"פער הבנה אדיר": הטייס-לשעבר שמנסה להסביר לישראלים את סין

הריאיון עם אמיר גל־אור היה אמור להתקיים פנים אל מול פנים במשרדיו באזור שרונה בתל־אביב, אבל אז פרצה המלחמה מול איראן, והעברנו את השיחה לזום במקום לקיים אותה ליד המטה הכללי של צה"ל. דווקא משום שכמה שעות לפני הריאיון החלה הפסקת האש בין ישראל לאיראן, גל־אור ביקש ממני דחייה של כמה שעות: הוא לא רק איש עסקים שמתמחה בסין, אלא גם טייס וסגן־אלוף במילואים, שכבר לא טס מבצעית אבל נקרא לדגל ושירת במילואים בזמן המלחמה, וכנראה היו לו עוד עניינים לטפל בהם כדי לסגור את המבצע.

סיפור שירותו הצבאי והשקפותיו על הלחימה של חיל האוויר מרתקים, אבל את העיסוק בכך נדחק לשולי הכתבה: הפגישה עם גל־אור, לרגל צאת ספרו החדש "לעבוד עם הסינים" (כנרת זמורה), נועדה לעסוק בלב הביוגרפיה האזרחית שלו. גל־אור עובד בסין כבר עשרים שנה, והוא ניהל שם 250 השקעות שונות בסכום כולל של יותר משני מיליארד דולר. הוא כבר הספיק לעשות שבעים אקזיטים בהשקעותיו, ובכל זאת, התפלאתי שהפרק הפותח של הספר עוסק באוכל.

"יש דברים שמשותפים לכל בני האדם", הוא משיב לפליאתי. "כשאתה רוצה לעבוד עם סין או להבין אותה, צריך להתחיל במשותף ולא בשונה. בסיס משותף נותן כניסה אנרגטית וזורמת למצב שיש בו הרבה אי ידיעה ועמימות. עם כולם אפשר לדבר על אוכל ושתייה, כי כולם אוכלים, כולנו בני אדם. אוכל ושתייה מייצגים אותנטיות. סינים מתקשים לדבר בגלוי, בטח עם זרים, והאוכל והשתייה מביאים אותם למרב הפתיחות. יש בסין חוק בלתי כתוב שאומר שמה שנאמר בחדרים תחת השפעת אלכוהול או בארוחות חברתיות בכלל הוא לא לפרוטוקול, מה שמאפשר הרבה גמישות.

"ויש עוד עניין. יש מחסום ישראלי שקשור באוכל הסיני. יש מי שלא נוסעים לסין כי הם מפחדים שלא יוכלו למצוא שם אוכל כשר, או שיקפוץ להם כלב מהצלחת, דברים מהסוג הזה. זה לא המצב. האוכל שלהם צבעוני ויפה. הוא אולי לא מוכר לנו, אבל יש להם מכל הבא ליד. בכל מקרה, כלבים לא קופצים מהצלחת, ואם תרצה לאכול כשר הם ידאגו לך".

איך ומתי הגעת לסין?

"בשנת 2002 אחי עבד שם בחברת הייטק ואמר לי שעולם החדשנות מתחיל לבעבע בסין. 'זה כבר לא רק ייצור, וזה שווה מבט'. הבטתי, ואז שכנעתי את חברת כלל תעשיות לבדוק את העניין עם קרן אינפיניטי. התחלנו ללמוד בתזמון נכון מאוד, כשהסינים התחילו להיות פתוחים לכל מיני מודלים חדשים כמו השתתפות של קרן השקעות שיש בה סיכון, מה שלא היה בעבר. הם גם נפתחו לישראל. היה לנו גם הרבה מזל כשבנינו מערכות יחסים נכונות עם שותפים נכונים".

אחרי עשרים שנה של עבודה בסין, למה לכתוב ספר עליה רק עכשיו?

