משחקי הכבוד בין הודו לאמריקה – בין נרנדרה מודי ובין דונלד טראמפ, למעשה – מסלימים לאחרונה. בסוף יולי ותחילת אוגוסט ממשל טראמפ הטיל על הודו (או איים להטיל עליה) מכסים בשיעור של עד 50 אחוזים - רף חריג למדינה שנחשבת ידידותית לארה״ב. לשם השוואה, שיעור המכס על הודו נמוך רק בכמה אחוזים משיעור המכס על סין. להודים יש עד 27 באוגוסט להגיע להסכם סחר, או שמלוא שיעור המכס יחול עליהם.
טראמפ נימק את המכסים הפתאומיים בטענה שהודו מטילה על ארה"ב מכסים שהם מהגבוהים בעולם, וגם הוסיף דרישה: הודו צריכה להפסיק לרכוש נפט רוסי. מאז הפלישה לאוקראינה הפכה הודו ליבואנית הנפט הרוסי השנייה בעולם, אחרי סין. ניו־דלהי מיהרה להגיב: ב־6 באוגוסט נחת במוסקבה היועץ לביטחון לאומי של הודו, וניגש לקרמלין, לפגישה עם פוטין. מודי עצמו הודיע על ביקור בסין, הראשון לראש ממשלת הודו מאז 2018. הצעתו של טראמפ שהודו תרכוש אף־35 נדחתה. כל הצעדים הללו מבטאים זעם גדול. אולי גדול מדי: היקף הייצוא ההודי לארה״ב הוא כ־80 מיליארד דולר, ואם שיעור המכס המלא יוחל עליה תיפגע הצמיחה הכלכלית של האומה בכ־0.5 אחוזים בלבד. ועדיין, ניו־דלהי מסרבת להתכופף בפני ארה״ב.
פרשנים מתחו ביקורת על צעדיו של טראמפ, הפוגעים ביחסים עם הודו, החיוניים לביטחון הלאומי האמריקני. במשך עשרים שנה, בבית הלבן השקיעו ביחסים עם הודו במטרה להשתמש בה כמשקל נגד לסין. הסכם הגרעין של 2005 בין בוש לראש ממשלת הודו דאז, מאנמוהאן סינג, היה פריצת דרך: בהסכם, ארה״ב הכירה בהודו כמעצמה גרעינית דה־פקטו – אף שלא חתמה על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני. אחר כך באו החיבוקים הפומביים: אירוע "האודי מודי" (Howdy Modi) ביוסטון ב־2019 עם 50 אלף משתתפים, אירוע התשובה "נמסטה טראמפ" (Namaste Trump) באחמדאבאד ב־2020 עם 100 אלף. גם ביידן אירח את מודי לביקור ממלכתי ביוני 2023, והציע שיתוף פעולה בייצור מנועי סילון, העברת טכנולוגיית גרעין אזרחית, שיתוף מודיעיני.
אז מה קרה? טראמפ אולי פגע פגיעה קשה ביחסים בין הודו וארה״ב, אלא שיש לשאול: מה באמת הפוטנציאל של היחסים הללו, מנקודת מבט אסטרטגית?
רצוא ושוב
ראשית, יש לתהות עד כמה הודו (״בהרט״ בהינדית) יכולה להיות משקל נגד לסין. הודו עקפה את סין לא מכבר בתור המדינה המאוכלסת בעולם, אך היא לא צפויה לעקוף את סין כלכלית בעשורים הקרובים. התוצר ההודי ב־2024 היה רק כ־20 אחוזים מהתוצר הסיני. הודו גם רחוקה מאוד מהזירה המרכזית החשובה לארה״ב, מזרח אסיה. במקרה של מלחמה בטאיוואן, ההודים יתקשו לתת כתף.
