העולם לא קיבל בקול תרועה את הגרסה החדשה של תוכנית הריביירה של דונלד טראמפ, שנחשפה השבוע ב"וושינגטון פוסט". ההפך הוא הנכון. מנעד התגובות בזירה הבינלאומית נע בין גינויים חריפים לאזהרות מפני פשעים נגד האנושות.
התכנית הודלפה תחילה לאתר האמריקני "אקסיוס", שדיווח על פגישה בבית הלבן בנוכחות ראש ממשלת בריטניה לשעבר טוני בלייר וחתנו של הנשיא ג'ארד קושנר, אדריכל הסכמי אברהם, לדיון בשאלת היום שאחרי בעזה. ואז, בהפרש של ימים אחדים, הודלף לוושינגטון פוסט מסמך של 38 עמודים המציג תוכנית לשיקום עזה, הכוללת מרכיבים טכנולוגיים מפתיעים.
כאשר הדלפה מסודרת כזו עושה את דרכה לתקשורת, ישנן שתי הנחות אפשריות: האחת, שמאחורי ההדלפה עומד דרג ביניים בלתי מרוצה מקרב אחת מחברות הייעוץ המעורבות בתוכנית. השנייה: שההדלפה מגיעה מלמעלה ומשמשת הן כבלון ניסוי והן כקריאה למשקיעים פוטנציאליים, לבעלי קרקעות ולשחקנים אזוריים, לבחון כיצד הם יכולים להשתלב בתמונה העתידית. גם אם בבית הלבן נמנעו מתגובה ישירה, העובדה שהמסמך כולו הודלף מעידה אולי שהכוונה מאחורי ההדלפה היא להכניס אותו לדיון ציבורי ולקדם את העניין בקרב מי שעשויים להפוך לשותפים. גם הפרסום בוושינגטון פוסט, עיתון השייך לג'ף בזוס, מי שנמצא בלב השיח סביב הבינה המלאכותית ועולם הקריפטו, עשוי לשמש סוג של רמז. סוגיית היום שאחרי בעזה פורצת מעבר לרמה מדינית בלבד, לממד כלכלי עתידני.
ואכן, המסמך כולל הרבה מאוד פרטים מעניינים. אם לתמצת את עיקריו לכמה משפטים, הרי שהגרסה הנוכחית כוללת שני חידושים עיקריים: הצעה להעברת הרצועה לנאמנות אמריקנית למשך עשר שנים לפחות; ולראשונה מוצע לבעלי קרקע בעזה מנגנון פיצוי מעשי בדמות אסימון דיגיטלי, בתמורה לזכויות לפתח את הקרקע. לחלופין הם יוכלו לפדות אותו תמורת דירה באחת משש עד שמונה "ערים חכמות, מונעות בינה מלאכותית", שייבנו ברצועה.
שועטים לעתיד
אם זה מזכיר לכם פרויקטים אחרים כמו עיר העתיד ניאום, בבת עינו של יורש העצר הסעודי מוחמד בן־סלמאן, זה לא מקרי. יותר מזה, הגרסה הנוכחית מלמדת כנראה משהו עמוק על המעגל האישי והאנושי שמקיף את הנשיא טראמפ. בעוד העולם תקוע עדיין בשאלות־עבר של הגדרה עצמית לפלסטינים, בני משפחתו ויועציו הקרובים של טראמפ נמצאים תודעתית במקום אחר לגמרי. הם שועטים קדימה לעולם שבו קריפטו, בלוקצ'יין והשקעות מבוססות בינה מלאכותית דוחקים הצידה את תלאות האתמול לטובת היום שאחרי. עולם של אסימון דיגיטלי לכל פלאח.
ולא, זו ממש לא הנפצה של הרגע האחרון. מה שנחשף כעת לנגד עינינו הוא אבולוציה של חשיבה עסקית חוצת גבולות, המתמשכת על פני חמש שנים לפחות. זה החל ב־2020, עם גרסת הבטא של תוכנית המאה של טראמפ לשלום במזרח התיכון; אותה תוכנית מגוחכת, שכללה בין השאר את חזון הקזינו הצף מול חופי עזה. אולם מאז התוכנית השתכללה מאוד, בעקבות שני אירועים: הסכמי אברהם, והקפיצה הקוונטית לעידן ה־AI. השלב הבא באבולוציה של התוכנית התרחש עם שובו של טראמפ לבית הלבן. בפברואר האחרון נחשף העולם לגרסת דור 2.0, כאשר טראמפ הציג את תוכניתו להקמת הריביירה של עזה. הוא גם הניח אז על השולחן לראשונה את אופציית ההגירה מרצון, בלי להתנצל ובלי להתבלבל. כעת, בתזמון לא בלתי מעניין, ערב היציאה למבצע לכיבוש העיר עזה והכרעת חמאס, מגיע השלב השלישי באבולוציה, דור 3.0 של התוכנית, הכולל את הרכיב הטכנולוגי. הגרסה הזו לא עוסקת רק בשאלה מי ימשול בעזה, אלא כיצד יתורגם הפרויקט העזתי למכונה עתידנית לייצור הון.