"לישראלים ולהנהגה בישראל יש פער ידע אדיר בהבנה של סין - אולי הגדול ביותר במערב. זה מגיע לכדי בורות. יש לכך השפעות פוליטיות, גיאופוליטיות ועסקיות, ואני רואה בכך סכנה. יש לזה סיבות: אין פה קהילה סינית, השפה כאן היא עברית, אנחנו לא מקבלים הגירה סינית מלבד מכסה של פועלי בניין, ואנחנו מתפקדים כמו מדינת חסות של ארה"ב. אנשי עסקים מסתכלים על סין כהזדמנות עסקית לשוק גדול וחדש יחסית, והמדינה מתייחסת לסין כאל עוד מדינה על הגלובוס, ולכן דיפלומטים שלנו מגיעים לשם לשנתיים־שלוש. אבל סין מסובכת, גדולה וחשובה. היא לא סתם עוד מדינה. אף אחד בארץ לא הנגיש ידע על סין באופן יעיל - יש מומחים ויועצים, אבל אף אחד עוד לא ארז את זה באופן הוליסטי. אני רואה בספר הזה מעשה ציוני, ולכן כתבתי אותו בעברית ולא בסינית או באנגלית".

"יש מי שלא נוסעים לסין כי הם מפחדים שלא יוכלו למצוא שם אוכל כשר, או שיקפוץ להם כלב מהצלחת. זה לא המצב. האוכל שלהם צבעוני ויפה. הוא אולי לא מוכר לנו, אבל יש להם מכל הבא ליד. בכל מקרה, כלבים לא קופצים מהצלחת"

אפשר להבין את היחס הישראלי לסין. במלחמה נגד איראן, סין לא הייתה מעורבת. היא פסיבית ולא משפיעה על התהליכים החשובים שקורים כאן.

"לסין יש אינטרס לעבוד בין המלחמות, לא בתוכן, ואת זה היא עושה בהחלט. יש סביבנו הרבה נשק סיני והסכמים שקשורים לאנרגיה, אבל זה נעשה בדרך הסינית, מתחת לרדאר. הם לא יילחמו באזור שלא שייך להם. אנחנו תלויים באמריקה והיא תמיד תהיה נקודת הייחוס הטבעית שלנו, אבל זה לא אומר שצריך להיות בורים כלפי משהו שנוגע בנו בכל מובן אפשרי. קצת פרובינציאלי לחשוב רק על אמריקה כל הזמן. אנחנו תלויים בארה"ב מהרבה בחינות, אבל להסתכל רק עליה זה על סף הזנחה אסטרטגית. צריך לקחת בחשבון שסין גדולה הרבה יותר מארצות הברית, והיא מתחדשת במהירות ומשפיעה עלינו גם בלי שאנחנו שמים לב - מספיק שיש בסביבה שלך טיקטוק, רכב סיני או טלפון סיני. בסריקות CT או MRI, רוב הסיכויים שמשתמשים במערכת סינית. הנשק שמכוון כלפינו במזרח התיכון היה רוסי ועכשיו הוא יותר ויותר סיני. בשלב מסוים הוא יהיה מאוד סיני. הסינים מסתכלים עלינו מהחלל, הם אלה שנחתו בצד הרחוק של הירח, והם מפתחים עכשיו כלים שיהיו בעלי השפעה גדולה מאוד על יכולות התקשורת שלנו. יש אלמנטים בבינה המלאכותית שהסינים חזקים בהם יותר מכל מדינה אחרת בעולם. זאת פרובינציאליות לא להסתכל על כל הדברים האלה".

בסין עצמה יש יחס דו־ערכי ליהודים ולמדינת ישראל: מצד אחד הערצה, מצד שני רתיעה.

"יש הערצה, ולטעמי היא לא מוצדקת בחלק מהמקרים. הם לומדים את ההערצה הזאת כבר בבית הספר היסודי. יש אישים שמזוהים כיהודים ואלמנטים מטפוריים שמחוברים ליהודים - איינשטיין הוא דוגמה קלאסית, אבל גם שר החוץ האמריקני הנרי קיסינג'ר, שפתח את סין לעולם וגם הוא היה יהודי, ומסמל אצל הסינים את ההשפעה היהודית הגדולה בארצות הברית. בצד הפילוסופי, קרל מרקס היה יהודי ותורתו ניצבת בבסיס הקומוניזם של סין.

