התמונה השקרית שהטיימס פרסם חשפה כמה המערב לא מבין

השבוע שודר בערוץ יס־דוקו הסרט "הבריחה מקאבול", המתעד את הפינוי הדרמטי של כוחות ארצות הברית מאפגניסטן בקיץ 2021. המראות זעזעו את העולם: המונים נואשים צובאים על שדה התעופה של קאבול, אוחזים בגלגלי מטוסים, קופצים מעל גדרות ומתחננים לצאת. הצבא האמריקני מצא את עצמו מול כאוס שלא הצליח לנהל: המון אובדני, איום טרור מיידי, לחץ זמן ואפס ודאות. החיילים שעמדו מול שערי שדה התעופה תפקדו תחת לחץ פסיכולוגי אדיר, תוך שהם יודעים: טעות אחת שלהם עלולה לעלות בחיי מאות.

ארבע שנים קדימה, קיץ 2025, רצועת עזה. שוב מראות כאוטיים של המון דחוק, רעב ונואש מנסה לפרוץ אל מרכזי חלוקת המזון, תוך סכנת חיים. וכמו חיילי המארינס בשדה התעופה של קאבול, חיילי צה"ל נאלצים להתמודד עם מאסה של אלפי אזרחים ולתמרן בין חשש מוחשי מאובדן שליטה ובין הצורך להפגין איפוק ואנושיות. וכמו בקאבול כך בעזה, התמונות שזרמו לערוצי התקשורת הבינלאומית צרבו מסר דומה: סדר מערבי מתמוטט מול מציאות מקומית כאוטית.

זו לא רק השוואה צורנית או מטאפורה היסטורית. הדמיון בין שתי הזירות מצביע על כשל עמוק יותר, מושגי. הכשל הזה נובע מהנחה מערבית רבת שנים, שלפיה ניהול משבר פירושו חתירה לפתרון. אלא שבשתי הדוגמאות הללו, הצד שיצר את המשבר כלל לא ביקש לפתור אותו. להפך, הוא טיפח אותו.

הדימוי של האם חסרת האונים האוחזת בגופו הרפה של בנה, מפעיל את אותן שכבות רגשיות שהצטברו בתודעה הנוצרית המערבית במשך מאות שנים

בדומה למה שקרה לארה"ב בעקבות הפינוי מאפגניסטן, כאשר דימויה ככוח אחראי ומסודר נשחק קשות, כך גם המראות שזרמו מעזה - אזרחים מתמוטטים ליד שיירות מזון, ירי ובלבול בזירות החלוקה - הכינו את הקרקע לצונאמי המדיני: התפרצות זעם עולמית על מדינת ישראל, האשמות בהרעבה, גינויים חריפים במועצת הביטחון, לחצים דיפלומטיים מארה"ב ומאירופה. כל אלה לא נשענו בהכרח על עובדות בלבד, אלא על כוחה של התמונה. המצלמות קלטו את הדחיסות, הייאוש וחוסר האונים. החום והסבל קודדו לייצוג קולנועי. ואז, בעיתוי מדויק, הגיע הפאנץ': תמונות הילדים הגוועים של עזה. בחמאס לא פספסו את ההזדמנות. הם זיהו את הפוטנציאל ומקסמו את הנרטיב, והוא התפוצץ בכל העוצמה.

אבל התמונות הן רק חלק מהסיפור, הקליפה שתחתיה מסתתר מסר עמוק ומורכב הרבה יותר. גם קאבול 2021 וגם עזה 2025 מייצגות נרטיב של קריסת שלטון הכוח של המערב מול ניצחון הכאוס. לא משנה אם זה הצבא האמריקני בקאבול או צה"ל והקרן ההומניטרית GHF בעזה. הכוח הנגדי - טליבאן באפגניסטן או חמאס בעזה - הוא שמנהל בפועל את השטח, אך מתנער מכל אחריות אזרחית לנעשה בו. הפער הזה יוצר מבנה רפאים שלטוני: מצד אחד יש שלטון דה־פקטו שמכתיב את חוקי המשחק בשטח; מצד שני הוא אינו נתבע לאכוף סדר אזרחי. אבל הקהילה הבינלאומית שופטת את מי שמנסה למלא את הוואקום, לא את מי שיצר אותו.

