אורלינס ואלבקרקי למוקדי הפקה משמעותיים.

זמן קצר לאחר מכן פרחה תעשיית הסטרימינג, והביקוש לתוכן עלילתי התפוצץ. עם ריבוי ההפקות, אזורים ברחבי העולם החלו להגדיל את התמריצים שהציעו, ורבים מהם הקימו אולפנים ובסיסי צוותים שיכלו להתחרות באלה של לוס־אנג'לס. התוצאה הייתה מעין תחרות עולמית על עסקי הוליווד. קנדה, בריטניה ואוסטרליה שיפרו את תמריצי המס האגרסיביים שלהן, שנעשו אטרקטיביים עוד יותר הודות לשערי מטבע נוחים. גם מדינות רבות בארצות הברית, ובהן ג'ורג'יה וניו־יורק, הלכו בעקבותיהן. עד מהרה הציעו רוב מדינות ארה"ב, ועשרות מדינות נוספות בעולם, גרסאות שונות של סובסידיות להפקה.

התמריצים הללו נדיבים לעיתים באופן מרשים. מפיקים יכולים לצלם כיום במקומות מסוימים ולקבל בחזרה בין 30 ל־40 אחוזים מתקציב הפרויקט, כאשר משלמי המיסים המקומיים נושאים בנטל. בניגוד להקלות מס רגילות, שמפחיתות רק את חוב המס של חברה, ההטבות הללו מתורגמות לעיתים קרובות לתשלומי מזומן ישירים, גם אם ההפקה איננה מייצרת הכנסות מס משמעותיות בתמורה. כך למשל, מדינת ניו־יורק מציעה החזר מס בסיסי של 30 אחוזים, עם בונוס של 10 אחוזים נוספים להפקות שמצולמות בצפון המדינה. בשנה שעברה מימנו כספי המס של תושבי ניו־יורק חלק ניכר מההוצאות של הפקות טלוויזיה, ובהן "העידן המוזהב" של HBO (שקיבלה 52 מיליון דולר מקופת המדינה), "גברת מייזל המופלאה" של אמזון פריים וידאו (46 מיליון דולר), ו"ניתוק" של אפל טי־וי (39 מיליון דולר). ביקורת חשבונאית במימון ממשלת ניו־יורק, שפורסמה בשנה שעברה, קבעה שהתמריץ מהווה הפסד נטו למדינה, ומחזיר לה רק 15 סנט במס ישיר על כל דולר שהושקע. למרות זאת, במאי האחרון הוסיפה המדינה עוד 100 מיליון דולר לטובת סרטים עצמאיים, וכך הגיע סך הסובסידיות הקולנועיות במדינה ל־800 מיליון דולר.

בזמן הזה קליפורניה בעיקר ישבה בחיבוק ידיים, בהנחה שהמונופול רב־השנים שלה על כישרון ותשתיות יספיק כדי להחזיק את הוליווד. סבסוד ענף שכבר התבסס במדינה היה מיזם פוליטי קשה יותר. ובכל זאת, ב־2009 השיקה קליפורניה את תוכנית התמריצים שלה, ומאז הוסיפה לה תמריצים נוספים. למרבה הצער, בעוד שההטבה עשויה להישמע נדיבה על הנייר, בפועל היא קמצנית עד כדי חוסר תועלת. קליפורניה מחזירה רק 20 אחוזים מ־100 מיליון הדולרים הראשונים שמוציאה כל הפקה, אך מחריגה את משכורות הבמאים והשחקנים, שלרוב מהוות את סעיפי ההוצאה הגדולים ביותר. בנוסף לכך קיימת תקרה שנתית של 330 מיליון דולר, שמשמעותה היא שרבות מן ההפקות נדחות ונאלצות לצלם במקום אחר, למשל בג'ורג'יה, שם ההטבה אינה מוגבלת וניתנת באופן אוטומטי כמעט לכל פרויקט שמעוניין בכך. מעבר לכך, קליפורניה אוכפת חלק מההגנות החזקות ביותר בעולם על איגודי עובדים, מה שמעלה את עלויות העבודה ומפתה מפיקים לעבור למקומות שבהם ההגנות חלשות יותר.