"מצד שני, באזורים מסוימים בסין יש אנשים שהכינוי שלהם הוא 'היהודים של סין' – כינוי לקבוצות של סוחרים טובים שתמיד יעבדו עליך, בעיקר במזרח המדינה. אז מתייחסים ליהודים כאנשי עסקים טובים, אבל גם מתייחסים אליהם באנטישמיות כשהדבר מנוגד לאינטרס הסיני, וזה מה שקורה עכשיו במידה מסוימת במישור הגיאופוליטי. כשהאינטרסים של שתי המדינות מתנגשים - זה מהר מאוד הופך להיות מ'היהודים החכמים האלה' ל'היהודים הרמאים האלה'.

"הישראלים נחשבים שנויים במחלוקת בעיקר בגלל המתח עם הערבים, אבל יש הערצה לחדשנות הישראלית. הסינים יודעים שבישראל צומחים זוכי נובל, והם רוצים ללמוד את הגנום הישראלי החדשני".

יש סיכוי לשנות את היחס הסיני למדינת ישראל, או שאנחנו חלק קטן ממאבק הענקים בין סין לארה"ב?

"ודאי שיש סיכוי. הקשירה המוחלטת בין ארה"ב לישראל, מזווית הראייה הסינית, היא פשטנית בעיניי. המזרח לא עובד ככה, הוא עובד עם ניואנסים, עם 'גם וגם'. הסינים יכולים לשנוא את היפנים, האויב הכי גדול שלהם, אבל הם יעשו איתם עסקים מהבוקר עד הערב ויעריצו אלמנטים בתרבות שלהם. אתה יכול לרצות לכבוש את טייוואן ולהגיד שהיא בדלנית ועובדת עם האמריקנים, ומצד שני לעשות הכול כדי להיות מקורב אליה. אומרים שהסינים הם נגד ישראל, ואני אומר: משרד החוץ הסיני הוא נגד ישראל, אבל משרד התעשייה והטכנולוגיה בעד ישראל. איך זה יכול להיות במפלגה קומוניסטית עם קו אחד? התשובה היא שזה פשוט לא נכון. משרד החוץ תמיד יהיה נגדך, בגלל האינטרסים הגיאופוליטיים שלו, אבל בכל מה שקשור לסחר וטכנולוגיה המצב יהיה אחר לגמרי. טראמפ משתמש בניואנסים כאלה מצד ארה"ב. חוסר היכולת הישראלית להבחין בניואנסים הוא פשטנות על סף הפרימיטיביות".

קשרים, נמרות וצנזורה

ספרו של גל־אור מחולק לארבעה חלקים: "עוגני בסיס לקשר עם הסינים", "מאפייני עבודה עם הסינים", "תחומי פעילות רלוונטיים בסין" ו"ידע כללי נדרש". הכותרות נשמעות כאילו הן פונות לאנשי עסקים במיוחד, אבל בספר יש גם הרבה ידע שרלוונטי לכל מי שסין מעניינת אותו, כולל אופי, תרבות, גיאוגרפיה ודמוגרפיה. למשל, גל־אור חשף אותי למושג "גואנשי" – הכינוי הסיני לרשת הקשרים החברתיים של האדם. "קשרים חשובים לכולם, כמובן, אבל בסין הגואנשי הוא משאב הכרחי", אומר גל־אור. "בלעדיו לא תוכל ליישם את מה שאתה רוצה, כולל היכולת להיחלץ ממורכבויות ולפתור בעיות. במערב אפשר להצליח על בסיס השכלה, ידע או טכנולוגיה, בתוספת של מרץ – אבל בסין, בלי הגואנשי אפשרות ההצלחה יורדת כמעט לאפס.

