טראמפ משחק באש: המכסים על יפן מזכירים את מלחמת העולם השנייה

תגובתה של יפן לפרוטקציוניזם האמריקני הגובר עלולה להיות קטלנית. בפעם האחרונה שארה״ב ששה אליי מכסים השנה הייתה 1930: ארה״ב הטילה את מכסי סמוט־הולי, ויפן, שהתפרנסה מייצוא משי, נפגעה קשות. המכסים פגעו בגישה היפנית לשוק האמריקני, וגרמו לגל של מכסים מצד מדינות אחרות.

יפן אינה מדינה עשירה במשאבי טבע. איי יפן נוצרו רק לאחרונה, במונחים גיאולוגיים - רוב הסלעים המרכיבים אותה נוצרו ב־65 מיליון השנים האחרונות, בפעילות טקטונית נמרצת, וגם ים יפן המפריד בינה ובין אסיה הוא ים צעיר מאוד, בן כ־20 מיליון שנים. בשל כך יש בה מעט מאוד עתודות נפט, גז טבעי ופחם, ומחסור מוחלט כמעט במינרלים כמו ברזל, נחושת, אבץ ומתכות אחרות, או דשנים ופוספטים. לכן יפן חייבת לייבא כמעט כל חומר גלם, והדרך היחידה לממן את הייבוא הוא באמצעות ייצוא של מוצרים מוגמרים. מכסי סמוט־הולי וגל המכסים שבא אחריהם איימו על עתידה של יפן. הכלכלה קרסה, החקלאים נפגעו קשות, ובטוקיו חיפשו כיצד להבטיח את עתיד המדינה.

לצבא היפני היה פתרון: כיבוש מנצ׳וריה, חבל ארץ בצפון־מזרח סין הגובל בחצי האי הקוריאני. המבנה הגיאולוגי שם קדום הרבה יותר, ורובו סלעי יסוד שעברו התמרה בלחצים עתיקים, בני יותר מ־3 מיליארד שנים. מעליהם הונחו משקעים רבים בתקופת הדינוזאורים, ופעילות גיאולוגית ממושכת העניקה למנצ'וריה עתודות גדולות של מינרלים ודלקים מאובנים. הטריטוריה עשירה במשאבי טבע נחוצים ליפן. בעולם שהסחר החופשי בו נתקל בקשיים, הצבא היפני חשב שהדרך היחידה להבטיח את קיום המדינה היא באמצעות הקמת אימפריה במזרח אסיה. רק אימפריה כזאת תעניק ליפן את הגישה החופשית למשאבים ושווקים.

ב־18 בספטמבר 1931, הצבא היפני פלש למנצ׳וריה. בשנים הבאות הוא הרחיב את הפלישה לחלקים נוספים של סין, ונע במורד החוף שלה. הפלישה היפנית לסין עוררה לחץ אמריקני על טוקיו, ושתי המדינות נכנסו למסלול התנגשות: מסמוט־הולי למנצ׳וריה, ממנצ׳וריה לפרל הרבור, מפרל הרבור להירושימה.

היסחפות בטוקיו

למי שמבין את הגיאולוגיה ואת ההיסטוריה של יפן, ברור שגם היום, ב־2025, ממשל טראמפ משחק באש. הממשל מפעיל לחץ אדיר על יפן לפתוח את השווקים שלה – במיוחד שוק החקלאות – לתוצרת אמריקנית, ובמקביל להשלים עם הטלתם של מכסים אמריקניים על הייצוא היפני, במיוחד על מכוניות. ממשל טראמפ רוצה שטוקיו גם תפתח את הכלכלה שלה - וגם תקבל עמדה פחות תחרותית ליצרנים שלה בארה״ב.

יפן של 2025 אינה יפן של 1931. היא הכלכלה החמישית בגודלה בעולם, משולבת בתוך מערך הבריתות האמריקני, עם עוצמה טכנולוגית ומשיכה תרבותית. האמריקנים לא צריכים לחשוש מפלישה יפנית לסין ולקוריאה, או מהפצצת הבסיסים האמריקניים בגואם ואוקינוואה. מצד שני, יפן של 2025 תלויה במסחר בדיוק כמו יפן של 1931. השילוב של יפן בסדר האמריקני אחרי מלחמת העולם השנייה כלל גישה לשוק הצריכה האמריקני ולסחר הבינלאומי שוושינגטון קידמה. טוקיו לא נזקקה לשקם את הצבא ולחתור לאימפריה, כי כל הצרכים הכלכליים שלה נענו באמצעות סחר חופשי.

