היֹה הייתה מדינה מערבית־חילונית עם נגיעות אוריינטליות, נופים מרהיבים ושווקים שמעניקים למבקרים את חוויית ההתמקחות. מדינה מוסלמית אומנם, אבל לא חלק מהמרחב המזרח־תיכוני המבקש למחוק את ישראל מהמפה, להפך: תושביה אהבו מאוד ישראלים, וקיבלו אותם בברכה. ואז, משום מקום, עלה שם לשלטון מנהיג אסלאמיסטי אנטישמי, שהפך את ארצו לתומכת טרור ושרף את כל הגשרים.
זה הסיפור שישראלים רבים אוהבים לספר לעצמם על טורקיה, אבל ד"ר גליה לינדנשטראוס, חוקרת בכירה במכון למחקרי ביטחון לאומי באוניברסיטת תל־אביב, מסבירה עד כמה הוא רחוק מהמציאות. ואם רוצים להבין מדוע טורקיה עוינת אותנו כל כך היום, ואילו נזקים היא מסוגלת עוד לגרום לנו בעתיד, צריך להכיר את סיפורה האמיתי.
התדמית החילונית של טורקיה, אומרת לינדנשטראוס, מעולם לא שיקפה באופן מלא את אופייה. "מלכתחילה היה פער בין הרפורמות שהנהיג מייסד הרפובליקה הטורקית, מוסטפה כמאל אטאטורק, ובין האופי של האזרחים בארצו. האוכלוסייה שם אדוקה ברובה, ומקיימת את מצוות האסלאם. האמת היא שגם אטאטורק לא התעלם מהדת במדינה, הוא פשוט רצה להכפיף אותה לשלטון החילוני. יש בטורקיה רשות שנקראת דיאנט, והיא שולטת בכל ענייני האסלאם במדינה באופן מלא. למשל, האימאמים במסגדים בטורקיה לא מחברים דרשה משלהם לתפילות יום שישי; הדיאנט שולחת לכל האימאמים במדינה את אותה הדרשה, והם חייבים להקריא אותה ככתבה וכלשונה. זה אפילו לא מתן אישור לדרשה שהאימאם חיבר בעצמו, הוא פשוט מקבל את הטקסט מלמעלה. כך שהדת, גם בתקופת אטאטורק ויורשיו, לא נמחקה לגמרי - היא קיבלה מקום מסוים, אבל הוכפפה למדינה. מה שנכון הוא שהרפורמות של אטאטורק פגעו במי שרצה להמשיך לקיים מצוות באדיקות, ופה רג'פ טאיפ ארדואן עשה תיקון".
סכנת התנגשות צבאית בין טורקיה וישראל, קיימת בזירה הסורית. תרגיל של משטרת המבצעים המיוחדים הטורקית, יוני 2025 | צילום: Ozkan BilginAnadolu - גטי אימג'ס
בעבר, אומרת לינדנשטראוס, נשים טורקיות הלומדות במוסדות להשכלה גבוהה או עובדות בשירות הציבורי היו מנועות מלחבוש כיסויי ראש. ביטול האיסור הזה היה אחד הצעדים הראשונים של ארדואן עם עלייתו לשלטון. "הציבור ברובו היה מסורתי, וכן רצה את כיסוי הראש. בנושא הזה היה איזשהו תהליך של נורמליזציה, והיום כיסוי ראש לנשים הוא לא מגבלה בטורקיה. אגב, באותה תקופה זה נתפס בעולם כצעד ליברלי דווקא.
"חוסר ההלימה בין רצונותיו של הציבור הטורקי ובין התפקיד המצומצם מאוד שאטאטורק הותיר לדת, במיוחד בספרה הציבורית, בא לידי ביטוי גם בנושא החתונות. בטורקיה נישואין אזרחיים הם חובה, אבל רוב הזוגות עורכים גם טקס דתי, כלומר יש להם שני טקסי חתונה. זה מעיד שהאדם לא שלם עם טקס הנישואין שהמדינה מציעה לו, וזה לא מצב נורמלי".