וכמו בקאבול, שם מנוסתה ההמונית של האוכלוסייה מאימת הטליבאן רק ליבתה את הפחדים, גם במקרה של עזה, הכאוס סביב מרכזי חלוקת המזון הוא תוצאה ישירה של הטקטיקה החמאסית. הדחף האנושי הבסיסי להשגת פת לחם, נוצל לצורך מסגור ישראל כאחראית לרעב, תוך נטרול מוחלט של תפקודו האלים של ארגון הטרור. לא רק שחמאס לא סייע לאוכלוסייה להגיע למרכזי המזון, במקרים רבים הוא אף מנע גישה, ויסת את הזרימה וירה לעבר אזרחים מחשש לאיבוד שליטה.

גישה זו מבוססת על תפיסת ניהול של מצוקה, לא על חתירה לפתרונה. וכמו הטליבאן בקאבול, חמאס מנהל את המצוקה בעוצמה באמצעות השתלטות אלימה על משאיות הסיוע, הפחדת סייענים מקומיים, ובידול מכוון בין אזרחים "נאמנים" למתנגדים. בשני המקרים מדובר בארגונים אסלאמיסטיים סמכותניים, שאינם רואים בניהול הכאוס כשל אלא מנוף. הם מבינים היטב את הפסיכולוגיה של ההמון, את כוחן של מצלמות ואת הרווח התודעתי שנוצר כשהמערב שוב מתועד באיבוד שליטה.

כן, המדריך הטקטי החדש של חמאס אינו כולל רק אמצעי לחימה או מנהרות תת־קרקעיות. הוא כולל גם הבנה עמוקה של אופן פעולתה של המדיה המערבית: צילומי שדה, ויראליות, עריכה סלקטיבית, והעברת קבצים בזמן אמת לגרפיקאי של אל־ג'זירה בקטאר. לוחמה תודעתית בגובה העיניים.

כוחות המערב חולקים באג בסיסי משותף: חוסר התאמה מובנה בין אופן פעולתם ובין אופי הסביבה. הן צה"ל והן ה־GHF בעזה, כמו הצבא האמריקני בקאבול, פועלים על בסיס עקרונות של פיקוד, בקרה וסדר צבאי לוגיסטי. אך השטח עצמו נשלט בידי רגשות עזים של רעב, לחץ ופחד מתמשך. גישה לוגיסטית־צבאית נתקלת במציאות של אי־ודאות רגשית, והתוצאה היא פער מסוכן בין כוונה לתוצאה.

את הפער הזה חווים מקרוב אנשי ה־GHF. הקרן, המבוססת על תפיסה ניהולית מודרנית, נשענת על אנשי שטח בעלי רקע ביטחוני־מערבי, כולל יוצאי צבא ו־CIA. הגישה שהם מביאים — תכנון מדוקדק, שרשרת פיקוד ברורה, קווים אדומים - שבה ומתנגשת עם מציאות מקומית אמורפית. המודל של GHF מניח שכשיש מערך,  יש שליטה. אלא שההמון אינו מתנהג כיחידה לוגיסטית, אלא כרקמה סוציולוגית סוערת. בתוך רקמה זו, כל החלטה — גם אם המניעים שלה הגיוניים — מתורגמת דרך פריזמה של הישרדות.

כך תועדו מקרים שבהם אזרחים עזתים פרצו גדרות זמניות כדי להגיע למזון, תוך שחיילים או אנשי הקרן מנסים לעצור אותם ללא שיש להם כלים צבאיים ומנטליים להתמודד עם המון זועם ונחוש. באחד המוקדים נרשמה בהלה כאשר החלו יריות באוויר מצד מקומיים חמושים, חלקם אנשי חמאס, שניסו להרחיק אזרחים ממרכז חלוקה "לא מורשה". מתנדב אירופי פרץ בבכי לאחר שניסה להשליט סדר וקרס תחת העומס הנפשי.

וכך, מתוך הכשל הלוגיסטי הישראלי־אמריקני מול קמפיין ההרעבה של חמאס, נוצרו התנאים להפצצה תודעתית שלפיה ישראל מונעת מזון, מתעללת באוכלוסייה ואף משתמשת ברעב כאמצעי לחץ. בזירה הרוחשת הזו, כל תור של אזרחים הצובאים על דוד מרק הופך להוכחה.