וכאן אנחנו מגיעים לנקודה העיקרית: שובו של ג'ארד קושנר לבית הלבן. כאשר טראמפ חזר לקדנציה נשיאותית שנייה, היו ציפיות שיחד עימו ישוב גם חתנו המוכשר. זה לא קרה. בדיעבד קושנר העדיף להמתין, והיו לו סיבות טובות: בתקופת שלטונו של ביידן השקיע קושנר את זמנו בבניית פרופיל עסקי בינלאומי. הוא הקים את קרן ההשקעות Affinity Partners, שגייסה 2 מיליארד דולר מקרן ההשקעות הסעודית בהובלת הנסיך מוחמד בן־סלמאן, לצד התחייבויות עסקיות נוספות מול איחוד האמירויות וקטאר. בדרך זו הוא גם שמר על הקשרים שיצר עם מנהיגי האזור בתקופת הסכמי אברהם. המהלך לא רק חיזק את קשריו האישיים עם צמרת המפרץ, אלא גם אפשר לו להיכנס בעוצמה לתחומי הטכנולוגיה, האנרגיה והפינטק. ואולם עם שובו של טראמפ לבית הלבן שמר קושנר על פרופיל נמוך, ולא רק כדי לא להאפיל על חותנו בתקופת הקאמבק שלו. קושנר בחר להמשיך לעבוד על תדמיתו כמתווך השקט והאיש בעל הקשרים הפיננסיים הגלובליים. האסטרטגיה הכפולה הוכיחה את עצמה. היא עזרה לו עד כה להרחיק את עצמו מסערות היומיום הפוליטיות הסובבות את טראמפ, ובמקביל לבסס את מעמדו ברמה הכלכלית והבינלאומית. כעת הדבר מאפשר לו לשוב למרכז ההשפעה.
צילום: גטי אימג'ס
המהלך הזה מסתנכרן להפליא עם הערוצים העסקיים שפתח טראמפ עם משקיעים מהמפרץ דרך חברות נדל"ן, מיתוג ומיזמי טכנולוגיה. שלא לדבר על מיזמי הענק שמקדמים במזרח התיכון בניו של הנשיא – דונלד טראמפ ג׳וניור ואריק טראמפ - הכוללים מיזמי נדל״ן יוקרתיים בדובאי, עומאן וקטאר, תחת המותג "ארגון טראמפ". גם החיבור לקריפטו אינו מקרי. הוא קורץ למדינות כמו סעודיה ועומאן המבקשות לגוון את כלכלתן מעבר לנפט, ובמקביל להציג את עצמן כחלוצות בתחום חדשני המושך משקיעים צעירים ואגרסיביים. במילים אחרות: הקשרים שיצרו טראמפ וקושנר עם מנהיגי המפרץ מתורגמים כעת לא רק להשקעות נדל"ן וגז אלא גם לכלים פיננסיים דיגיטליים, שאמורים לייצר גם את התשתית הפיננסית לתוכנית לשיקום עזה. מן הזווית הזו, פרויקט הריביירה נתפס לא רק כפרויקט פוליטי־הומניטרי, אלא גם כהזדמנות עסקית אדירה בעבור משפחת טראמפ, כמו גם בעבור האליטה הגלובלית החדשה הכוללת את שליטי מדינות המפרץ ואילי הבינה המלאכותית.
החידוש המרכזי של התוכנית הוא מנגנון האסימונים הדיגיטליים. אם בתוכנית המאה של טראמפ דובר על רעיונות פרימיטיביים כמו הקמת קזינו צף מול חופי עזה, מיזם שכבר אז נשמע מגוחך כשמדובר בשלטון חמאס – הרי שהתוכנית הנוכחית מבוססת על תשתית פיננסית מתוחכמת. הרעיון פשוט: כל משפחה או בעל קרקע ברצועה יקבלו אסימונים דיגיטליים תמורת פינוי קרקעות או שיתוף פעולה בפרויקטים. את האסימונים הללו הם יוכלו להמיר לנכסים ממשיים – דירה, חלקת קרקע חדשה או מניות במיזמים עסקיים. האסימונים עצמם יהיו סחירים, כך שערכם יוכל לעלות או לרדת, ויהיו נתמכים על ידי מנגנון השקעות חיצוני. זהו מודל חדשני שאמור להעניק לאוכלוסייה המקומית תחושה של בעלות ושל שותפות ישירה. מבחינת משקיעים זרים, במיוחד קרנות הון מהמפרץ ויזמי קריפטו בינלאומיים, התוכנית יוצרת שוק חדש בעל פוטנציאל אינסופי.