אם מדינה מציעה את התמריצים הנכונים, צוותי צילום יכולים להופיע כמעט בן־לילה. הבעיה היא שהם גם יכולים לארוז ולעזוב באותה מהירות. ההפקה היא קפריזית, ניידת, ונאמנה רק להצעה המשתלמת ביותר

כאשר בועת הסטרימינג התפוצצה בשנת 2022 והאולפנים קיצצו בתקציבי התוכן, תמריצי המס נעשו חיוניים אף יותר, משום שהחברות שעדיין הוציאו כספים היו נחושות להוציא פחות. "זה תמיד היה נכון, עוד לפני שנטפליקס, אמזון ואפל נכנסו לתחום ורצו להפיק בצורה היעילה ביותר מבחינה כלכלית", אומר מייקל שור, יוצר הסדרה "המקום הטוב". "אבל אני חושב שחישובי עלות־תועלת הם כיום המוקד המרכזי של חלק ניכר מהפקות הטלוויזיה והקולנוע, באופן שלא היה בעבר. ולעיתים קרובות זה אומר לצלם באטלנטה, בוונקובר, בטורונטו, בקרואטיה, במולדובה או בכל מקום אחר".

כיום, בכל פעם שאולפן מאשר פרויקט, נערכים החישובים הכלכליים, ובדרך כלל מתברר שעלות הצילום בלוס־אנג'לס פשוט גבוהה מדי. "אם אתה חברה ציבורית ורוצה להרוויח, זו האחריות שלך לבעלי המניות לצלם במקום אחר", אומר לאו. "אחרת, תפוטר".

בהפקות הגדולות, הפער עלול להיות עצום. בסרטים שוברי קופות, שתקציבם חוצה כיום בקביעות את רף ה־300 מיליון דולר, ההטבות הקמצניות של קליפורניה עלולות להוסיף עשרות מיליונים לעלות הצילום בעיר. "אני מכיר מפיקים שלא טורחים אפילו להכין נייר תקציבי עבור לוס־אנג'לס, כלומר הם לא מנסים אפילו לחשב כמה זה יעלה כאן, כי הם יודעים שזה פשוט יקר מדי", אומר נולאן. עבור פרויקטים קטנים יותר, בעלי שוליים צרים, הפערים הללו עלולים להיות קריטיים לא פחות. סרט האימה "שחייה לילית" משנת 2024 צולם בלוס־אנג'לס בתקציב מוצהר של 15 מיליון דולר, והכניס 32.5 מיליון בקופות בצפון אמריקה. "הצילום בלוס־אנג'לס עלה לנו עוד 4.5 מיליון דולר", אומר ג'ייסון בלום, מייסד חברת ההפקות "בלומהאוס". "בדיעבד, זו כנראה הייתה החלטה שגויה".

קל יותר, אם כי רק במעט, להפיק סדרות טלוויזיה בלוס־אנג'לס מאשר סרטים, שכן העלויות שלהן נפרסות על פני פרקים ועונות. ואולם גם זה הולך ונעשה אפשרי רק עבור יוצרים בעלי השפעה כדי לדרוש זאת, ורק אם מוכנים להקריב. נולאן מצלם כעת את העונה השנייה של "פולאאוט", של אמזון פריים וידאו, צפונית ללוס־אנג'לס, בסנטה־קלריטה, הודות להחזר מס של חמישה אחוזים הניתן לסדרות שמעתיקות את הפקתן לקליפורניה (העונה הראשונה צולמה בברוקלין). אבל גם כך ההפקה יקרה יותר מניו־יורק, ולכן נולאן הסכים לקצר את ימי הצילומים בעונה הזאת ב־18 ימים. "הכסף הזה פשוט יורד ממה שרואים על המסך", הוא אומר.

