דילמת חייו של זלנסקי: עסקת שטחים תמורת שלום

ילבש חליפה, ישים עניבה? זה מה שכולם רצו לדעת רגע לפני שנשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי הגיע השבוע לבית הלבן. אבל החשש מאמבוש נוסף בחדר הסגלגל, שידור חוזר של פסגת הצעקות, היה מופרך מלכתחילה. בבית הלבן התכוננו הפעם לעטוף את זלנסקי בחום, העיקר שהשלב הבא ביוזמת השלום של טראמפ לסיום המלחמה באוקראינה יצא לדרך.

גם לזלנסקי, יהודי קצר קומה וקשה עורף, היה ברור שהפעם צריך להתיישר עם הדרישות. בהתאם, הוא הופיע חנוט בחליפה שחורה, אף שכאיש טלוויזיה לשעבר וקומיקאי מושחז הוא יודע היטב שבתפאורה הזו הוא נראה כמו הכלאה בין מלצר למאפיונר. מה שלא מנע מעדת העיתונאים החנפים של ערוצי הימין האמריקניים להעניק לו מחמאות. גם טראמפ לא חסך מילות שבח על הלוק החדש.

אבל מבחינת זלנסקי, כל זה הוא קצף על פני המים. שלוש וחצי שנים אחרי הפלישה הרוסית, נשיא אוקראינה ניצב בפני דילמת חייו: שטחים תמורת שלום. כן, דילמה מוכרת היטב במחוזותינו. האם לוותר על שטחים שנכבשו בדם רב בתמורה להסכם שלום שייצר אופק עתידי, או להמשיך להיאבק על כל סנטימטר אדמה לזמן בלתי מוגבל. הדילמה הזו היא לא רק צבאית או פוליטית, היא נוגעת לערכי יסוד של ריבונות וכבוד לאומי ואף מעבר לכך. זלנסקי יודע שלדרך שבה יבחר תהיה השפעה מרחיקת לכת לא רק על אוקראינה, אלא גם על היציבות והביטחון של יבשת אירופה כולה.

גם ברמה האישית, המחיר ידוע היטב: כל נכונות לוויתורים על שטחים משמעותיים עלולה לערער אנושות את אמון הציבור האוקראיני בזלנסקי, לפגוע בלגיטימיות של ממשלתו ואף להעמיד אותו בסכנה אישית. הוא עלול לשלם על העסקה לא רק במחיר הקריירה שלו, אלא אף במחיר חייו. זלנסקי חווה כעת לחצים עצומים מצד יועציו, משפחתו והציבור. עליו לנווט בין נחישות לחוסר אונים, בין אגו לאחריות. ואם לא די בכך, עליו לדגמן אומץ ונחישות גם מול קהל בינלאומי. כל זה בשעה שהוא נתון בצבת בין שני ענקי אגו – טראמפ המוחצן והסוער, מול פוטין הקפוא והאניגמטי.

קל זה לא. ואולם, הצלחה בהשגת הסכם שלום הכולל ערבויות ביטחוניות מחייבות, עשויה להפוך את זלנסקי לדמות היסטורית. אחרי שלוש וחצי שנים של מלחמה עקובה מדם ללא אופק אסטרטגי, אוקראינה מצויה במאבק קיומי על עתידה. כדי לשרוד היא חייבת לעגן כעת מחדש את מעמדה כמדינה חופשית באמצעות ערבויות ביטחוניות. משמעותן של ערבויות כאלה היא בראש ובראשונה תמיכה אירופית ואמריקנית מסיבית, שתסייע לאוקראינה להקים צבא מודרני חזק שיאפשר לה להגן על עצמה. ערבויות כאלה משמעותן גם יצירת מסגרת הכוללת התחייבות מצד מדינות אירופה להגן על אוקראינה מפני התקפות צבאיות עתידיות.

על פניו, הערבויות הללו נשמעות כמו תסריט דמיוני, משהו שנשיא רוסיה ולדימיר פוטין לעולם לא יסכים לקבל. אבל לכאורה זו בדיוק הבשורה שיצאה מפסגת טראמפ־פוטין באלסקה בשבוע שעבר. בריאיון לסי־אן־אן טען סטיב ויטקוף, שליחו המיוחד של טראמפ לרוסיה, כי נשיא רוסיה אכן הסכים לאפשר "ערבויות ביטחון חזקות" לאוקראינה מצד ארה"ב כחלק מהסכם שלום עתידי. יותר מזה, הוא הגדיר את הערבויות כ"גיים צ'יינג'ר", ותיאר אותן כ"הגנה בסגנון סעיף 5 של נאט"ו", אותו סעיף מפורסם שלפיו התקפה על אחת המדינות הברית תיחשב כהתקפה על כולן.