שנית, הודו וסין הן יריבות טבעיות. ארה״ב אינה צריכה לשחד את ניו־דלהי כדי שתנסה לבלום את סין. בין שתי המדינות יש סכסוך גבולות פעיל מאז 1962, וסין הפכה בעשור האחרון לתומכת הגדולה של פקיסטן, היריבה המרה של בהרט בתת־היבשת. בין סין להודו (ובין הודו לפקיסטן) יש גם סכסוך על מקורות מים, שצפוי רק להחמיר בשנים הקרובות.
סין בונה בטיבט שרשרת סכרים ששולטים בנהרות החשובים ביותר היורדים מטה אל צפון הודו. ביולי הכריזה בייג'ינג על פרויקט חדש, שצפוי להיות הסכר ההידרואלקטרי המייצר אנרגיה רבה יותר מכל סכר אחר בעולם. המערכת תותקן במיקום מושלם בנהר יארלונג צנגפו, שמימיו נופלים ממרומי ההימלאיה בקניונים המתחתרים עמוק בצפון־מזרח הודו. הסכרים, המנהרות והמערכות ההידרואלקטריות יעלו 137 מיליארד דולר, ייצרו 300 מיליארד קילוואט־שעה בשנה, ויעניקו לסינים ברז נוסף על מימי הבראהמפוטרה, המזין מאות מיליוני בני־אדם בצפון־מזרח הודו ("שבע האחיות") ובבנגלדש. מכסים הם עובדה לא נעימה. סכרים על נהר אסטרטגי הם איום לביטחון הלאומי.
לבסוף, הודו לא רוצה להיות משקל נגד לאף אחד. עוד מימי המלחמה הקרה היא דוגלת במדיניות של "אי הזדהות", המדגישה אוטונומיה אסטרטגית ותמרון בין גושים. הודו חברה היום גם ב״קוואד״, הברית המרובעת האנטי־סינית של הודו, יפן, אוסטרליה וארה"ב (ארגון שסין כינתה ״נאט״ו אסיאתי״), אבל היא גם חברה מייסדת ב־BRICS, ברית כלכלית אנטי־מערבית ואנטי־אטלנטית שחברות בה מדינות מרכזיות ב"ציר הרשע". היא קנתה אמל״ח אמריקני ב־20 מיליארד דולר מאז 2008 – מערכות פטריוט, מסוקי אפאצ׳י, מטוסי סי־17 – אבל היא גם רוכשת 36 אחוזים מהנפט שלה ממוסקבה בהנחה של 5 דולרים עד 30 דולרים לחבית. בזמן שארה״ב והאיחוד האירופי מטילים על רוסיה סנקציות, ניו־דלהי גוזרת קופון.
האסטרטגיה של הודו עובדת כל עוד לא נגבה ממנה מחיר על התמרון בין הגושים. ברגע שהצד המערבי יגבה ממנה מחיר על מדיניותה, היא תיקלע לצרה. היא מוגבלת ביכולתה להישען על הגוש השני: היא לא יכולה להתקרב לסין בלי לסכן את הביטחון הלאומי שלה, ורוסיה לא תוכל לשמש תחליף לארה״ב – לא בצד הביקוש ולא בצד ההיצע, בטח על רקע הסנקציות.
בתגובה למכסים האמריקניים, הודו אולי תרצה להאיץ את המשא ומתן עם האיחוד האירופי על הסכם סחר חופשי. עד אז היא יכולה לוותר בסוגיות מסוימות לממשל טראמפ, רק כדי להשהות את המכסים מעט – למשל, לאפשר למוצרי מזון אמריקניים להיכנס לשוק ההודי. בטווח הארוך, בכל מקרה, הטכנולוגיה הצבאית של וושינגטון ושיתוף הפעולה המודיעיני, הצבאי והמדיני איתה נחוצים לניו־דלהי כדי להתמודד מול בייג׳ינג. אין ספק שארה״ב מרוויחה מן השותפות האסטרטגית, ולכן סביר שוושינגטון וניו־דלהי יצליחו לשמור על השותפות, גם אם בתנאים חדשים.