באופן דומה, הדרמה הרפואית החדשה The Pitt של HBO Max הצליחה להצטלם בלוס־אנג'לס, גם הודות לסולם שכר לא־מסורתי, שהוריד את תקציב הסדרה לרמות שקרובות להשפעה של תמריץ מס במקום אחר (עלות הסדרה: בין 4 ל־5 מיליון דולר לפרק). "שילמנו לשחקנים בדרך שמנעה אפשרות לנהל משא ומתן או לדרוש את השכר הקודם שלהם. זאת הייתה הצעה של קחו או תעזבו", אומר נואה וייל, כוכב הסדרה ומפיק ראשי שלה, שזכה לאחרונה בפרס אמי לשחקן הטוב ביותר. "תתפלאו כמה אנשים הסכימו לקבל פחות מהשכר הרגיל שלהם רק כדי להישאר קרובים לבית".

שור מספר לי שעונתה הראשונה של הקומדיה שלו בנטפליקס, "האיש שלי בפנים", בכיכובו של טד דנסון כבלש חובב הפועל בבית אבות, יכלה להצטלם בלוס־אנג'לס משום ש־85 אחוז מהתוכן שלה צולמו על אותו סט צנוע, שאִפשר להפקה לצלם פרקים במהירות. "בנוסף", הוא אומר, "רבים מהשחקנים שלנו הם בשנות השבעים, השמונים והתשעים לחייהם, אז זה לא שיכולנו לקחת אותם לקרואטיה".

רחוק מהבית

פוליטיקאים אוהבים תמריצי מס לתעשיית הקולנוע, משום שזוהי דרך מהירה וזוהרת לייצר מקומות עבודה. הקמת מפעל ייצור חדש, אם היא אפשרית בכלל, דורשת שנים רבות של תכנון והשקעה עצומה; אך אם מדינה מציעה את התמריצים הנכונים, צוותי צילום יכולים להופיע כמעט בן־לילה. הבעיה היא שהם גם יכולים לארוז ולעזוב באותה מהירות. ההפקה היא קפריזית, ניידת, ונאמנה רק להצעה המשתלמת ביותר. לואיזיאנה, שזכתה לזמן קצר לכינוי "הוליווד של הדרום", לאחר שתמריצי המס שלה משכו אליה את סדרת המתח "בלש אמיתי" ואת סרטי "עולם היורה" בעשור הקודם, איבדה חלק גדול מעסקיה כאשר ג'ורג'יה ומדינות נוספות הציעו עסקאות נדיבות יותר. בשנים האחרונות עברו רוב סרטי היקום הקולנועי של מארוול מג'ורג'יה ללונדון כדי ליהנות מתמריצי המס המפתים של בריטניה. כמה מבכירי הענף אומרים לי שערב הסעודית עשויה להיות המגנט הבא.

המשמעות היא שהאנשים היוצרים את הבידור שלנו, שרבים מהם עדיין מתגוררים בלוס־אנג'לס, מתקשים לדעת באיזו עיר, או אפילו באיזו יבשת, יופק הפרויקט הבא שלהם. "קיבלתי הזדמנות מדהימה להפיק סדרת טלוויזיה נוספת, אבל ברגע האחרון הוחלט לצלם בניו־יורק ואני אמרתי להם לא", אומר לאו. "אז אני מנסה להבין מה אעשה במקום. אחת האפשרויות היא מיני־סדרה, אבל הצילומים שלה יהיו באוסטרליה. אמרתי להם שזה לא בא בחשבון, כי עם הפרשי השעות זה כמו שאלך לתחנת החלל הבינלאומית". לאו מנחה כיום את השעשועון מבית פוקס "דה פלור", שמצולם בדבלין, אף שהמיקום מחייב את ההפקה להטיס לשם מאה מתחרים אמריקנים לכל עונה, ואף שלפוקס ישנם אולפנים מצוינים בלוס־אנג'לס. הוא משלים עם המצב מפני שאפשר לצלם עונה שלמה של התוכנית בשבוע עבודה אחד.