יותר מאלף מילים

השיא, כמובן, הוא התמונה השקרית של האם עם הילד הגווע בזרועותיה על שער הניו־יורק טיימס. תמונה מדויקת עם הצללה אמנותית בסגנון רמברנדטי ורמזים ברורים ל"פיאטה" הנוצרית — הדימוי המפורסם שבו מריה הקדושה מחזיקה את ישו המת בזרועותיה. תמונה שהופכת לכתב אישום אוניברסלי כלפי ישראל, בלי שנאמרה מילה אחת. הדימוי של האם חסרת האונים האוחזת בגופו הרפה של בנה, מפעיל את אותן שכבות רגשיות שהצטברו בתודעה הקולקטיבית המערבית במשך מאות שנים, דרך האמנות הנוצרית והמיתוס האייקוני של הקורבן הקדוש.

גם הבחירה האסתטית אינה מקרית: זווית צילום נמוכה, עיבוד אור־צל דרמטי, הידיים העוטפות בתנוחה כמעט ישועית — כל אלה קודים חזותיים שפונים אל המערב לא בשפה של טרור או אנטישמיות, אלא בשפת האמנות והרחמים. כך הופכת ישראל לדמות ההיסטורית של הרומאים במיתוס הצליבה: זו שמבצעת את המעשה, גם אם איננה האשמה היחידה.

האירוניה היא שמי שמבצע את המניפולציה הזו באמצעות לוחמה תודעתית המבוססת על שימוש בתת־מודע התרבותי של המערב הנוצרי, הם חייליה של תנועה המקדשת ערכים אסלאמיסטיים. ובעוד ישראל נלחמת לייצר נתונים, דו"חות, שקיפות וסדר שיוכיחו כי אינה מרעיבה את הפלסטינים — חמאס מייצר סבל ויזואלי המתורגם לדימוי תרבותי נשגב. וכמו בכל קרב סמלים, מי שמחזיק בדימוי מחזיק בנרטיב.

חמאס, כך נראה, זיהה את כוחה האדיר של התודעה הנוצרית־מערבית, ומצא דרך לחדור לליבו של הצופה האירופי או האמריקני לא רק דרך טענות על עוולות ופשעים, אלא דרך דימויים שהם קאנון תרבותי. החיבור בין הסבל העזתי ובין מסורת איקונוגרפית נוצרית אינו מקרי: הוא מבוסס על הבנה מעמיקה של כלי הנשק התודעתיים של המערב עצמו. לא במקרה, כנראה, הצלם הוא איש סוכנות הידיעות הטורקית הפרו־חמאסית "אנדולו".

התוצאה היא קמפיין רב־שכבתי: מצד אחד הוא מציג רעב וכאוס, ומצד שני הוא מעגן את אותם ייצוגים באיקונות תרבותיות שמובנות לאדם המערבי ברמה רגשית ודתית. חמאס מצייר את תושבי עזה כקורבנות נצחיים, תוך שימוש בדימויים חזותיים שנראים כאילו נשלפו מהמוזיאונים של פירנצה, רומא או פריז. הכאב אינו רק פוליטי, הוא מתכתב עם קדושת הסבל הנוצרי. למראה התמונה בשער הניו יורק טיימס, החומה הביקורתית מתפרקת: הסבל נתפס כתוצאה ישירה של רוע מטאפיזי כמעט. לא של חמאס, ארגון טרור המחזיק בני ערובה, אלא של מציאות קיומית בלתי נסבלת שישראל אשמה בה.

ואם בקאבול נפלה ארה"ב קורבן לנרטיב של הפקרת בני בריתה, ישראל נאבקת לא רק באויב חמוש, אלא גם בזירת התודעה. וכמו האמריקנים בקאבול, דווקא במרחב שבו ניסתה למנוע אסון, הפכה ישראל בעיני העולם למדינה המצורעת האחראית לו. חמאס הצליח למנף את הכאוס והרעב שיצר ולהפוך אותם למנוע טורבו של דה־לגיטימציה לישראל. המראות שתועדו בעדשות מערביות, מבלי להבין את המנגנון שמאחוריהן, מייצרים אפקט מצטבר שדורש כעת להכריז על הקמת מדינה פלסטינית בעצרת הכללית של האו"ם כ"פתרון למצב הבלתי נסבל בעזה". העצרת תיפתח במחצית ספטמבר. זירת המאבק תעבור לשם. האם גם הזירה הזו תופקר, או שבשבועות שנותרו ישכיל מי שצריך במשרד החוץ ובמשרד ראש הממשלה לייצר אלטרנטיבה שלא תשאיר לחמאס הזדמנות נוספת לבעוט לתוך שער ריק?