לינדנשטראוס מציינת כי ארדואן לא נתפס כאסלאמיסט קיצוני בעת שעלה לשלטון. "הוא ו'מפלגת הצדק והפיתוח' שהקים, הגיעו בעצם מהזרם הרפורמיסטי של 'מפלגת הרווחה', מפלגה דתית שפעלה שם בעבר. המפלגה הזו נסגרה ב־1998 בהוראת בית המשפט החוקתי בטורקיה, בנימוק שהיא נוגדת את האופי החילוני של המדינה. במפלגה שארדואן מקים מאוחר יותר, אפשר לראות כבר בסמל שלה שהיא מבקשת להיות מזוהה עם הפלג המתון: אין שם שום אלמנטים אסלאמיים, אלא נורת חשמל, שמייצגת דווקא את הצד של הפיתוח".
כלומר, עלייתו של ארדואן לשלטון היא לא רק ביטוי לזרמי עומק אסלאמיים שפרצו אל פני השטח.
"את ההצלחה שלו ב־2002 צריך לייחס לכמה גורמים מרכזיים. הראשון הוא חוסר היציבות הפוליטית שהורגש היטב בשנות התשעים, כשממשלות קמו ונפלו כל הזמן. לזה הצטרפה שחיתות רבה, מיאוס ציבורי מהפוליטיקאים, משבר כלכלי חריף ב־2001, וגם רעידת אדמה קשה שפקדה את המדינה ב־1999. רעש האדמה הוא כמובן אסון טבע, אבל התחושה בציבור הטורקי הייתה שהממשלה לא נערכה כראוי לפני כן, ולא מילאה כיאות את תפקידה אחרי כן.
"עלייתו של ארדואן התאפשרה גם בזכות אחוז החסימה הגבוה מאוד שהיה בטורקיה באותו זמן, עשרה אחוזים. המטרה של הרף הגבוה הייתה למנוע את כניסתה של מפלגה כורדית לפרלמנט, אבל בבחירות 2002 רק שתי מפלגות עברו אותו. התוצאה הייתה שארדואן ומפלגתו, שקיבלו 34 אחוזים בלבד מקולות הבוחרים, יכלו להקים ממשלה לבד, בלי שותפות קואליציוניות. ב־2003 ארדואן התמנה לראש ממשלה, אחר כך הפך לנשיא, והוא מחזיק בשלטון ברציפות עד היום".
חפש את הגולניסט
לינדנשטאוס, נשואה ואם לשניים, נולדה בירושלים ומתגוררת היום בתל־אביב. הדוקטורט שלה, שנכתב במסגרת המחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית, עסק בסכסוכים בעלי מאפיינים אתניים תוך התמקדות בקפריסין ובנגורנו־קרבאך. למכון למחקרי ביטחון לאומי היא הגיעה במהלך לימודי הדוקטורט, והיום היא כאמור חוקרת בכירה במכון ומשמשת עורכת־שותפה של כתב־העת שלו, "העדכן האסטרטגי". היא חוקרת את מערכת היחסים המשולשת שבין ישראל, יוון וקפריסין, את הסוגיה הכורדית ויחסי ישראל־אזרבייג'ן, ואת הנעשה בטורקיה תחת שלטון ארדואן.
בעשור הראשון לשלטונו, אומרת לינדנשטראוס, ארדואן לא היה עדיין השליט האוטוריטרי שאנחנו מכירים היום, אדרבה - הוא הוביל מגמות של ליברליזציה. "זה הלך יד ביד עם הניסיון של טורקיה להתקבל לאיחוד אירופי, ניסיון שנכשל בסוף. מכל מקום, ארודאן ביצע רפורמות ליברליות שהזניקו את הכלכלה והפכו אותו לשליט פופולרי. במהלך אותו עשור התמ"ג לנפש בטורקיה עלה במהירות, וכל טורקי הרגיש את זה היטב בכיס שלו. הצמיחה חלחלה לכל השכבות.
"אחד הצעדים המרכזיים של ארדואן היה החלשת הצבא. את כל זה הוא עשה בסיוע של תנועה עממית בראשותו של בעל בריתו דאז, פטהוללה גולן. זו לא הייתה תנועה פוליטית במובן הרגיל, ועיקר פעילותה הייתה החדרת אנשיה לשירות הציבורי בטורקיה. אבל ב־2011 דרכיהם של ארדואן וגולן התפצלו בגלל מאבקי כוח ביניהם, ובטורקיה החל תהליך דיכוי של כל מי שנחשד בקשר לגולן. מאחר שאין הצהרה רשמית שקובעת מי משתייך לתנועה הזאת, ואין לה כרטיסי חבר, בכל פעם שארדואן לא מרוצה ממישהו – אפשר לטפול עליו שהוא גולניסט. כך החל מסע טיהורים ודיכוי של מתנגדי ארדואן, תהליך שהגיע לשיא אחרי ניסיון ההפיכה הכושל בשנת 2016".