חוסר הוודאות הזה מערער במיוחד את יוצרי סדרות הטלוויזיה העלילתיות, הדורשות התחייבות ארוכת־טווח לחיות במקומות מרוחקים במשך חודשים בכל שנה, שנה אחרי שנה, כל עוד הסדרה באוויר. הוא פוגע במיוחד באנשי הצוותים הטכניים של הסדרות הללו, אלה שאינם נהנים משכר עתק, אך בעבר הצליחו לבנות חיים בלוס־אנג'לס פשוט מפני שהעבודה התרכזה שם. כעת, ללא מרכז מאורגן ועם התמעטות היקף המשרות, חייהם הפכו לכמעט בלתי אפשריים לתכנון. "זה בהחלט השפל הגדול ביותר שראיתי מאז 2008, ונראה שהוא מתמשך אף יותר", אומר דאפי, מנהל ההפקה, שעובד כעת בלוס־אנג'לס על העונה הרביעית של "סנגור במבחן", אך היה מובטל במשך חמישה חודשים, לאחר סיום צילומי העונה השלישית בשנה שעברה. "עכשיו אני מחפש עבודה גם במדינות אחרות וגם במדינות זרות. אני פתוח לכל דבר, כי פשוט אין כאן מספיק עבודה".

איש צוות שביקש להישאר בעילום שם מחשש לפגוע בסיכוייו העתידיים בשוק התעסוקה, מספר כי בשנת 2015 עבר מעיר הולדתו אטלנטה ללוס־אנג'לס בתקווה להשתלב בעולם ההפקות, אך לא הצליח להכניס רגל בדלת. "עבדתי במסעדה אסייתית כדי לשרוד", הוא מספר. הוא שב לאטלנטה, שהפכה למוקד הפקה, וכמעט מיד מצא עצמו מבוקש כעוזר צלם שני. בין 2017 ל־2022, הוא מספר, הוא עבד ברצף על סדרות טלוויזיה מרכזיות ועל סרטים שוברי קופות. "יכולתי ללכת לבר באטלנטה ולהיתקל בשלושה צוותים משלוש סדרות שונות. פעם אחת אפילו חזרתי הביתה עם עבודה בלי שהתכוונתי לכך", הוא מתאר. ואז הגיעו השביתות של 2023 והתכווצות עולם הסטרימינג. הסדרה "דברים מוזרים", שצילמה חמש עונות באטלנטה, סיימה את עונתה האחרונה ב־2024. מארוול עזבה את המדינה, ואנשי הצוות המקומיים נאלצו להתחרות על מעט העבודות שנותרו עם תושבי קליפורניה וניו־יורק שעברו לאטלנטה בתקופת הגאות. "המצב עדיין לא השתפר", הוא אומר. "חברים שואלים למה אני לא מוצא עבודה אחרת. אני אומר להם: דמיינו שאתם רואי חשבון, וכל משרות החשבונאות עוברות לפתע לחו"ל".

מייקל שור, יוצר הסדרה "המקום הטוב": "לתעשייה יש סדרי עדיפויות שגויים. קיים זלזול ביתרונות של כוח עבודה יציב במקום שרוב הענף מתרכז בו. אי אפשר פשוט לחמם במיקרוגל צוות מוכשר בכל עיר בעולם"

העתקת ההפקות איננה איום רק על כלכלת הוליווד; היא מפרקת גם את מערכת החניכה שסייעה לבנות אותה מלכתחילה. "הסטים האלה הם כמו בתי חולים אוניברסיטאיים. אם הרופאים המתמחים לא ילמדו איך לבצע את העבודה, מהר מאוד לא יהיו רופאים בכלל", אומר שור. "אני חושב שלתעשייה יש סדרי עדיפויות שגויים. קיים זלזול דרמטי ביתרונות של כוח עבודה יציב במקום יציב שרוב הענף מתרכז בו. אי אפשר פשוט לחמם במיקרוגל צוות מוכשר בכל עיר בעולם, בכל פעם שעיר חדשה מציעה לכם הקלה במס".