"גם עניין הקולקטיב, ההחלטה וההתייעצות בקבוצות, חזק בסין הרבה יותר מאשר במערב. קשר של שותפות גורל, קהילה בהקשר הרחב שלה כמו בישראל, לא קיים בסין. מה שחשוב בסין זה קשר אישי. העובדה שאנחנו חיים באותה העיר ובאותו המחוז לא מקרבת בינינו. כששני סינים נפגשים בחוץ לארץ זה לא כמו ששני ישראלים נפגשים. המחויבות של סיני לגואנשי שלו חזקה, והוא לא יפגע בה בקלות. הישראלים יפעלו לפי האינטרס האישי יותר מאשר לפי האינטרס של הקשר החברתי: הגואנשי הישראלי חם ונעים עד שזה מגיע לקונפליקט, ואז ינצח האינטרס האישי. אבל בסין הגואנשי ינצח גם במחיר פגיעה אישית".

"הסינים לא רוצים לשים את מי שנמצא מולם בסיטואציה לא נוחה. הם שואלים כך שהתשובה תהיה צפויה ולא תאתגר את הנשאל. זה חלק מהתרבות. הם לא יכניסו לך מתחת לחגורה. לא ישאלו אותך למה ישראל תוקפת באיראן אלא איך אתם דואגים לביטחון האישי שלכם במלחמה"

אתה כותב בספר ש"הסינים לא שואלים שאלות, הם שואלים תשובות".

"הסינים לא רוצים לשים את מי שנמצא מולם בסיטואציה לא נוחה. הם שואלים כך שהתשובה תהיה צפויה ולא תאתגר את הנשאל. זה חלק מהתרבות. הם לא יכניסו לך מתחת לחגורה. למשל, לא ישאלו אותך למה ישראל תוקפת באיראן או למה היא הורגת אנשים בעזה. השאלה לא תעלה לשולחן, וישאלו אותך משהו שיהיה לך נוח יותר לענות עליו, כמו למשל איך אתם דואגים לביטחון האישי שלכם במלחמה. זה נכון ברמה הממשלתית וגם ברמה האישית. הדעתנות הישראלית מוחצנת, בעוד הדעתנות הסינית מופנמת והם לא ישתמשו בה ככלי. יש לזה יתרונות ויש לזה מחיר. הישראלים רואים בחיכוך כלי עבודה, הסינים נרתעים ממנו".

זה עניין של תרבות או של אופי אישי נפוץ?

"קודם כול, תרבות ארוכת שנים הופכת בשלב מסוים גם לאופי אישי. אינטלקטואלית, אולי בשלב מסוים הם ירצו לשאול אותך משהו פחות נוח, אבל זה לא עולה באינטואיציה שלהם. הם מאמינים שעדיף להתקדם לאט ובהרמוניה ולא מהר. אז אני לא אבין בשלוש השנים הקרובות, זה בסדר, יותר חשוב לי שנשמור על חיכוך מזערי ונתקדם לעבר האינטרסים שלנו. ההרמוניה והקבוצה חשובות יותר מההתקדמות. לכן פועלים סינים יהיו טובים פי כמה יותר מפועלים הודים, למשל, כי הם עובדים בקבוצה".

הנשים הסיניות, כתבת, הן "נמרות בעור של כבש". זה דורש הסבר.

"בעיניי זה משפט פמיניסטי. הדימוי של האישה הסינית הוא עדין, מנומס ושותק, אבל הנשים הסיניות שולטות בחברה הסינית הרבה יותר ממה שנראה לעין. אם אתה רוצה לעשות דברים בסין באופן מקצועי, נקי ויציב - תעבוד תמיד עם אישה. הן מתבטאות הרבה פעמים בעדינות, ויש להן נימוס תרבותי של שליטה עצמית, אבל במציאות הן שולטות בכסף בבית ובכספים בחברות הגדולות. מה שהן רוצות שלא יקרה - לא יקרה. הן יודעות להפעיל את הנשיות והחשיבה הרוחבית שלהן במצבים מורכבים. בישראל הנשים שמות דגש על המשפחה והבית, אבל בסין בלי אישה יציבה אין לך פרנסה".