"בפעם הראשונה ראינו את קפריסין ויוון מתייצבות באופן בולט לצד ישראל". צעדה לציון 15 שנה למשט המרמרה, יוני 2025 | צילום: Hakan Akgun - גטי אימג'ס
במהלך העשור האחרון הפכו הבחירות בטורקיה למה שלינדנשטראוס מכנה "חופשיות אבל לא הוגנות". ארדואן פגע במתנגדיו, השתלט על כל אמצעי התקשורת, הגביל את חופש הביטוי והצר מאוד את צעדיה של האופוזיציה הליברלית־חילונית במדינה. הוא עדיין אפשר למתנגדיו להתמודד מולו בבחירות - אלא שלפני חודשים אחדים נשבר גם המחסום הזה, כאשר נשיא טורקיה הביא למעצרם של בכירי "מפלגת האם הרפובליקנית" ובראשם אקרם אימאמאולו, ראש עיריית איסטנבול. "אם רק אימאמאולו היה נעצר, עוד היה אפשר לחשוב שמדובר בהאשמות מבוססות", אומרת לינדנשטראוס. "אבל כאשר כל ראשי מפלגתו נעצרים, ברור שלא זה המקרה. ארדואן פועל להכשיר את הקרקע לכך שבבחירות הבאות הוא למעשה יקבע מי יעמוד בראש המפלגה היריבה. המטרה שלו היא לא לבטל את הדמוקרטיה הפורמלית, אבל כן להחליש את יריביו עד שהם לא יוכלו להתמודד נגדו".
כשמדברים על ההידרדרות הקשה ביחסי ישראל־טורקיה בתקופת ארדואן, נוצר לפעמים הרושם שעד עלייתו לשלטון, הכול היה גן עדן. אבל לינדנשטראוס מזכירה שהשנים היפות של הקשרים בין המדינות היו קצרות יחסית, ושהן לא הסתיימו בראשית תקופת ארדואן, אפילו להפך. "עד שנות התשעים, בתקופת המלחמה הקרה, מצב היחסים בין ישראל לטורקיה לא היה מזהיר. טורקיה, במיוחד אחרי הפלישה שלה לקפריסין ב־1974, הייתה זקוקה לתמיכה של המדינות המוסלמיות, ולכן היא ציננה מאוד את יחסיה עם ישראל. גם משבר הנפט העולמי גרם לטורקיה, שאין לה משאבי אנרגיה משל עצמה, לחפש את קרבתן של מדינות ערב.
"ירח הדבש של ישראל וטורקיה החל רק בשנות התשעים ונמשך עד 2007־2008. כלומר, מערכת היחסים הזאת התקיימה ואפילו העמיקה אחרי עלייתו של ארדואן לשלטון. ועם זאת צריך להגיד שהשפל ביחסים שאנחנו חווים היום, עד כדי חרם סחר מלא על ישראל, הוא משהו שלא הכרנו קודם. כל כך רע לא היה אף פעם".
ההידרדרות הגדולה התחילה בשנת 2008, סביב שורה של אירועים שהמרכזי שבהם היה מבצע עופרת יצוקה, אך לינדנשטראוס מזכירה שגם אחר כך ידעו קשרי המדינות עוד עליות ומורדות. אינדיקציה מעניינת למצב היחסים היא מידת העיסוק של ארדואן במיזם צינור הגז בין ישראל לטורקיה. "זה פרויקט שהוא תמיד רצה לקדם - גם מתוך חזון הפיכתה של טורקיה למעין 'האב' אנרגטי שמחבר בין מזרח הים התיכון והמפרץ ובין אירופה, אבל לא פחות מזה, ארדואן האמין שהנחת צינור גז בין טורקיה לישראל תהיה מסר מרתיע כלפי קפריסין ויוון. לכן, הנושא הזה שב ועלה במגעים בין המדינות. בספטמבר 2023, כשארדואן ונתניהו נפגשים לראשונה פנים אל פנים, הנושא עדיין היה על הפרק. וזה אחרי כל המשברים הקשים בין המדינות עד אז - אבל לפני פרוץ המלחמה הנוכחית, וההידרדרות שהגיעה בעקבותיה".