"תסתכלו על 'החיים עצמם'", אומר סוכן בכיר. "הסדרה צולמה בלוס־אנג'לס, במתחם האולפנים של פרמאונט, והמשרד של היוצר היה במרחק שני מטרים מהסט. היא רצה שש שנים, והכוכבים לא חיכו שהיא תסתיים כבר, כנראה כי הם יכלו לחיות בבתים שלהם בזמן ההפקה". הסוכן משווה זאת לסדרה אחרת שעלתה באותו זמן אך בוטלה כעבור שלוש עונות. אותה סדרה צולמה בטורונטו, שבה, בניגוד ללוס־אנג'לס, האולפנים פזורים ברחבי העיר ואינם מרוכזים בשכונות אחדות. "האולפן הלך על הקלת המס הגבוהה ביותר שמצא, אבל הבעיה הייתה שטורונטו רחבה יותר. המרחק בין הסט הקרוב ביותר לסט השמיני הכי קרוב היה כמו המרחק בין לצלם במתחם פוקס ובין לצלם בסנטה־קלריטה", אומר הסוכן. "חדר המלון של השחקן המרכזי היה במרחק 55 דקות נסיעה מהסט, והכול התנהל באיחור. כך יצא שהם התחילו לצלם בשש בערב וסיימו בשש בבוקר. בנוסף, אחראי ההפקה של הסדרה לא היה על הסט כי חדר הכותבים היה בלוס־אנג'לס. אז 'החיים עצמם' הפכה לזהב טלוויזיוני, והסדרה השנייה הייתה אסון".

"איום על הביטחון הלאומי"

כעת, כאשר המשבר גדול מכדי שיוכלו להתעלם ממנו, יש מי שמתעוררים לפעולה. בשנה שעברה הציע מושל קליפורניה גאווין ניוסום להעלות את התקרה השנתית של הטבת המס המדינתית מ־330 מיליון ל־750 מיליון דולר – מהלך שרבים סבורים שיוכל לסייע, במיוחד משום שלתשתיות ההפקה של לוס־אנג'לס עדיין יש ערך. "קליפורניה לא צריכה להיות בעלת התמריץ האגרסיבי ביותר כדי להחזיר את העסק", אומר לאו, "מספיק שתהיה טובה יותר ממה שהיא היום".

אבל מדובר במכירה פומבית, ואם קליפורניה תרחיב את הטבת המס שלה, גם מקומות אחרים עשויים לעשות זאת, מה שעלול להותיר את לוס־אנג'לס שוב בנחיתות. "אנחנו נמצאים כעת במצב מסובך, ומקווים מאוד שחלק מהאזורים האחרים יחליטו שהקלות המס פשוט לא שוות את הכסף", אומר פול אודלי, נשיא עמותת FilmLA. "בדיעבד, כאשר ונקובר החלה בכך לפני שלושים שנה, קליפורניה הייתה יכולה לומר 'רגע, זה שלנו', ולהכות בה בהקלת מס תחרותית משלה. אבל אז איש לא יכול היה לדמיין שחלק כה גדול מהתעשייה יעזוב את העיר".

אולי מתוך השלמה עם ביזור ההפקות, יותר ויותר שחקנים ויזמים מקווים להפנות חלק מההזדמנויות לחצר האחורית שלהם. מארק וולברג בונה קומפלקס אולפנים חדש בנבדה. קווין קוסטנר עושה זאת ביוטה. זכרי לוי מגייס כספים לאולפן משלו, ליד אוסטין, בהיקף של 100 מיליון דולר. במקביל, מתיו מקונוהיי, וודי הרלסון ודניס קווייד כיכבו לאחרונה בפרסומת לקמפיין "נאמנים לטקסס", שקרא למחוקקים במדינה להרחיב את תמריצי הקולנוע שלה.

