השיחות שישראל מקיימת בימים אלה עם השלטון הסורי לפי דיווחים שונים, מעוררות רגשות מעורבים אצל יוצאי סוריה שנמלטו ממנה וחיים בישראל. הזיכרונות הנוסטלגיים מציפים את ליבם ואולי גם התקווה לבקר במולדתם, אך מנגד הם חוששים שישראל עלולה שלא להבין נכונה את הכוחות הפועלים בסוריה.
"אני לא יודע לומר אם יהיה הסכם כלשהו, הסכם משמעו הכרה במדינת ישראל", אומר משה כהן, ראש המרכז העולמי למורשת יהדות ארם צובא, היא חלבּ שבסוריה. "אומרים שאולי מדובר על הסכם אי־לוחמה, בלי הכרה בישראל". כהן מזכיר כי מפלגת הבעת' שהחזיקה בשלטון בסוריה עד דצמבר 2024 הייתה לאומנית במיוחד. "ייתכן שהשלטון החדש בסוריה אכן פרגמטי יותר ופתוח יותר לעולם. קשה לי להשוות, אבל גם גרמניה הנאצית 'חזרה בתשובה', אז אני לא יודע מה להגיד. אם זה אכן המצב, המתכונת המשפטית לא חשובה. אם קודם יהיה הסכם אי־לוחמה ואחר כך הסכם שלום, העם בגדול יתיישר".

הרב יוסף חמרה מארה"ב מבקר ברובע היהודי העתיק בדמשק, בפברואר | צילום: AFP
לדברי כהן, "רוב העם הם אנשים טובים, והם היו ביחסים טובים עם היהודים. הנוצרים הסורים היו אוהדים מאוד כלפי היהודים. הילדים היהודים למדו אצלם בחטיבות הביניים ובתיכון, והנזירים והנזירות עזרו להם רבות. חלק גדול מהנוצרים עזבו בשנים האחרונות, כשראו שסוריה הולכת לקיצוניות אסלאמית. אני באופן אישי חושב שאחרי שהעם עבר מלחמת אזרחים קשה, ורבים עזבו לאירופה - מדברים על חמישה מיליון איש שעזבו את סוריה, סולתה ושמנה של החברה - מתוך ראייה פרגמטית הם יעשו הסכם שלום עם ישראל. אם אכפת להם מסוריה, צריך לדאוג שלפחות חלק מהאזרחים יחזרו".
ההתנהלות של שלטונות סוריה כלפי ישראל והיהודים הייתה מפתיעה לעיתים, מספר כהן. "אחד העשירים הגדולים בקהילת יהודי חלב בארצות הברית וסיפר לי שכאשר בא לביקור בסוריה, השלטונות שלחו שני שוטרים על אופנוע שילוו אותו בביקור בבית הכנסת הגדול בג'מיליה ובמקומות נוספים. ב־1994, כשנפטר הרב יעקב קצין שהיה זקן הרבנים של קהילת היהודים הסורים שבברוקלין, הקהילה הכי משמעותית של יוצאי חלב, שגריר סוריה שלח מכתב תנחומים בשם הנשיא והפרלמנט. זה היה עוד בתקופה של חאפז אל־אסד. גם שגריר סוריה בארה"ב עומד בקשר עם היהודים הסורים בברוקלין. כשעשינו חגיגת 'בר מצווה' למרכז המורשת שלנו בניו־יורק, שגריר סוריה הודיע על כוונתו להגיע למרות שהוא יודע שזה מרכז ישראלי. אמנם אנחנו נקראים 'המרכז העולמי' כי אנחנו מייצגים את כולם, אבל המרכז שלנו בישראל. עם זאת, כשהוא שמע שאולי הנשיא שמעון פרס יגיע, החליט לבסוף שלא להגיע".