נקודת ציון משמעותית בהידרדרות היחסים הייתה כמובן משט המרמרה שיצא מטורקיה במאי 2010 לכיוון רצועת עזה. לוחמי שייטת 13 שעלו על האונייה נתקלו בהתנגדות אלימה ואף בירי, ובעימות נהרגו תשעה מהנוסעים, רובם אנשי ארגונים אסלאמיים טורקיים, ונפצעו עשרה חיילי צה"ל. בעקבות זאת החזירה טורקיה את השגריר שלה מתל־אביב, וארדואן איים שארצו תהפוך לאויבת של ישראל. לינדנשטראוס מציינת כי עד אז ההידרדרות ביחסי המדינות לא הייתה כה מוחשית: "הייתה אומנם תקרית בדאבוס ב־2009, כשארדואן עזב בזעם מושב בהשתתפות נשיא המדינה שמעון פרס, אך במרמרה הקרע כבר הפך לגלוי. זו הייתה ההתנגשות הראשונה בין הצדדים. הממשלה הטורקית טענה אומנם שלא היא עמדה מאחורי המשט, אבל בכל זאת נהרגו אזרחים טורקים באירוע, ולקח כשש שנים לפתור את המשבר שנוצר.
"המרמרה היא נקודת ציון מעניינת לא רק ביחסים בין ישראל לטורקיה. במקרה הזה ראינו בפעם הראשונה את קפריסין ויוון מתייצבות באופן בולט לצד ישראל, כשהן הביעו דאגה מפרובוקציה טורקית. ומשם אנחנו רואים שיפור בולט ביחסי ישראל עם שתי המדינות האלה".
הכול בגלל בחירות לעירייה
הטבה מסוימת ביחסי המדינות נרשמה בין 2018 ל־2022. התקופה הזאת החלה במשבר קשה, אך לאחר מכן הגיע דווקא חיזור טורקי אחרי ישראל. "ב־2018, על רקע העברת שגרירות ארה"ב מתל־אביב לירושלים והעימותים על הגדר בעזה, הטורקים מגרשים למעשה את השגריר הישראלי. הם לא מבצעים אומנם אקט פורמלי של גירוש, אבל הם אומרים לו 'לך הביתה להתייעצויות'. זה לא משהו שהמדינה המארחת את השגריר אמורה לעשות. המדינה ששלחה אותו יכולה מדי פעם, כאות לחוסר שביעות רצון, להחזיר אותו להתייעצות, אבל הצד השני לא אמור להגיד לשגריר לחזור למדינתו. ובכל זאת, טורקיה עושה את זה.
"הגירוש הלא פורמלי של השגריר יצר משבר, אבל אז קרה דבר חריג: בפעם הראשונה בתולדות קשרי המדינות, טורקיה היא זו שניסתה לחמם את היחסים. לפני כן, לאורך שנים רבות, ישראל הייתה תמיד הצד המחזר".
מה קרה דווקא אז? מדוע הטורקים היו מעוניינים פתאום בהפשרת היחסים?
"בשנים ההן טורקיה הייתה בבעיה, כי היא מצאה עצמה בבידוד בינלאומי יחסי. יש לה יחסים מתוחים עם מצרים, עם איחוד האמירויות ועם סעודיה, ולכן היא חיפשה את קרבתה של ישראל. במרץ 2022 הנשיא הרצוג ביקר בטורקיה והתקבל בארמון הנשיאות בטקס חגיגי על פי כל כללי הפרוטוקול. ברקע עמדה המחשבה של הטורקים שבאמצעות התקרבות אלינו הם יוכלו לשפר את מצבם הגיאו־פוליטי.
גליה לינדנשטראוס | צילום: אריק סולטן
"הטורקים חשים שהם מקופחים בכל הקשור לזכויותיהם הכלכליות בים התיכון. הם לא מוכנים לקבל את מה ש'אמנת הים' הבינלאומית מכתיבה פחות או יותר, ומבקשים לערער על המוסכמות בנושא הזה ולהרחיב את זכויותיהם. הבעיה של טורקיה בגדול זו הדיספרופורציה בין השטח שלה ובין המים הכלכליים שמגיעים לה לפי האמנה. זה נובע מכך שמול החופים של טורקיה יש איים ששייכים ליוון, ועל פי אמנת הים, לכל אי מיושב אמורים להיות מים כלכליים. גם האי קפריסין, מעצם קיומו סמוך לטורקיה, מצמצם את המים הכלכליים שלה. אז בניסיון להתמודד עם כל הבעיות הללו, ועל רקע הסכמי אברהם, טורקיה ניסתה להתקרב לישראל. אבל אז פרצה המלחמה בעזה, והדינמיקה התהפכה לחלוטין".