סין אינה דמוקרטיה במובן המערבי, כמובן, וגל־אור לא מתעלם מכך. למשל, בספרו הוא מסביר את הצנזורה של הרשתות החברתיות בסין: "השליטה הלאומית במרחב הדיגיטלי עלתה דרמטית בשנים האחרונות עד רמת האלגוריתמים, במטרה למנוע סיכונים לצד יישום של עקרונות השליטה הלאומית במרחב הדיגיטלי. אין בסין מקום רב לאנונימיות, מתוך ראייה של שיתוף ושקיפות פעילות הפרט למען תועלת ומזעור סיכונים לאומיים".

בתור ישראלי בוטה שאינו מתכוון לחכות שלוש שנים כדי להבין, זה נשמע לי כמו דקלום של הסברה סינית של מדיניות בלתי דמוקרטית.

"ברגע שתבין שהסינים לא דמוקרטים גם בתרבות שלהם, אתה תזרום עם ההבנה שלהם. במסגרת הערכים שלך הדמוקרטיה שווה הכול, ואתה מסתכל בעיניים דמוקרטיות על המצב, אז ברור שאתה מזדעזע. ברגע שאתה מבין שהם לא דמוקרטים וגם לא מבקשים להיות דמוקרטים, תחשוב אחרת. הם רוצים יעילות. שיתוף הידע מייצר לי עוד ידע, משפר את איכות חיי ומעלה את הביטחון האישי שלי - זה בדיוק מה שרציתי, ובשביל זה ויתרתי על כמה דברים. אם אתה רוצה להגיד 'אני מתנהל רק עם מדינות דמוקרטיות', זכותך. כדמוקרט אני ודאי מתנגד למדיניות הסינית, אבל מצד שני אני מבין למה זה טוב להם".

זה לא מדרון אידיאולוגי חלקלק?

"אני לא מגיש כתב הגנה לסינים, אני מסביר את המציאות ומשקף אותה. אני לא נכנס לסוגיה הדמוקרטית בסין כי אני יודע שהיא לא על הפרק. אנחנו חיים בתרבות אחרת לגמרי, שחיה על תרבות הוויכוח ועל חופש המחשבה. בדי־אן־איי שלנו אנחנו מתנגדים לצנזורה, ומאמינים שהוויכוח מייצר את הרעיון הבא - כל התרבות היהודית יושבת על זה. יש אימפריות שניסו בעבר להחיל את התרבות שלהן על עמים אחרים, כולל האמריקנים, וזה לא עבד. לשמחתי היום הם מנסים קצת פחות".

שעת נסיגה

גל־אור (62) גדל בחיפה ולמד בבית הספר הריאלי, אך גם שהה בילדותו בארה"ב כשהוריו - מרצים בטכניון – חקרו ולימדו מעבר לים. בנעוריו היה חניך תנועת הנוער העובד והלומד, ואף שיועד לגרעין של התנועה הוא התגייס ויצא לקורס טייס. במלחמת לבנון הראשונה שירת בטייסת עם רון ארד, והשתתף בגיחה שארד לא שב ממנה. כשהיה בן 27 השתחרר מהצבא ונכנס לתחום היזמות כשהקים כמה חברות בטכניון על בסיס טכנולוגיה שפיתחו עולים חדשים מרוסיה. בהמשך ייסד את קרן אינפיניטי, המשקיעה כיום בהיקף של כ־2 מיליארד דולר, וגם היה יו"ר הקרן במשך שנים. הוא נשוי לעינת ואב לשני בנים, שניהם אנשי עסקים בסין ("רז, בני בן השלושים, הוא ממש ידוען בסין, הזר עם הכי הרבה עוקבים ברשתות החברתיות - כ־150 מיליון נכון לעכשיו"), ולשתי בנות שמשרתות בצה"ל בתפקידי לחימה.

