חצי שנה בדיוק החזיק הניסוי הסורי. התקוות היו עצומות, וכך גם האכזבה. נכון, לאורך הדרך היו ספקות, אבל היה גם רצון עז להאמין שאולי נפתח עידן חדש במזרח התיכון. למרבה הצער, כל אימרות השפר הוכחו כנכונות. מהאזהרה על הג'יהאדיסט בחליפה, ועד היהפוך כושי עורו. הפעם התקווה לא ניצחה את הניסיון. כן, השבוע נפל דבר. נשף המסכות בדמשק הסתיים. המשטר החדש בראשותו של אחמד א־שרע התגלה במלוא כיעורו. את מראות גזיזת השפמים של שייח'ים הדורים וצעירים דרוזים מושפלים יהיה קשה לשכוח. גם את הלוחמים החמושים עם תג דאעש על האפוד מדקלמים פסוקי קוראן בדרך לטבח. וגם את הצעיר הדרוזי ממג'דל־שמס מניף את דגל ישראל בא־סווידא. נכון לעכשיו, התמונה המחרידה רק מתחילה להיחשף. וכאשר השייח' מואפק טריף, מנהיג העדה הדרוזית בישראל, זעק כי מה שקרה בא־סווידא הוא "7 באוקטובר שלנו", משהו נתקע בגרון. סימני השאלה ענקיים. האם ישראל הגיבה לאט מדי? האם הנשיא טראמפ ימשוך כעת את תמיכתו ב"צעיר הנאה" שפגש בריאד? ואיך יגיבו הטורקים?
הכתובת, צריך לומר, הייתה על הקיר. כבר לפני שלושה חודשים נאלץ צה"ל להתערב בעימות אלים שפרץ בין הדרוזים לכוחות הממשלה הסורית. הטריגר היה תקרית ירי במחסום ממשלתי, שבה הרגו כוחות הממשלה לוחם דרוזי אחד ופצעו תשעה. הדרוזים האשימו כבר אז את משטר א־שרע בטבח אזרחים. וכאשר האלימות נגד הדרוזים קפצה מדרגה, ישראל התערבה. מטוסי חיל האוויר הפציצו סמוך מאוד לארמון הנשיאות בדמשק. ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון כ"ץ הדגישו אז שמדובר בהתקפה ממוקדת, ללא כוונה לפגוע בארמון עצמו. המטרה הייתה הרתעה. המטוסים שידרו מסר ברור למשטר הסורי החדש: עד כאן.
אחמד א-שרע | צילום: AFP
על פניו, המסר עבר. המתח אומנם המשיך לבעבע, אך בשטח לא נצפו תקריות יוצאות דופן. מתחת לרדאר אף החלו להיווצר מגעים ראשוניים בין ישראל לסוריה, כולל דיווחים על פגישות פנים אל פנים של דרגי עבודה בצה"ל עם נציגים סורים באזור קונייטרה. החל דיאלוג. יתרה מזו, טפטופי מידע בישרו על מפגשים חשאיים בדובאי, באיסטנבול ובערים אירופיות. בעקבותיהם התקבלו דיווחים על מפגש חשאי של משלחות משתי המדינות בבאקו, בתיווך אזרי. לקראת ביקורו של ראש הממשלה בוושינגטון, התקווה קפצה מדרגה. הייתה אפילו מחשבה שאולי במהלך הביקור תצא הודעה על סיום מצב האיבה, או לכל הפחות על הקמת מנגנון תיאום ביטחוני בין ישראל לסוריה.
מי שייצג את נשיא סוריה בשיחות מול המשלחת הישראלית הוא אחמד אל־דלאתי, המוכר אצלנו בעיקר כמושל קונייטרה. בכלי התקשורת האמריקניים הוא תואר כ"איש מאחורי הקלעים", זה שמוביל את המשא ומתן, תפקיד המשקף את מעמדו כמתווך ראשי מול קהלים זרים. במאמר שפורסם באתר "אינטליג'נס אונליין" ב־27 ביוני תואר אל־דלאתי כ"אסטרטג נבון" ו"מתווך סודי מושחז", אשר נהנה מאמונו הבלתי מוגבל של הנשיא א־שרע ומונה על ידו למלא את המשימות הרגישות ביותר, כולל דיפלומטיה חשאית ופעילות ביטחונית סמויה.
מחמיא? ללא ספק. אבל מסתבר שזה רק פן אחד של האיש. בעידן שקדם לנפילת משטרו של בשאר אל־אסד השתייך דלאתי לארגון הג'יהדיסטי אחראר א־שאם. ואם בתפקידו הנוכחי הוא מוכר לציבור הישראלי בעיקר כמושל קונייטרה, על פי מקורות יודעי דבר הוא מונה באחרונה על ידי א־שרע ל"ראש מערך ביטחון הפנים בדרום סוריה, עם סמכויות נרחבות בתחומי הפיקוח והאכיפה, כולל טיפול בהתקוממויות וסיכונים שבטיים, ושליטה על רשתות מודיעין ומיליציות מקומיות".