קשרי הסחר בין המדינות, שהיו רחבים מאוד לפני המלחמה, לא משחקים תפקיד בסיפור הזה?
"שנת השיא בסחר ההדדי בין ישראל לטורקיה הייתה 2022. לפי ההערכות, ההיקף באותה שנה היה בין 8 ל־10 מיליארדי דולרים. מתוך זה, שלושה רבעים הם ייצוא מטורקיה לישראל, ורק רבע הוא ייצוא ישראלי לטורקיה. מכאן אנחנו מבינים שטורקיה היא המרוויחה העיקרית מהקשרים הכלכליים בין המדינות. יש מומחים שטוענים שגם ישראל הרוויחה לא מעט, כי הייבוא מטורקיה הקל את ההתמודדות עם יוקר המחיה כאן - למשל, הרבה מותגים פרטיים של רשתות המזון יוצרו בטורקיה. ערב המלחמה, טורקיה הייתה אחת מחמש שותפות הסחר הכי חשובות שלנו. אבל בתמונת הראי, המצב שונה: אפילו בתקופת השיא, ישראל הגיעה רק למקום העשירי בדירוג שותפות הסחר של טורקיה.
"בפרספקטיבה היסטורית, החרם הנוכחי שטורקיה הכריזה על ישראל הוא חריג ביותר. קשרי הסחר שרדו במשך שנים את כל המשברים, ושני הצדדים הצליחו תמיד להפריד בין הכלכלה להתפתחויות הפוליטיות. הפעם זה נפסק – אבל רק באופן חלקי. המשק הישראלי מתקשה להתנתק מטורקיה, ועל פי ההערכות, בערך מחצית מהייבוא שהיה לפני המלחמה נמשך גם כעת, למרות החרם; הוא פשוט מתקיים דרך סוחרים ממדינות שלישיות או מהרשות הפלסטינית. הסחר בין טורקיה והרשות הפלסטינית נעשה בכל מקרה דרך נמלי חיפה ואשדוד, ולמעשה הסחורה לא צריכה בכלל להגיע לשטחי הרשות כדי לעבור לישראל. כבר בנמל היא מחליפה ידיים".
הסירוב של ארדואן להראות סימני התגמשות כלשהם מול ישראל, קשורה לפי לינדנשטראוס בקשר הדוק לקשיים שנשיא טורקיה חווה מבית. "ארדואן לא יכול להרשות את זה לעצמו מבחינה פוליטית. כלפי חוץ נראה אומנם שהוא מתחזק ומגביר את הדיכוי של יריביו, אבל בפועל, מבחינת שיעורי התמיכה שהוא קיבל בבחירות, הוא נחלש ונזקק לשותפות קואליציוניות. מי שגרמו לו להכריז חרם סחר על ישראל הם אנשי המפלגה האסלאמיסטית הקיצונית יותר שחברה בקואליציה שלו. הם אמרו לארדואן שהוא מתבטא אומנם בקיצוניות רבה נגד ישראל, אבל דרך קשרי הסחר הוא מאפשר לישראל את כלכלת המלחמה".
היא מצביעה על שרשרת אירועים שמאששת את התזה הזאת: "במרץ 2024 התקיימו בחירות מקומיות בטורקיה, ומפלגתו של ארדואן הפסידה את ראשות הערים הגדולות. באפריל 2024 ארדואן הטיל מגבלות על ייצוא לישראל של חמישים מוצרים, בעיקר בסקטור הבנייה. בחודש מאי זה כבר הופך לחרם סחר מלא. החרם הזה הוא למעשה חלק מתהליך הסקת המסקנות של ארדואן מהבחירות המקומיות של 2024".
לפעמים נדמה לנו שאם ארדואן יפסיד בבחירות, היחס של טורקיה לישראל ישתפר. זה נכון, או שהבעיה האמיתית שלנו היא לא ארדואן, אלא העם הטורקי?