בשנים האחרונות הוא נסוג מעט מסין, עסקית ואישית גם יחד: הוא חזר לגור בישראל ונוסע לסין הרבה פחות. לנסיגה שלו מסין הוא מעדיף לקרוא "התאמה למתרחש": "אינפינטי עדיין פעילה מאוד בסין", הוא אומר, "אבל עשינו תהליך לוקליזציה, כלומר העברנו אותה לידיים סיניות והפכנו לבעלי מניות מיעוט, בגלל כל מיני שינויים מבניים בסין".

המגמה הזאת החלה בימי מגפת הקורונה, שבהתפרצותה היה גל־אור דווקא בארץ. "הגענו ארצה בחופשת ראש השנה הסיני, ולא יכולנו לחזור", הוא מספר. "עזרנו לסינים מאוד בתחילת הקורונה – במסכות, בכלים רפואיים, בוובינרים עם רופאים. פתחנו להם את כל הדלתות, עד שהמצב התהפך והם עזרו לנו במידע ובידע שהיה להם. בשלב מסוים בני עמית טס לשם לעסקים שלו, ונדבק במהלך הטיסה. עם הנחיתה בסין והגילוי שהוא נדבק, הוא נכנס למעין צינוק למשך 48 יום בלי שנדע מה יקרה איתו. זה היה אגרסיבי מאוד. גם אני טסתי במהלך הקורונה ונכנסתי להסגרים קשים, אבל לא חליתי ולכן זה היה יותר קל. השתחררתי אחרי עשרה ימים".

ההסגרים הללו היו אירוע דרמטי, והם השתלבו ברושם שהותירו בו הלחצים הגיאופוליטיים הכבדים שהפעילה ממשלת סין בהונג־קונג. "קרו בשנים האחרונות תהליכים אידיאולוגיים בסין. יש נסיגה בהרבה היבטים, גם מעשיים - לא מאפשרים לך לקחת דברים קדימה - וגם אידיאולוגיים. אני חושב שהסינים מגזימים בחזרה שלהם לאידיאולוגיה של פעם בסגנון מאו. זאת טעות. אבל השינוי קיים, ואני לא הולך בכוח נגדו אלא מתאים את עצמי למציאות. הידע שאני צובר על סין עדיין גדל, כי גם אם אני פועל שם פחות זה לא אומר שאני לא ממשיך להבין מה קורה שם".

אתה מותח ביקורת על הממשל הסיני - שלטון ריכוזי ואוטוקרטי. אתה לא חושש?

"אני חושב שצריך להסתכל למציאות בעיניים, לראות את הדברים הטובים והפחות טובים ולא להגזים באמירות קיצוניות. בסוף אני ציוני. אם סין פועלת באופן שלא טוב לישראל וגם לסין, אני אגיד את הדברים גם אם המחיר יהיה שמישהו ישאל 'איך אתה מעז להגיד את זה'".

"בשנים האחרונות קרו תהליכים בסין. יש נסיגה בהרבה היבטים, גם מעשיים וגם אידיאולוגיים. אני חושב שהסינים מגזימים בחזרה שלהם לאידיאולוגיה של פעם בסגנון מאו. זאת טעות. אבל השינוי קיים, ואני לא הולך בכוח נגדו אלא מתאים את עצמי למציאות"

חוץ מרז, גם בנך עמית ממשיך לעשות עסקים בסין.

"שניהם גדלו שם והם דוברים את השפה, זה יתרון בולט שלהם. אני ורסטילי ויכול לפעול בכמה מדינות, גם כי חייתי כמה שנים בארצות הברית. שים אותי בכל מקום ואני מסתדר. אבל להם יש יתרון גדול בסין. אני רואה את השהות שלהם שם כערך אסטרטגי למדינת ישראל, וחושב שאנחנו שגרירים טובים יותר מאשר שגרירות ישראל בבייג'ינג".