קרקע למניפולציות
אך לצד הפוטנציאל האינסופי שמזמנת הטכנולוגיה החדשה, היא יוצרת גם קרקע למניפולציות אדירות. המציאות העזתית המורכבת כוללת בעלי קרקעות גדולים מקרב המשפחות העזתיות הענפות והחזקות, לצד אלפי בעלי דירות ופלאחים המחזיקים בחלקות קרקע קטנות. בעלי הקרקעות הגדולים הם גם הבסיס ליצירת תשתית רחבה של אנשים שיהיה להם אינטרס לשתף פעולה עם התוכנית. הם יהפכו למנועי כוח פנימיים שעשויים להתניע את הפרויקט, והם גם אלה שיידעו איך להתנהל מולו. מעל כל האחרים, מתנוסס סימן שאלה ענק.
במובן זה, יש כאן דמיון מסוים למה שהתרחש ברוסיה בשנות התשעים. אז, עם נפילת ברית המועצות, הוענקו לתושבים שוברים שהקנו להם זכויות במפעלים המופרטים. רבים לא הבינו את המשמעות הפיננסית של השוברים ומיהרו למכור אותם במחירים מגוחכים לאנשי עסקים ממולחים. כך נולדה שכבת אוליגרכים חדשה – חלקם מקומיים, חלקם חיצוניים – שריכזו בידיהם קרקעות, נדל״ן ונכסים פיננסיים. בהקשר העזתי, כבר עכשיו ברור אילו שמות עשויים לעלות: משפחת א־שאווה, מהמשפחות הבולטות בעיר עזה עם היסטוריה ארוכה של שליטה בבנקאות ובקרקעות; משפחת אבו־מדין, המקושרת לזירה הפוליטית והכלכלית; משפחת שוראב, שלה אחיזה עסקית מובהקת בדרום הרצועה; ואנשי עסקים חיצוניים כמו מוחמד דחלאן, שפועל מאבו־דאבי ומקיים קשרים הדוקים עם המפרץ. לא קשה לדמיין כיצד מודל כזה יהפוך אותם לשחקנים המרכזיים שמחזיקים במנופי ההשפעה הכלכלית החדשה.
מבחינת מדינות ערב, דווקא ההיבט הזה הופך את התוכנית למושכת יותר. סעודיה, האמירויות וקטאר רגילות להשקיע בפרויקטים גדולים עם שליטה ברורה – נמל, מגדל, עיר חכמה. כאן הן עשויות לקבל לא רק השקעה פיננסית אלא גם מנגנון פוליטי חדש: שחקנים פלסטינים מקומיים שמרוויחים ישירות מהשיקום, ולכן הופכים לשותפים אינטרסנטיים בהצלחתו. זה לא רק "כסף תמורת יציבות", אלא מנגנון שמייצר תמיכה מלמטה. ככל שהאוכלוסייה תחוש שהיא מרוויחה ישירות – באמצעות אסימונים שניתנים למימוש או למסחר – כך תתרחב התמיכה המקומית בתוכנית.
עקב האכילס הוא סוגיית הפינוי וההגירה של תושבים מהאזורים המיועדים לפרויקטים. ואולם מודל האסימונים הדיגיטליים אוצר בחובו גם מודל לפיתוח הדרגתי, באופן שעשוי ליצור קטליזטור להמרת קרקעות באסימונים דיגיטליים. האם שכונת זייתון בעיר עזה, למשל, תוכל לשמש אתר ניסוי? או אולי אזור רפיח, סמוך לגבול המצרי, שבו אפשר גם לחבר בין פרויקטים אזרחיים לתשתיות מעבר ותחבורה?
כרגע, ערב המבצע לכיבוש העיר עזה, כל זה נשמע דמיוני ורחוק. אבל דבר אחד בטוח: גם אם התוכנית לא תצא לפועל מחר בבוקר, העלאת פתרון טכנולוגי חדשני בעל פוטנציאל פיננסי לבעיה ארכאית, מציבה את ג'ארד קושנר וטוני בלייר מחדש על המפה. קושנר שב ומחזק את מעמדו כמתווך־על בין הון מפרצי־ערבי ובין רעיונות שיקום אזוריים. ובלייר מושך את עצמו בשערות ראשו כדי להשיב לעצמו את דימויו כמי שעדיין מסוגל לפעול ולהשפיע במזרח התיכון, לא רק כפוליטיקאי־עבר אלא גם כמתווך גלובלי.