לרכוש דלק במזומן

האמת, נשמע שוויטקוף, כמו הבוס טראמפ, נלכד בקסם האפל של פוטין. מדוע שפוטין יגיד דבר כזה? ואם אמר, היכן טמון המלכוד? התשובה נעוצה כנראה במה שפוטין מכנה ביטול "הגורמים הבסיסיים" למלחמה באוקראינה. מבחינתו זהו שם קוד לצבא אוקראיני קטן, דל ומצומצם, ודרישה ממנה להפוך למדינה ניטרלית ולנטוש כל שאיפה להצטרף לנאט"ו. אבל למרות הכול, טראמפ חזר מהפסגה באלסקה זורח והזמין את זלנסקי לפגישה בבית הלבן. כל זה כאשר ברקע מרחף ענן מסתורי של הבנות חשאיות עם פוטין. סוג של אקס־פקטור, שכולם מצפים שיתגלה.

וכך, זלנסקי נחת בבית הלבן כבר ביום שני. בהעדר מידע ממשי מה מטמין טראמפ בשרוולו, השתעשעה התקשורת בניחושים מה ילבש זלנסקי למפגש. האם גם הפעם ישים טראמפ את זלנסקי בפינה וינזוף בו? אף שבקונספט הנוכחי, לצעד כזה לא היה שום היגיון דיפלומטי‏. להפך, הפעם בחר הבית הלבן לייצר סביבה נוחה ומכבדת לזלנסקי. מי ששם לב לדקויות יכול היה לראות שתשומת הלב ירדה עד לפרטים הקטנים, בניסיון לגרום לזלנסקי להרגיש טוב. כולל סידורי הפרחים בצהוב ותכלת, צבעי הדגל האוקראיני. כל זה במקביל להגעתה לבית הלבן של הצמרת האירופית, שהציגה חזית תמיכה אחידה בזלנסקי. והוא אכן זקוק לכל תמיכה אפשרית.

מומחים מעריכים שעם כל התחכום האוקראיני והעזרה המערבית, לאורך זמן ההתשה של מכונת המלחמה הרוסית תעשה את שלה ותמגר את כושר העמידה האוקראיני. פוטין יודע את זה

כן, אי אפשר לייפות את המצב, אוקראינה במצב מאוד לא פשוט. למרות העזרה המסיבית מהמערב, הצבא האוקראיני מוגבל מאוד בכוח אדם ובתחמושת. האוקראינים הפגינו אומנם בשנתיים האחרונות תעוזה ויכולות צבאיות מתוחכמות, והוכיחו כי הם מסוגלים למהלכים התקפיים חכמים בשטח האויב כמו פגיעה בגשרים ובמערכי לוגיסטיקה בחצי האי קרים, שיגור מל"טים להפצצת מתקני דלק אסטרטגיים בעומק רוסיה, והפצצת אוניות הצי הרוסי בים השחור. אך כל ההצלחות הללו נשענות על מערכות הגנה אווירית אמריקאיות, טילים בריטיים ומודיעין בזמן אמת שסיפקו גם כן האמריקאים. התלות הזו מעמידה את זלנסקי במצב עדין מאוד: הוא חייב להוכיח לעמו ולעולם שהוא מסוגל ושצבא אוקראינה עושה את העבודה, אך ללא מטרייה מערבית מסיבית הוא נותר חשוף מול העוצמה הבלתי נגמרת של רוסיה, הפרימיטיבית והמתוחכמת בו־זמנית. כדי להמשיך להצליח, עליו ליישר קו עם המערב. אחרת, גורלו נחרץ. לא מעט מומחים צבאיים מעריכים שעם כל התחכום והעזרה המערבית, לאורך זמן ההתשה של מכונת המלחמה הרוסית תעשה את שלה ותמגר את כושר העמידה האוקראיני. פוטין יודע את זה, ולכן לא בטוח שלאופטימיות של טראמפ יש קבלות.

ועוד לא דיברנו על המחיר: אלפי הרוגים ושבויים ועשרות אלפי פצועים הנדרשים לטיפול רפואי ממושך, וגם נזק כלכלי מצטבר במאות מיליארדי דולרים. בשלוש וחצי השנים האחרונות ספגה אוקראינה חורבן של תשתיות תעשייתיות ונזק לחקלאות ולמערכות לוגיסטיות, בהיקף שיידרשו עשרות שנים כדי לתקן.