לאחרונה נכנס לזירה גם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. "תעשיית הקולנוע באמריקה מתה מוות מהיר מאוד", כתב ברשת החברתית שלו, טרות' סושיאל, ב־4 במאי השנה. "מדינות אחרות מציעות שלל תמריצים כדי למשוך את יוצרי הסרטים והאולפנים שלנו מחוץ לארצות הברית. הוליווד, ורבים מאזורי ארה"ב האחרים, נהרסים". תוך שהוא מכריז על "איום על הביטחון הלאומי", הודיע הנשיא על הטלת מכס בגובה 100 אחוז על כל סרט ש"מיוצר בארץ זרה". את הרעיון נטע בו השחקן ג'ון ווייט, שביקר לאחרונה במועדון של טראמפ במאר א־לאגו. כוכב הקולנוע הוותיק – אחד משלושת "השגרירים המיוחדים להוליווד" של טראמפ, לצד מל גיבסון וסילבסטר סטאלון – הציג בפני הנשיא הצעה למכס שיבטל כל תמריץ בינלאומי שניתן לסרטים ש"יכלו להיות מופקים בארצות הברית" אך לא הופקו שם מסיבות שונות. בהצעה של ווייט, שדלפה לרשת, נכללה גם המלצה להטבת מס פדרלית בשיעור 10 אחוז שניתן יהיה לצרף לכל תמריץ מדינתי, בתוספת בונוס של בין חמישה לעשרה אחוזים לצילומים ב"אזורים במצוקה כלכלית", בכלל זה בקליפורניה.

איך בדיוק אוכפים מכס על סרט? "אין לי מושג", מודה סקוט קרול, מפיק קולנוע שסייע בניסוח ההצעה של ווייט ונכח בפגישה במאר־א־לאגו. "סרט הוא דיגיטלי, זו לא סחורה פיזית שנכנסת למדינה". אבל קרול טוען שהחלק החשוב באמת בתוכנית הוא ההטבה הפדרלית, שלדבריו תספיק כדי לפתות יותר הפקות לחזור לארצות הברית ואולי אפילו ללוס־אנג'לס. "אם תציעו את הגזרים הללו, לא יהיה צורך במקל".

ואולם ההטבה הזו עלולה להיתקל בקשיים בקונגרס הנשלט בידי רפובליקנים, שקשה להאמין שיצביעו בעד משהו שייטיב כל כך עם הוליווד ה"סמולנית". וגם אם היא תעבור, אין כל ערובה שהיא תעצור את הדימום בלוס־אנג'לס. באותה מידה ייתכן שהיא תסיט הפקות למדינות אחרות.

שבוע לאחר הכרזתו של טראמפ, נציגי האיגודים ההוליוודיים והאולפנים הגדולים חתמו על מכתב שבו תמכו בתמריץ הפדרלי אך השמיטו כל אזכור למכס. איגודים אלה מייצגים כישרונות מכל 50 המדינות, ומשמעות הדבר שמבחינתם ישנה עדיפות עליונה לשמירת מקומות העבודה בארצות הברית בכלל (איגוד הצוותים, IATSE, מייצג גם עובדים בקנדה), לאו דווקא בהוליווד. האולפנים כוללים גם את חברות הסטרימינג, שנאמנותן העליונה היא לשורת הרווח.

"לא נראה לי שלאולפנים הגדולים אכפת בכלל אם ההפקות נשארות בלוס־אנג'לס", אומר סוכן שחקנים, "אני לא חושב שהם רואים בכך עניין קיומי. אפל מייצרת את כל הטלפונים שלה בסין, שירותי הרשת של אמזון פזורים בכל מקום שבו המחסנים זולים. מדוע לעזאזל שיהיה אכפת להם איפה עושים את הסרטים האלה?"

האופי ילך לאיבוד

ב־7 בינואר, לאחר שכל כך הרבה חרדות בעבעו בעיר, לוס־אנג'לס עלתה באש. רוחות בעוצמת הוריקן דחפו את הלהבות, ואלה טרפו את בתיהם של כוכבי הקולנוע במאליבו ובפסיפיק פליסיידס, ואז שרפו את בתיהם של בני המעמד הבינוני של התעשייה, באלטדינה ובפסדינה. הבמאי האגדי דיוויד לינץ' מת זמן קצר לאחר שפונה מביתו. הוא לקח עמו את הקמע הלא־רשמי של לוס־אנג'לס – היוצר הנדיר שידע לרקוח את יופייה וכיעורה של העיר להזיה אחת מפוארת. בעיר שהפיקה לא מעט סמלים בולטים, השריפות הללו סיפקו סמליות עודפת.