"יש לנו בעיה חמורה בדעת הקהל הטורקית. אצל חלק מהאוכלוסייה, התמיכה הגורפת בפלסטינים נובעת מקרבה דתית, תחושת סולידריות של מוסלמים עם מוסלמים אחרים. אבל גם בקרב הטורקים ה'מערביים', התמיכה בפלסטינים לא נמוכה יותר. החילונים בטורקיה דומים מהבחינה הזאת לשמאל באירופה. צריך לזכור גם שבטורקיה העבר העות'מאני עדיין נוכח במידת מה: קיימת אצלם תחושת אחריות מסוימת על מה שקרה בשלהי תקופת האימפריה, ומכאן נובעת תפיסה שלפיה טורקיה היא זו שאמורה לתקן את המצב".
נקודת אור קטנה מוצאת לינדנשטראוס בסקר שנערך בטורקיה לאחרונה. "צריך להבדיל בין סימפטיה לפלסטינים ובין סימפטיה לחמאס. זה לא אחד לאחד. לא עושים הרבה מחקר וסקרים בנושא, ולכן אין מספיק נתונים, אבל סקר אחד שכן נערך הראה ששלושים אחוז מהטורקים מביעים תמיכה בחמאס. זה נתון גבוה מאוד, ועדיין זה אומר ששבעים אחוז מבינים שפרו־פלסטיניות אינה שווה לפרו־חמאסיות. שבעים אחוזים שחושבים שחמאס מתנהג כמו ארגון טרור, ואין לטורקיה סיבה לתמוך בו. צריך כמובן לקחת את התוצאות האלה בעירבון מוגבל, כי זה רק סקר אחד, אבל אני חושבת שזו כן קרקע לעבוד איתה בעתיד. הסימפטיה של ארדואן לחמאס, והתמיכה שטורקיה נותנת כיום לארגון הזה, היא לא לגמרי טבעית בעיניי".
ומדוע ארדואן עצמו לא מהסס לתמוך בארגון טרור?
"מבחינת ארדואן יש כאן הזדהות ברמה האישית וברמה הדתית, גזירת קופון בזירה הפנימית וגזירת קופון בעולם המוסלמי. כשחמאס ניצח בבחירות ב־2006, ישראל והקהילה הבינלאומית לא קיבלו את הניצחון שלו כלגיטימי, וארדואן רואה דמיון בין זה ובין מה שאירע לו עצמו בתחילת דרכו. גם אז היו גורמים שניסו להפיל אותו. ההזדהות האישית הזאת היא גם הסיבה לכך שארדואן לא מוכן לקבל את הלגיטימיות של שליט מצרים א־סיסי, שהדיח את מוחמד מורסי.
התקרבות אינטרסנטית קצרה, לשיפור מעמדה של טורקיה. ארדואן ונתניהו בניו־יורק, ספטמבר 2023 | צילום: Getty Images
"יש כמובן אלמנט דתי של קרבה רעיונית בין ארדואן ומפלגתו לאחים המוסלמים. ברמה הפוליטית הפנימית, כמו שאמרתי, הציבור הטורקי הוא פרו־פלסטיני, ומאחר שרוב ההתפרצויות האלימות היו בעזה, וחמאס שולט שם, הבעת אהדה לפלסטינים ולחמאס נתפסת כמשהו שאפשר לגזור עליו קופון פוליטי. התמיכה הזאת העניקה לארדואן כוח גם בזירה המוסלמית הרחבה, במזרח התיכון ומחוצה לו, והפכה אותו למנהיג פופולרי מאוד בקרב אוכלוסיות מוסלמיות. לא בקרב ההנהגות, שחלקן אפילו שונאות אותו, אבל בציבור המוסלמי הרחב - בהחלט כן. בסקרי דעת קהל שנערכו בעולם המוסלמי, ארדואן דורג כמה וכמה פעמים במקום הראשון בין המנהיגים. הגישה הבלתי מתפשרת שלו כלפי ישראל, וההצלחה שלו להשאיר את הנושא הפלסטיני בסדר היום גם בשנות האביב הערבי, נותנות לו עוצמה רבה".
שחקנית גדולה בשלולית הקטנה
כל זה מביא אותנו לשאלת העימות הצבאי עם טורקיה. האם זו סכנה ממשית, אני שואל את ד"ר לינדנשטראוס. "זירה אחת שבה קיים סיכון כזה היא הזירה הסורית", היא משיבה. "מיד לאחר נפילת משטר אסד נראה היה שישראל תומכת בפיצולה של סוריה, ואילו טורקיה תומכת בסוריה מאוחדת - שתי גישות שנמצאות על מסלול התנגשות. תוסיף על כך דיווחים שלפיהם טורקיה מתכננת לפרוס בסיסים בסוריה מעבר למה שכבר יש לה היום בצפון המדינה, ושהיא מתכוונת לחזק את יכולת ההגנה האווירית של סוריה. כשצה"ל הפציץ בחודש אפריל את בסיס T4, הפרשנות לזה הייתה שישראל רוצה למנוע מטורקיה להקים שם בסיס אווירי. אז אני מוכרחה לומר שבחודש אפריל הייתי ממש מוטרדת, וזה נראה מאוד לא טוב.