אמת, גם רוסיה ספגה מכות לא פשוטות. לצד מספרים בלתי מתקבלים על הדעת של הרוגים ופצועים שהוקרבו על מזבח מלחמתו של פוטין, נחשפו גם הריקבון הלוגיסטי והיכולות הירודות של הצבא הרוסי, באופן שפגע קשות בדימויה של רוסיה וביכולת ההרתעה שלה. לכך מצטרף נזק מצטבר מהפצצות ופיגועים אוקראיניים ברכבות, בגשרים ובמאגרי דלק. מתקפות רחפנים שברו טאבו אחר טאבו והפכו את ערי רוסיה, כולל הבירה מוסקבה, ליעד למתקפות מהאוויר. משהו שאי אפשר היה להעלות על הדעת מאז מלחמת העולם השנייה. וכמובן בידוד דיפלומטי, סנקציות בינלאומיות, והכי כואב – ניתוק ממערכת הבנקאות העולמית וממערכת סוויפט להעברת כספים. הצעדים הללו הכניסו את הכלכלה הרוסית לחנק, ויצרו מצבים אבסורדיים. כך למשל, מזכיר המדינה האמריקני מרקו רוביו סיפר השבוע בריאיון לאן־בי־סי כי המשלחת הרוסית נאלצה להגיע לפסגה באלסקה עם מזוודות מלאות מזומנים בסך 85 אלף דולר כדי שיוכלו לרכוש דלק לתדלוק המטוס בדרך חזרה לרוסיה, מכיוון שהם לא יכלו להשתמש בהעברה בנקאית כדי לשלם עבור הדלק.

כל זה, מסתבר, לא משפיע כהוא זה על פוטין בבואו להציג את דרישותיו לסיום המלחמה באוקראינה. והדרישה הרוסית העיקרית כוללת הכרה בשליטתה על חצי האי קרים ובחבל דונבאס. ולמרבה האבסורד, שלא לומר החוצפה, הדרישה הזו כוללת גם חלקים שהרוסים טרם הצליחו לכבוש ונמצאים עדיין בשליטת אוקראינה. הכוונה בעיקר לאזור דונייצק, חבל ארץ גבוה שמאפשר שליטה צבאית על מישורי התקיפה לכיוון קייב. הרוסים כשלו עד כה בניסיון לכבוש אותו, משום שמעבר לדונייצק ניצב "קו הבשר", מערך ביצורים אוקראיני אפקטיבי שקוטל מדי יום חיילים רוסיים בהיקפים גדולים.

לחץ פסיכולוגי

וכאן אנו מגיעים אולי ללב העניין. לדרישה הרוסית ל"חילופי שטחים" בסדר גודל שמתקרב לחמישית משטח אוקראינה יש מחיר כלכלי עצום. חבל דונבאס הוא מרכז תעשייה כבד, עם מכרות פחם אדירים ומערכי ייצור פלדה ענקיים. אבל זה לא העיקר. העיקר הוא תועפות מחצבים נדירים – טונגסטן, מוליבדן, טיטניום וניאוביום – החיוניים לייצור שבבים, ציוד אלקטרוני, רכבים חשמליים ומערכות בינה מלאכותית. זהו כנראה האקס־פקטור, הנקודה שבה החשיבה הפוטיניסטית ורדיפת הבצע הטראמפיסטית מתאחדות.

מבט זריז ברצף השטחים שפוטין מבקש לספח לרוסיה, מזכיר מאד את החשיבה שעומדת מאחורי ההסכם על מסדרון TRIPP שנחתם לפני שבועיים בין ארמניה לאזרבייג'ן בתיווכו של טראמפ. זהו מסדרון המחבר בין אזרבייג'ן ובין מחוז אוטונומי שלה, שהופרד ממנה ב־32 השנים האחרונות על ידי טריטוריה ארמנית. שתי המדינות היריבות הסכימו להזיז הצידה את הגדרות הריבונות בשטח המדובר, וארה"ב קיבלה בו זכויות חכירה ופיתוח בלעדיות של קווי נפט ותקשורת ל־99 שנים.