לסלי לינקה גלטר, במאית טלוויזיה ונשיאת איגוד הבמאים של אמריקה, הייתה בפגישה באותו יום כאשר קיבלה שיחת טלפון מחברה. שכונת פליסיידס, שבה גרה יותר מעשרים שנה, פונתה. ביתה נשרף כליל. ובכל זאת, היא אומרת, יש לה מזל: "אני שונאת לומר את זה, אבל נשארו כמה בתים עומדים בשכונה שלי, ובמובנים מסוימים זה אפילו גרוע יותר. אי אפשר להיכנס לגור בהם, ומי בכלל ירצה לגור שם? הכול סביבך הרוס".

גלטר החליטה לא לבנות מחדש את ביתה, וקשה להאשים אותה (כעת היא שוכרת בית בשכונה אחרת בלוס־אנג'לס). עבור מי שכן מוכן לבנות מחדש את ביתו שם, התהליך יימשך שנים. פיצוי ביטוחי סטנדרטי עשוי לכסות רק חלק מעלויות הבנייה־מחדש במחירים הנוכחיים, ומחירים אלה צפויים לזנק כאשר השכונה כולה תתחרה על אותם קבלנים וחומרי בנייה ("5,000 אנשים ירצו את האדריכל הטוב ביותר, זה הולך להיות סיוט מוחלט", אומר סוכן בכיר). גם השגת פוליסת ביטוח חדשה לבית משוקם עלולה להתגלות כקשה, שכן חברות הביטוח הגדולות בקליפורניה הפסיקו להנפיק פוליסות חדשות במדינה כבר ב־2023. ארגונים סביבתיים טוענים שהקרקע עלולה להיות רעילה כעת, ושסוללות הליתיום שנותרו מאחור אולי נשרפו והפכו למוקשים.

גלטר תסתדר. כך גם תושבי פליסיידס שבתיהם ניצלו, בהם טום הנקס וסטיבן ספילברג. אך ההשלכות של האסון הזה יחרגו בהרבה מגבולות האזור השרוף. ככל שמפת לוס־אנג'לס הראויה למגורים מתכווצת, כך מצטמצמת גם תשתית ההפקות שבה. שכונות שלמות שבעבר שיכנו במאים, צלמים, עורכים, מעצבים ואנשי צוות טכני הפכו כעת לבלתי־ראויות למגורים או בלתי־ניתנות לביטוח. יציאתם מהעיר של אנשי מקצוע מהתעשייה, שהחלה עוד קודם לכן בשל יוקר המחיה, תואץ ככל הנראה, כאשר רבים ישאלו את עצמם אם כדאי בכלל להמשיך לגור בעיר שקשה יותר ויותר לצלם בה, ושעולה באש בתדירות הולכת וגוברת.

לאו מקווה שההתלכדות ההשפעות של החודשים האחרונים תדחף את המחוקקים בקליפורניה להפוך את הקלות המס של המדינה לתחרותיות יותר. "זה אירוני שהעיר הייתה צריכה להישרף כדי שזה יקרה", הוא אומר, "אבל מאז השריפות אני חש אנרגיה סביב החייאת התעשייה שלנו שלא הרגשתי כבר שנים".

ועדיין, ייתכן שהעיר שכה רבים מנסים להציל כבר הפכה לזיכרון. "חייתי בלוס־אנג'לס כל חיי, ראיתי את העיר עוברת הרבה, אבל זה היה שונה", אומר וייל. "חלק מהבתים שנשרפו עמדו כאן מאה שנה. השכונות הללו ישתנו, הרבה מהאופי שלהן ילך לאיבוד, ולוס־אנג'לס תהפוך לפחות מיוחדת מבחינה קולנועית. אחד היתרונות הגדולים של הצילומים כאן היה שתמיד יכולת לשחזר חלק מהעבר של העיר ולגעת במיתולוגיה שלה. אבל ככל שהיא מתחילה להיראות כמו כל מקום אחר, היכולת הזו הולכת ונעלמת".