"ואז קרו כנראה כמה דברים. האמריקנים התעוררו, ובמקביל התחילו שיחות בין ישראל לטורקיה בתיווכה של אזרבייג'ן, שהתוצאה שלהן היא מיסוד של קו חם לתיאום בין המדינות. ובאמת כשפרצה 'מלחמת 12 הימים', ולפי הפרסומים בתקשורת הזרה חיל האוויר תדלק מטוסים מעל שטח סוריה, לא הייתה התנגשות בינינו ובין טורקיה. אני חושבת שזה כן מסר הרגעה מסוים. לפחות בנושא של סוריה, יכול להיות שאנחנו מצליחים להתחמק מעימות ישיר".
אבל יש זירה אחרת, סבוכה, שכן מעוררת חששות. "מה שיותר מטריד אותי לטווח הארוך זו האפשרות של התנגשות על רקע מאבקי השליטה במזרח הים התיכון. טורקיה כאמור מובילה מדיניות שלא מקבלת את המציאות הקיימת. היא עושה כמה פעולות, חלקן במישור הדיפלומטי ואחרות הן מה שנקרא 'דיפלומטיית תותחים'. הטורקים חתמו הסכם חלוקת מים כלכליים עם הממשלה בלוב - הסכם שמתעלם מזכויותיה של יוון על פי אמנת הים - וגם שלחו ללוב ספינות קידוח. באותו זמן לוב הייתה בעיצומה של מלחמת אזרחים, אבל עכשיו אומרים שאולי ההסכם יאושרר בפרלמנט הלובי ויהפוך להסכם בין־מדינתי רשמי. זה תקדים מסוכן גם בהקשר הסורי, משום שנשמעים כבר דיבורים על אפשרות של הסכם מים כלכליים בין טורקיה לסוריה. ישראל תמצא עצמה במצב לא פשוט: להסכם כזה יש השלכות על יוון וקפריסין, שאומנם אין לנו ברית רשמית איתן, אבל יש יחסים קרובים מאוד. עלולות להיות לו גם השלכות ישירות עלינו, כי למזרח הים התיכון יש חשיבות קריטית לכל ההיבטים של הקיום בישראל - האנרגיה שמופקת מהגז הטבעי, ההתפלה וכל הסחר הימי שמזין אותנו.
"אנחנו לא לבד בים התיכון, יש הרבה שחקניות שמעורבות, אבל הנכונות של טורקיה לקחת סיכונים באזור היא קבועה יחסית, וממילא האפשרות שנגיע יום אחד להתנגשות היא לא מופרכת. בניגוד לתחושה הרווחת אצל הישראלים, הים התיכון הוא בסופו של דבר שלולית די קטנה. כאשר יש בו שחקנית כמו טורקיה שהדרישות שלה לא סבירות, וגם הגיאוגרפיה לא משחקת לטובת הגעה להסכמים, המצב הופך לנפיץ".
לינדנשטראוס מזכירה גם את הסכסוך הלא פתור בקפריסין, ואת השימוש שטורקיה עושה באזור שעליו השתלטה שם. "בעבר טורקיה החזיקה בקפריסין רק כוחות הגנתיים, אבל היום אנחנו רואים שהיא מתייחסת לחלקו הטורקי של האי כמוצב קדמי. יש לה שם בסיס כטמ"מים וכלי איסוף מודיעין שלא מיועדים רק לזירה הקפריסאית, וכל זה מול החופים שלנו".