על רקע ההסכם הזה לגיטימי בהחלט לשאול אם ברקע הניסיון לבנות ארכיטקטורת ביטחון חדשה לאוקראינה נמצאת חשיבה טראמפיסטית דומה, שמוצאת קשב ואמפתיה גם אצל פוטין: פרוזדור השטחים שרוסיה דורשת מאוקראינה אכן מייצר עבור רוסיה יתרונות ביטחוניים וכלכליים משמעותיים, ונושא עימו דמיון לדפוס של מסדרון TRIPP, שראשי התיבות שלו הם "נתיב טראמפ לשלום ושגשוג בינלאומי". הפרוזדור מחבר בין חבל דונבאס עתיר הפחם והמינרלים הנדירים, והוא כולל שני נמלים וגישה לים השחור.

הסכם כזה עשוי לבטא תפיסה של ממשל טראמפ שאיננה מתמקדת בהכרח בשלום צודק ובר קיימא, אלא ביצירת שלום כלכלי עם אלמנטים הומניטריים, שבו האינטרסים האסטרטגיים והכלכליים מניעים את ההסדרים, והערכים ההומניטריים משרתים בעיקר כאמצעי לגיטימציה. ובעיקר, אין צורך לקבע ריבונות על השטחים הללו, אלא להכיר בהם דה־פקטו כמסדרון, בהנחה ששלום כלכלי יביא גם שקט פיזי. נזכיר שבסבב הקודם, שבו זלנסקי נזרק מהבית הלבן, ההצעה שהונחה על השולחן הייתה הסכם מינרלים עם אוקראינה תמורת ערבויות ביטחוניות.

בכל מקרה, השלב הבא אמור להיות מפגש בין פוטין לזלנסקי במהלך השבועיים הקרובים. אולם פוטין כבר נוקט טקטיקות של השהיה ולחץ פסיכולוגי. יועצו הבכיר יורי אושקוב ציין כי טראמפ ופוטין רק "דנו ברעיון" של שיחות ישירות בין קייב למוסקבה. יש מצב שפוטין כלל אינו מתכוון להיפגש עם זלנסקי, שהוא מסרב לראות בו נשיא בעל מעמד שווה־ערך. ואם תהיה פסגה נוספת היא תצטרך כנראה להיות פגישה משולשת, בנוכחות טראמפ.

אבל פוטין אינו מחזיק בבעלות בלעדית על החוכמה, הארס הדיפלומטי ויכולות המניפולציה. על פניו נוצר כעת מומנטום לטובת אוקראינה, הנובע קודם כול מדאגתן של מדינות אירופה. הפייננשל טיימס דיווח השבוע כי במסגרת הסכם שיכלול ערבויות אמריקניות, אוקראינה תרכוש מארה"ב נשק בשווי 100 מיליארד דולר, במימון אירופי. שתי המדינות אף יחתמו על עסקה בסך 50 מיליארד דולר לייצור רחפנים בשיתוף חברות אוקראיניות. כך שגם אם יוזמת ההסדרה עם רוסיה תתמוטט, בימים אלו הולך ומתעצב בזכותה דפוס של הגנה מערבית בת קיימא על אוקראינה, המבוססת על תמיכה מחוזקת בשיתוף פעולה בעל ממד כלכלי.

קנצלר גרמניה פרידריך מרץ אמר כי אם ייחתם הסכם שלום עם רוסיה, אוקראינה תקבל "ערבויות ביטחוניות מתאימות", אך הדגיש כי לא יופעל עליה לחץ לוותר בתמורה על שטחים ריבוניים. הדרישה הרוסית לסיפוח מלא של חבל דונבאס, הוסיף, שקולה לכך שארה"ב תצטרך לוותר על פלורידה.

אם אכן יתקיים מפגש בין זלנסקי לפוטין, בנוכחות טראמפ או בלעדיו, הוא יהיה מסקרן במיוחד. הוא צפוי לחשוף את דינמיקת הכוחות בין השניים, את גבולות הגמישות של הצדדים ובעיקר את היכולת של זלנסקי לנווט בין לחצים אישיים, פוליטיים ובינלאומיים מול הספינקס ששמו פוטין ומכבש הלחצים ששמו טראמפ. האתגר מורכב עוד יותר בגלל הרקורד של פוטין כמפר הסכמים סדרתי. מיטב המוחות משני צידי האוקיינוס יצטרכו לייצר מנגנון דיפלומטי מחייב, שישלב איום צבאי, תלות כלכלית והתחייבות מדינית גם יחד, מבלי לפגוע בהזדמנות הנוכחית הנדירה ולאפשר לה לחמוק מבין האצבעות. הסיכוי קלוש, ובכל זאת.