יפן היא עדות להצלחת הסדר האמריקני: מעצמה תעשייתית ללא צבא ראוי לשמו, אויב מר של וושינגטון שהפך לבעל ברית נאמן, אומה שהייתה האימה של מזרח אסיה וכעת היא מקור שלו של עושר ושגשוג. עכשיו ממשל טראמפ מערער את יסודות הסדר. טוקיו לא שוקלת לפלוש לשום מקום, אבל היא בהחלט רואה במכסים איום על הביטחון הלאומי שלה. לדוגמה, ראש ממשלת יפן אישיבה הצהיר בפרלמנט: ״אם ניתן הכול [כלומר, אם ניענה לכל הדרישות האמריקניות בתחום הסחר] לא נוכל להבטיח את האינטרס הלאומי שלנו". כלומר, שיחות הסחר עוסקות באינטרס הלאומי של יפן, וממשל טראמפ מאיים עליו.

כשמדינה מרגישה שמאיימים על האינטרס הלאומי שלה, היא מחפשת דרכים להגן עליו. במקרה היפני, קרוב לוודאי שהמשמעות תהיה הגדלת העצמאות, בראש ובראשונה בתחום הביטחוני. אם יפן לא תהיה תלויה עוד בצי האמריקני ובחיל האוויר האמריקני, היא תוכל להגן טוב יותר על האינטרסים שלה במשא ומתן. וושינגטון לא תוכל להשתמש בסיוע הצבאי כמנוף לחץ.

צבא חזק יאפשר ליפן לקדם שיתופי פעולה ביטחוניים במנותק מוושינגטון. הסכמי הגנה עם הפיליפינים ואוסטרליה, שיתוף פעולה צבאי עם וייטנאם ואינדונזיה, אולי אפילו נוכחות צבאית קבועה בסינגפור ותאילנד: מערך בריתות כזה לא יישען על אמריקה, אלא על העוצמה הצבאית הקיבוצית של המדינות החברות בו, בהובלת יפן. במצב כזה, טוקיו תזדקק רק למטרייה גרעינית מאמריקה – אבל גם כאן, שינוי הוא אפשרי. יפן נחשבת ל"מדינת סף" גרעינית, עם החומרים והידע שיאפשרו לה לפתח פצצה בזמן קצר. האפשרות של פצצה יפנית, גם בלי מימושה, תהפוך למנוף לחץ יפני נגד אמריקה: אם האמריקנים לא יתחשבו באינטרסים של טוקיו, טוקיו תשקול להפוך לעצמאית לחלוטין.

אסור גם לטעות ולחשוב שהמצב הדמוגרפי של יפן מבשר שקיעה ותלות בארה״ב. ב־2050 תמנה אוכלוסיית יפן כ־100 מיליון איש, עם כ־16 מיליון גברים שמסוגלים לשרת בצבא. כמדינת אי, יפן צריכה רק להחזיק צי גדול כדי להגן על עצמה, דבר שאינו דורש מיליוני חיילים. הצי האמריקני כולו מונה פחות מ־400 אלף איש.

שינוי טקטוני

כמובן, מצב היחסים בין המדינות עדיין לא חמור כל כך. יפן היא עדיין לקוחה גדולה של אמצעי לחימה אמריקניים, בעיקר מטוסי קרב. אבל זה משתנה, משום שממשלת יפן משקיעה רבות בתעשיית הביטחון שלה. לאחרונה הממשלה גם הסירה את ההגבלות על ייצוא צבאי, מה שיחזק עוד את תעשיית הביטחון של יפן. את מטוס הדור השישי שלה מפתחת יפן עם בריטניה ואיטליה, לא עם ארה״ב.

התעצמות צבאית יפנית גם עלולה להביא לתגובה שלילית מצד מדינות האזור. יפן הייתה האיום העיקרי על מזרח אסיה במחצית הראשונה של המאה ה־20. במדינות רבות עדיין זוכרים את זוועות הכיבוש היפני. יפן אסרטיבית וחזקה עלולה להיתקל בתגובה שלילית מצד מדינות האזור, והן יגיבו לא בהתקרבות לטוקיו אלא בהתעצמות צבאית משלהן. מערך הבריתות היפני יכלול פחות בריתות ויותר הבנות רופפות, ומדינות האזור ינסו לאזן בין הלחצים מצד יפן, סין וארה״ב.

מה וושינגטון תפסיד מהתעצמות יפנית? היום יפן היא העוגן של ארה״ב במזרח אסיה. הברית עם יפן מעצימה את ההשפעה של אמריקה, דרך הקשרים הביטחוניים והכלכליים שיוצרת טוקיו. כדי לבלום את סין, האמריקנים זקוקים לבסיסים שלהם בשטח יפן. משחקי מלחמה מראים שבכל תרחיש מלחמה סביב טאיוואן, ארה״ב תידרש לפעול משטח יפן כדי לנצח. כל זה עלול להילקח מוושינגטון אם יפן תחליט על דרך עצמאית.

ממשל טראמפ מסכן את ההשפעה האמריקנית במזרח אסיה בשביל הורדת מכסים על אורז, בקר ורכבים. אין ספק שזו חובתו של הממשל לדאוג ליחס הוגן כלפי יצרנים אמריקנים. אבל גם אין ספק שהוא אמור לעשות זאת תוך מתן יחס הוגן ואפילו ידידותי לבעלות הברית החיוניות של אמריקה.