מה מקיאוולי היה אומר על חרבות ברזל

הדרג המדיני נדרש לקבל החלטות בתנאים של אי ודאות ומידע חלקי. בלי להיות בטוח במה שחושבים ידידיו ואויביו, בלי לדעת בדיוק מה יהיו תוצאות המעשים שלו. לכן מקבל ההחלטות פועל תמיד בסיכון, גדול או מועט, ידוע או לא ידוע. ובכל זאת ואף על פי כן, מקבל ההחלטות נדרש לקבל החלטות. מה יעשה?

יש שתי גישות, ״לקיחת סיכונים״ ו״ניהול סיכונים״. גישת ניהול הסיכונים מתמקדת בסיכון ומבקשת להקטין אותו, כך או אחרת. לקיחת סיכונים מתמקדת במה שאנו רוצים להשיג, ומנסה להפחית את הסיכון בדרך לשם. בעיני מקבל ההחלטות שלוקח סיכונים, יש מטרה ואליה חותרים; בעיני מנהל הסיכונים יש איומים, ואותם רוצים לנטרל.

רוב מקבלי ההחלטות נוטים לניהול סיכונים. הסיבה לכך פשוטה: הם הגיעו לאן שהגיעו בעיקר משום שנמנעו מסיכונים מיותרים. הם משתדלים להגיד את הדברים הנכונים בזמן הנכון לאנשים הנכונים, להרחיק עצמם משערוריות ולחסוך מעצמם ביקורת.

לא רק המנהיגים נוטים לכך: בחשיבה אסטרטגית בכלל יש נטייה עיקשת להדגיש את הסיכון ולא את היעד. הסיבה לכך היא שמדינות קורסות בגלל הסיכונים שהחמיצו, או בגלל אלו שהתעלמו מהם. מלחמת העולם הראשונה פרצה בין השאר משום שגרמניה לא העריכה נכון את הנכונות של הרוסים להתייצב לימינה של סרביה. היטלר לקח את גרמניה והעולם לתהום של מלחמת העולם השנייה משום שלא שקל את הסיכון במלחמת עולם.

מצד שני, הדגש על ניהול סיכונים משכיח ממקבל ההחלטות שלכל החלטה יש מטרה שהיא נועדה להשיג. אם תנהל את הסיכון טוב מדי, לא תוכל להשיג אותה. במלחמת וייטנאם, למשל, ארה״ב הפסידה כי חששה מהסיכון של התערבות סינית או רוסית. הדרג המדיני סירב לכבוש את צפון וייטנאם, והסתפק בהפצצות ובמבצעים צבאיים מחוץ לה. האם היה כאן ניהול סיכונים חכם? כן. האם ארה״ב הצליחה להכריע את המלחמה? לא.

כמה שנים קודם לכן, ב־1961, ארה״ב תמכה בפלישה של גולים קובנים לקובה, במה שנודע כ״פלישה למפרץ החזירים״. המבצע הסתבך במהרה, וארה״ב נדרשה להחלטה אם להתערב ישירות או לא. מצד אחד, לא היה ספק שארה״ב היא שתמכה בגולים. מצד שני, ממשל קנדי חשש שאם יתערב ישירות, הדבר יביא לתגובה רוסית. מודאג מן הסיכון, הממשל החליט לתת סיוע מוגבל בלבד, כך שהפלישה תיכשל והרוסים ירגישו בנוח להמשיך ולאיים על אמריקה. גם וגם.

קרוב יותר לזמננו, ממשל ביידן פעל למנוע תבוסה אוקראינית - או ניצחון אוקראיני. הממשל סיפק לקייב סיוע ומודיעין במידה המדויקת שתבטיח שאוקראינה לא תתמוטט, ומצד שני גם מנע את האפשרות שהיא תנצח חס וחלילה. הממשל היה מודאג שתבוסה בשדה הקרב תדחוף את פוטין להשתמש בנשק גרעיני. בפועל ביידן קיבל התארכות של המלחמה – ולכן גם של הסכנה להתערבות סינית או להתמוטטות אוקראינית – והקרמלין המשיך לאיים בשימוש בנשק גרעיני. גם וגם.