כלומר, אותו איש המתואר כאסטרטג נבון ומתווך מושחז בשיחות החשאיות בין ישראל לסוריה, הוא גם האיש האחראי להתנהלות הברברית של כוחות הממשלה הסורית בפרעות שפרצו השבוע בין השבטים הבדואים לדרוזים בדרום סוריה, ובהמשך להתנהלות הנפשעת של כוחות הצבא הסורי. על פי פרסומים בעיתונות הסורית ודיווחים של פעילים דרוזים מקומיים, המעשים נעשו בכפרים שכוחות הביטחון בפיקודו של אל־דלאתי שלטו עליהם באופן מלא או חלקי. בעיר הדרוזית א־סווידא תועדו מעשי התעללות והשפלה מצד כוחות הממשלה והכנופיות החמושות המזוהות עם גורמים אסלאמיסטיים הקרובים לשלטון.
אף שדלאתי לא הופיע אישית באירועים אלה ואין הוכחה שהוא הורה על ביצועם, מקורות דרוזים ובינלאומיים מטילים עליו אחריות ישירה כמפקד האחראי. על פי הנטען, מדובר בכנופיות אסלאמיסטיות שפעלו בחסות הכוחות שבפיקודו. חלקן אף קיבלו גיבוי לוגיסטי והסברה מאנשי ממשל מקומיים. כך למשל, באתר החדשות יאום7, מהנפוצים והמובילים בעולם הערבי, נכתב כי "אל־דלאתי לא הצליח לעצור את הפשעים שבוצעו על ידי גורמים חמושים במקום, ונוכחותו בשטח לא מנעה את הקטסטרופה ההומניטרית".
יתרה מכך, הסרטונים המשפילים פורסמו דרך ערוצי טלגרם המזוהים עם שירותי הביטחון הסוריים, וההנחה היא כי התיעוד וההפצה נועדו לייצר תעמולה פסיכולוגית, הפחדה ושבירה מנטלית. בתרבות הדרוזית והערבית, גזיזת שפם היא אחד המעשים המשפילים ביותר, כזה שנועד לאיין את הזהות האישית, לפצוע את תחושת הגבריות ולפגוע בשיוך העדתי והתרבותי.
תקרית אחת יותר מדי
ההידרדרות השבוע התרחשה במהירות מטורפת. השינוי עוצר נשימה אם לוקחים בחשבון שרק לפני שבועיים הייתה בישראל מיני־אופוריה לקראת ביקור נתניהו בוושינגטון, עם תקוות ולחשושים על כך שאולי הסכם ביטחוני עם סוריה נמצא בדרך. האופוריה הדביקה אפילו את ההנהגה הדרוזית בישראל. ערב הנסיעה פנה אל נתניהו בחשאי ראש העדה הדרוזית בישראל השייח' מואפק טריף, במכתב שאת תוכנו אנו חושפים כאן לראשונה. במכתבו ביקש השייח' כי "בשם השותפות בין העדה הדרוזית לעם היהודי... מעמד הדרוזים בסוריה והצורך בביטחונם... יעמוד בשיח עם הממשל האמריקני ועם מדינות האזור". הדיווחים על התקדמות במגעים ועל הסדרה אפשרית בין ישראל לסוריה הן "חדשות טובות ומשמחות", כתב השייח', ובאותה נשימה ביקש כי "נושא זכויות האדם וההגנה על המיעוטים בסוריה יהיה חלק ותנאי לכל הסדרה עם המשטר הסורי".
לא חלפו שבועיים, והכול היה כלא היה. מה בדיוק קרה? לכאורה הכול החל בתקרית אחת שבה צעיר דרוזי, סוחר ירקות מא־סווידא, נחטף על ידי בדואים שהקימו מחסום מאולתר על כביש סווידא־דמשק, המכונה גם כביש המוות. היריבויות בין הבדואים לדרוזים הן עתיקות יומין וכוללות קטטות על שטחי מרעה, מאבקי בעלות על קרקע ודרישה לדמי מעבר, ובשנים האחרונות גם סחר בקפטגון על ידי כנופיות בדואים סמוך למשולש הגבולות בין סוריה, ירדן וישראל. אבל זו כנראה הייתה תקרית אחת יותר מדי. בתוך שעות היא הפכה לקרב עקוב מדם בין הבדואים לדרוזים.
וכאן עולה השאלה מה חלקם של כוחות הממשלה והמפקד האחראי אל־דלאתי, איש אמונו של א־שרע, במה שקרה בהמשך. האם הייתה זו תקרית יזומה, או שאל־דלאתי ואנשיו נגררו פנימה והחליטו לסגור חשבון עם הדרוזים, יחד עם הכנופיות האסלאמיסטיות הנלוות, ממש כפי שעשו עם העלאווים לפני שלושה חודשים. על פי המרכז הסורי לזכויות אדם, יותר מאלף בני אדם נרצחו אז, רובם בהוצאות להורג. גם אז המעשים לוו בהשפלות קשות, כולל הזחלת העלאווים על ארבע ודרישה מהם לנבוח כמו כלבים.