ועם זאת, היא מבקשת להעמיד את החששות בפרופורציה נכונה. "בסוף צריך לשים את כל הדברים באיזשהו קונטקסט קצת יותר מרגיע. טורקיה חברה בנאט"ו, ונכון שיש לה תעשיית נשק מפותחת, אבל מה שהיא לא מצליחה לייצר בעצמה היא קונה ממדינות במערב, וכך יש להן השפעה עליה. אנחנו רואים למשל שארדואן לא מותח ביקורת על הפעולה של ארה"ב באיראן - כי הוא רוצה לחזור לפרויקט האף־35 שטורקיה גורשה ממנו, אחרי שקנתה סוללות טילים מרוסיה. אם טורקיה חוזרת לאף־35, יש לזה משמעות, כי עסקה לרכישת מטוסים זה לא דבר חד־פעמי. צריך תחזוקה, צריך חלפים, ולכן כשאתה קונה מטוסים אמריקניים, זה מבטיח השפעה של ארה"ב לעוד כמה שנים קדימה".
לפחות בחזית אחת, ארדואן יכול לרשום לעצמו ניצחון. השבוע הגיע הרגע שטורקיה חיכתה לו במשך ארבעה עשורים: אנשי המחתרת הכורדית PKK, שהיו אחראים לאינספור מרידות ופיגועים נגד השלטונות הטורקיים, הודיעו על התפרקות מנשקם. "זהו למעשה שלב נוסף בתהליך שהתחיל כבר לפני כמה חודשים", אומרת לינדנשטראוס. "בפברואר מנהיג המחתרת הודיע שהארגון יתפרק מנשקו ויתפרק בכלל, במאי הקונגרס של המחתרת הכורדית אישר את ההכרזה, ובסוף השבוע הייתה שרפה סימבולית של כלי נשק על ידי שלושים פעילים. במקביל ארדואן נשא נאום שבו אמר שבעצם אין בעיה אמיתית בין הטורקים לבין הכורדים - כולנו מוסלמים, אנחנו יכולים לעשות ברית בינינו, ומי שחושבים אחרת הם גורמים שרוצים להחליש את טורקיה ומחרחרים ריב ומדון".
האם הפעם התהליך באמת יוביל לפיוס, או שזה עוד ניסיון שנועד לכישלון כמו רבים לפניו?
"עדיין יש מידה רבה של חשדנות וחששות בשני הצדדים, אבל צריך להגיד שהתהליך הזה הגיע רחוק מאי פעם. ההכרזות על התפרקות הארגון מנשקו והצעד הסמלי של שרפת כלי הנשק הם דברים שלא ראינו קודם".
ובחזרה אלינו, אם ישראל רוצה להתנהל נכון מול טורקיה, מה עליה לעשות?
"אני חושבת שהפספוס הוא שאנחנו חושבים על טורקיה רק כמעצמה אזורית. אנחנו תקועים במחשבה על הסביבה הקרובה, מדברים על מאבק סביב ההגמוניה במזרח התיכון - שלא לגמרי ברור איך זה מיתרגם למציאות, כשיש פה כמה מעצמות צבאיות שלא ייתנו לאחת מהן להיות הגמונית. אבל טורקיה היא מעבר לזה. היא מה שהיום שאפשר לכנות middle power. היא לא מעצמה גלובלית, אבל היא מעצמה שהשפעתה חורגת הרבה מעבר לגבולותיה. יש לה למשל נושאת מטוסים. אם את רק מעצמה אזורית, למה את צריכה נושאת מטוסים? זה אמצעי של מדינה שחושבת על השפעה במרחקים גדולים הרבה יותר. כרגע נושאת המטוסים של טורקיה מתאימה רק להמראה אנכית של כטב"מים, אבל בעתיד היא מתכננת להחזיק נושאת מטוסים 'רגילה'.
"במקביל אנחנו רואים את ההתפרסות של טורקיה מבחינת האינטרסים שלה: מעורבות עמוקה באפריקה מצד אחד, ומצד שני התנגשות עם הודו סביב התמיכה של טורקיה בפקיסטן. כלומר, טווח הפעולה שלה הוא רחב, ויש לה גם מנופים של עוצמה רכה. לאורך מרכז אסיה יש שרשרת של עמים טורקיים, וטורקיה גם הקדימה מדינות אחרות בחשיבה על בניית כוח באפריקה, וקנתה שם נכסים והשפעה על האליטות. היא בהחלט עשתה עבודה טובה, וגם את זה צריך לקחת בחשבון - טורקיה היא שחקנית שחושבת לא רק על המזרח התיכון, אלא מעבר לו. מצד אחד אפשר למצוא בזה יתרון מבחינתנו, כי יש לה הרבה מה להפסיד, והיא צריכה לשחק בזהירות. מצד שני, יש כאן מדינה בעלת שאיפות רחבות, ויכולת לא מבוטלת לגרום נזק לישראל".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il