כאמור, בתור טייס קרב במילואים – שכבר אינו טס - השתתף גל־אור במלחמה עם איראן. "חווינו במלחמה הזאת את ששת הימים על סטרואידים", הוא מעיד. "זה המבצע הכי הרואי מאז קום המדינה, ועשינו אותו בצורה סופר־מתוחכמת עם שילוב בין החילות, זה לא היה רק חיל האוויר. אני נדהם לראות את ההבדל בין פעם לעכשיו. פעם כל חייל היה בנפרד עם המשימות שלו. היום כולם עובדים כיחידה אחת – המודיעין, המוסד, חיל האוויר וחילות נוספים. השילוב הזה הוא קסם: עבודת צוות בלי אגו ועם הרמוניה מדהימה בין טכנולוגיה לאנשים. תצוגת תכלית של החדשנות הישראלית".

מישהו בחיל האוויר חשב שנוכל לטוס מעל איראן ככה, עם אפס נפגעים?

"זה אולי יישמע לוחמני, אבל אני מתנגד לגישה שרואה ב'אפס נפגעים' יעד. זה יוצר מקצוענות מדהימה, ולא מפתיע אותי ששום מטוס לא נפגע כי מחקנו את ההתנגדות האפשרית מבחינה צבאית - כשהורדת את ההגנה האווירית נשארה לך רק אפשרות של תקלה טכנית. אבל מה שמפריע לי הוא שכשאתה מקדש את היעד הזה כיעד עליון, אתה מפחד לקחת סיכונים. למשל אתה לא עושה פעולה קרקעית במקום שעדיף לפעול קרקעית, אתה מפחד לשלוח את הסיירת, אתה לא מאפשר למטוסים לרדת מגובה מסוים. זה מתחיל להיות יותר מדי בדי־אן־איי שלנו, וגם של האמריקנים".

מה יכולנו לעשות אחרת אם לא היה יעד של אפס נפגעים?

"היינו יכולים לפעול הרבה יותר מוקדם. הגענו לרמת סיכון מטורפת כדי להחליט לעשות משהו נגד התמנון הזה. הסיכויים שהמבצע היה קורה תחת ממשל אמריקני אחר או במצב פוליטי אחר בישראל הם כמעט אפס. למזלנו נוצרה קונסטלציה שטראמפ נבחר ושהמערכת הפוליטית בישראל הציבה את נתניהו באופן שהוא צריך לצאת מהדחיינות האינסופית שלו. כמי שטס עם רון ארד אני מבין ומכבד את שיקולי הזהירות, אבל מול איום קיומי אסור לתת למפלצות האלה לגדול כי אתה מפחד לפעול. רק כשאין לך ברירה אתה אומר 'נצא למבצע וימותו 4000 איש'? למה היית צריך להגיע למצב הזה? זה חוסר אחריות לאומי־מנהיגותי, להגיע לרגע שבו היית צריך הצלחה מדהימה כל כך כדי לצאת מזה טוב. גם את חיזבאללה היה צריך להשמיד קודם".

אתה חושב הרבה על רון ארד? בקלות זה היה יכול להיות אתה.

"טייסים לא בנויים למחשבות כאלה. חונכנו להסתכל רק קדימה. המקרה הזה קיים אצלי כפצע וצלקת, ודאי, והחטופים עומדים מול עיניי כל הזמן. כל חטוף הוא עוד רון ארד. היה אפשר להוציא אותו בזמנו תמורת 3 מיליון דולר ושחרור של מאה אסירים בדרג בינוני, היה חלון זמן של שנה לעשות עסקה כזאת ורבין סירב מסיבותיו. לטעמי אי אפשר להצדיק את זה, ואת אותה הטעות עושים גם עכשיו. אני מבטיח לך שיהיו פה רון ארדים. מי שחושב שנקבל את כל חמישים החטופים - זה לא יקרה, יהיו כמה שלא נדע מה קרה להם בדיוק כמו שקרה עם רון. היה אפשר לתעדף את שחרורם במחיר של סיכון, והסיכון הוא לעשות עסקה שברור שתפר אותה. אתה הרי לא תוכל להשאיר את האיום כמו שהוא, אתה צריך לעשות עסקה ולהפר אותה. אני מבין את השיקולים ואת האילוצים, אבל המחיר המוסרי הוא אדיר, גם במקרה של רון ארד וגם כיום".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il