כוחות המורדים הסורים בא-סווידא | צילום: AFP
אבל ראו זה פלא, בוושינגטון ובבירות אירופה העדיפו לעבור לסדר היום, בעיקר מחשש שסוריה תתפרק וכל חלופה תהיה גרועה יותר. א־שרע מצידו השמיע את הזמירות הנכונות, הבטיח לבדוק ולהעמיד לדין, ואמר שמטרתו לחיות בשלום עם כל שכניו. וזה עבד. לא רק בגלל החשש, אלא גם בגלל התקווה שסוריה החדשה תהפוך לשוק המתפתח החדש של המזרח התיכון. והמיליארדים רק מחכים שיאספו אותם מן הרצפה, בעסקאות גז, אנרגיה, טלקומוניקציה ונדל"ן. שהרי סוריה, א־שאם, היא גן העדן של המזרח התיכון, ודמשק על ארמונותיה וחצרותיה הנסתרות היא מעיין מפכה של נדל"ן.
השיא הגיע במחצית מאי, במהלך ביקורו של הנשיא טראמפ בסעודיה. במהלך מפתיע נקרא אז א־שרע לארמון בריאד, ונועד עם יורש העצר הסעודי ועם נשיא ארה"ב. טראמפ התרשם מאוד מ"הבחור הנאה" שפגש, ביקש ממנו לחבור להסכמי אברהם, ובהמשך יצאה ההודעה שהסנקציות יוסרו מעל סוריה כדי "לתת לה צ'אנס". מכאן העניינים התגלגלו הלאה. א־שרע נפגש בהמשך גם עם נשיא צרפת מקרון. מצעד אנשי העסקים לדמשק יצא לדרך. בביקורו של נתניהו בוושינגטון לפני שבועיים גילה טראמפ שנתניהו היה בין ראשי המדינות שביקשו ממנו להסיר את הסנקציות מעל סוריה. מה היו השיקולים של נתניהו? הוא לא התייחס לכך בעצמו, אבל יש להניח ששיקולים אסטרטגיים, בעיקר ככוח בולם להשפעה הטורקית בסוריה, שיחקו תפקיד מרכזי. השיקולים האלה שרירים וקיימים גם עכשיו.
שלשום העסק כולו קפץ מדרגה. לאחר שממדי הטבח החלו להתברר, מאות צעירים דרוזים זועמים פרצו את הגבול מישראל לסוריה. במקביל פתח צה"ל בסדרה של פעולות קרקעיות ואוויריות יזומות. כולל הפצצת קריית המטה הכללי של צבא סוריה בדמשק. ובעוד שר הביטחון ישראל כ"ץ הבטיח ש"החלו המכות הכואבות", נתניהו פנה אל "אחיי אזרחי ישראל הדרוזים" באומרו כי "אנו פועלים להציל את אחינו הדרוזים ולחסל את כנופיות המשטר". זמן קצר לפני כן הפציע נשיא סוריה, ולאחר שלושה ימי פרעות שבר שתיקה בהודעה מוזרה וחלבית: "אנו עוקבים בעניין אחר ההפרות המצערות שהתרחשו באזורים מסוימים במחוז סווידא... פעולות הנכללות במסגרת התנהגות פלילית אינן מקובלות... אנו מאשרים את מחויבותנו המלאה לחקור את אירועי א־סווידא ולהעמיד לדין את האחראים". נוסח שמזכיר אחד לאחד את הודעתו בעקבות הטבח בעלווים.
אבל מה שקרה לפני שלושה חודשים אינו דומה למה שמתרחש עכשיו. שלוש שאלות עקרוניות ניצבות כרגע על הפרק. האחת, מדוע המתינו בישראל שלושה ימים לפני שהצבא הטיל את כובד משקלו לזירה, והאם זה קשור לתיאום השקט עם וושינגטון. שאלה שנייה, מדוע אפשר א־שרע את הטבח בדרוזים – האם הדי־אן־איי הג'יהאדיסטי גבר עליו, או שהיה פה מהלך מתוחכם של ניסיון להשתלט על שטחים קרובים לגבול עם ישראל. ושאלה שלישית, האם זו תחילת הסוף. האם סוריה בדרכה להתפרק לאזורי השפעה טורקית וישראלית, כשבתווך מקרטע שלטונם של הג'יהאדיסט בחליפה וסגנו אחמד אל־דלאתי. האם הוא ישרוד בארמון בזכות משמר נשיאותי של אויגורים מלוכסני עיניים, יברח לחלב או איסטנבול, או שהמערב בכל זאת ינסה לייצב אותו בדמשק. כל האפשרויות פתוחות.