כולן דרכי אבדון

ניקולו מקיאוולי, מחבר "הנסיך", הזהיר כבר לפני 500 שנה מפני הנטייה של בני אדם לא ללכת בדרך אחת עד סופה: ״אבל בני אדם בוחרים דרכים באמצע, לא לכאן ולא לכאן, והן כולן דרכי אבדון״. דרך האמצע היא פשרה בין שתי אפשרויות קיצון: בין מלחמה לשלום, בין כניעה לניצחון. לכאורה היא מאפשרת לקחת סיכונים באופן מושכל, ומצמצמת את הסיכון שמציבות שתי החלופות. בפועל, התוצאה היא שהמאמץ לא מניב פירות, והסיכונים של שתי החלופות עומדים בתוקפם.

הפיאסקו בפלישה למפרץ החזירים מדגים זאת היטב – במקום להפיל את קאסטרו ולהסתכן בתגובה רוסית, ממשל קנדי השאיר את קאסטרו והסתכן בתגובה רוסית, שאכן הגיעה לאחר מכן בהצבתם של טילים חמושים בראשי קרב גרעיני על אדמת קובה, ב"משבר הטילים".

מדינת ישראל מנהלת מלחמה נגד חמאס בדרך האמצע כבר כמעט שנתיים. בלבנון הכרענו, באיראן החלטנו להסתכן סיכון מוחלט ולהמר. אבל בעזה - לא כבשנו את הרצועה, לא החלנו משטר צבאי ולא הדברנו את חמאס, מצד אחד; ומנגד, לא נסוגנו בתמורה ל"שחרור כל החטופים", כמו שאומרת הסיסמה. במקום זאת בחרנו בדרך האמצע – כיבוש חלקים, פשיטות בחלקים אחרים, וההבטחה שאם רק תהיה עוד עסקה - ישראל מיד תמהר לסגת לקו אחורי.

מה נתנה לנו דרך האמצע? מצד אחד, קיבלנו את הלחץ הבינלאומי המתגבר שהיה מביא כיבוש כל הרצועה, אך בלי שום הישג בשטח. אם ישראל הייתה אוחזת היום בכל הרצועה, היא הייתה יכולה להציע לסגת ממנה בתמורה להסרת כל המגבלות הבינלאומיות נגדנו. לחלופין היא הייתה יכולה להכתיב במידת מה את עתיד הרצועה – הרי היא זאת שמחזיקה את השטח.

מצד שני, חמאס ממשיכה במאבקה הנחוש, מעודדת מן העצירות והמשך המשא ומתן. את החטופים לא קיבלנו, והעלות של המלחמה – במשאבים וחיי אדם – רק ממשיכה לגדול. בעסקה מלאה לפחות היינו יכולים להתחיל להשתקם פוליטית, צבאית וכלכלית.

אחד מעקרונות המלחמה של צה״ל הוא רציפות והמשכיות. כמובן, צה״ל לא חריג: רציפות והמשכיות נועדו להמשיך את ההלם שגורמת המכה הראשונית ולשמור את האויב מחוץ לשיווי משקל, מה שמקל על הצבא להמשיך ולהכות בו. אבל בעזה, בכל פעם שישראל עוצרת היא נותנת למחבלי חמאס להתאושש, להתארגן ולהתכונן. במקום שכל פעולה צבאית חדשה תרכוב על האפקט של קודמתה, ותביא להתמוטטות המהירה של חמאס כארגון לוחם, ישראל פועלת בהפוגות, בהפסקות, בתוואי מצומצם שיאפשר לחמאס מרחב התארגנות במחנות המרכז.

ברור למה מקבלי ההחלטות עושים את זה – הם מנהלים סיכונים, לא מתמודדים אותם. הם מנסים לצמצם ככל האפשר את הסיכון מצד חמאס, את הסיכון הבינלאומי ואת הסיכון לחטופים. הבעיה היא שדרך האמצע מבטיחה שחמאס לא יסולק, שהחטופים לא יוחזרו, ושהלחץ הבינלאומי יגיע לנקודה שיתשלול מישראל את היכולת לפעול.

אולי הגיע הזמן לקבל החלטה, ולעבור מניהול סיכונים ללקיחת סיכונים.