כהן עוקב אחרי הרשתות החברתיות בסוריה ומתרשם מהיחס המורכב של הסורים ליהודים ולישראל. "רבים מתושבי סוריה כותבים שחבל להם שהיהודים עזבו, שהם אהבו אותנו. יש אחד שהוא השחקן מספר אחת בסוריה, קוראים לו דוריד לחאם. היה פרופסור באוניברסיטה ועשה הסבה למשחק. בפוסט שכתב לאחרונה הוא קורא לאחיו הסורים להכיר במדינת ישראל. הוא אומר שישראל היא מדינה שמוכרת על ידי כל העולם, היא יציבה, חזקה ואמינה, והגיע הזמן שגם בסוריה יכירו בה. לא ראיתי שמישהו תפס אותו ושם אותו בבית הסוהר, גם לא החרימו אותו, אז נראה שיש סימנים לטובה. אני אופטימי מטבעי, ומאמין שזה המצב".
מה יהיה על רמת הגולן או החרמון בהסכם עם סוריה?
"דעתי האישית, ואולי אני מבטא רחשי לב, היא שאם נגיע להסכם שלום כנראה יעשו איזושהי חכירה למאה שנים של הגולן או החרמון. ישראל לא תוותר על זה, כך שאם לא תהיה ברירה, אז לטובת ההסכם הסורים יכירו בישראלים כמו 'דייר מוגן' שאי אפשר להוציא אותו. אם מישהו שומע לי, הייתי ממליץ למדינת ישראל ללכת בכיוון הזה. אצל הערבים, אולי בכל העולם, למדינות קשה מאוד לוותר על שטחים שלהן, אלא רק אחרי מלחמה גדולה שבה הם מוכרעים טוטלית. אצל הערבים האדמה מאוד חשובה, יש לה ערך רגשי־לאומי, ולא בקלות יוותרו על השטח. ללבנונים יהיה יותר קל לוותר מאשר לסורים".
בסירת דייגים לספינת חיל הים
מציאות של הסכם שלום בין סוריה לישראל היא בגדר חלום מבחינת כהן. כמו צעירים יהודים אחרים הוא ברח מסוריה בשנות השבעים כשהיה בן 23 בלבד, לאחר שספג הצקות בשל זהותו והבין כי אין לו עתיד בארץ מולדתו.
"ברחתי לבד, בלי משפחה", הוא מספר. "חשבתי על המשפחה שאני משאיר מאחור, אבל היינו חבר'ה צעירים שמחפשים את עתידם. לא יכולתי לתקוע את החיים שלי בסוריה בשביל המשפחה. אף אחד גם לא ידע מתי יאפשרו לנו לצאת, אם בכלל. היינו שלושה חבר'ה ושילמנו למבריח שהעביר אותנו לביירות. נשארתי שם זמן קצר עם עוד חבר'ה צעירים שהגיעו בגלים של הברחות. אני חושד שידה של ישראל הייתה מעורבת כדי להביא צעירים לארץ. מי ששמרו והגנו עלינו בביירות היו אנשים שלפי הערבית הדלה שבפיהם נשמעו לי כשייכים למיעוט מסוים בעם הלבנוני. יש לי רעיון מי הם, אבל אני לא רוצה לומר כי אולי זה יזיק להם. בשלב מסוים קיבלנו הנחיות להגיע לחוף בביירות, שם עלינו על סירת דייגים מתפרקת. שטנו בים כשעה, עד שראינו סימנים של פנסים ממקור לא מזוהה בחושך באמצע הים. התברר שזאת הייתה ספינת דבור, והעלו אותנו אליה. חיילים של חיל הים קיבלו אותנו בעוגיות ויין והביאו אותנו לישראל.

בית הכנסת "אל ראקי" בדמשק, בפברואר | צילום: איי.אף.פי
"התחלנו כולנו מאפס, חבר'ה צעירים. משפחותינו היו מבוססות בחלקן אבל אי אפשר היה להוציא כסף. אז כך הייתה ראשיתנו בישראל. תודה לאל, הצעירים המשכילים של העלייה האחרונה הזו השתלבו כולם בעמדות טובות במשק: בהוראה, במחקר, ברפואה ועוד. מאוחר יותר חלק מבני המשפחה שנותרו שם ברחו כמוני, בעיקר האחים הצעירים שלי. אחר כך, כשהתאפשר לצאת בעזרת דרכון, יצאו שאר בני המשפחה. האחים והאחיות כולם מסודרים, חלקם בארצות הברית וחלקם בארץ".
קהילת חלב, שלא נותר ממנה זכר בארץ מוצאה, הייתה מפוארת ומיוחדת, אומר כהן, ורבים התרשמו ממנה עמוקות ונשאו אליה עיניים. "זאת קהילה מעורבת, היו בה אשכנזים, ספרדים, מגורשי ספרד וילידי המקום. היו גם איטלקים שנהגו כמנהג הקהילות של יהדות איטליה. נוצרה תרבות יהודית מיוחדת שהייתה מושפעת ממגוון תרבויות. מגורשי ספרד, בהם יהודה אלחריזי, כתבו מקאמות ששיבחו את יהודי חלב. בין השאר מוזכר שם דימוי בהשראת חלומות יוסף: הייתה תחרות בין הקהילות בעולם, והנה קמה אלומת יהודי חלב ובלעה את האלומות האחרות. בנימין מטודלה, הנוסע המפורסם מהמאה ה־12, מספר שביקר בחלב וחולק שבחים לקהילה. זו הייתה קהילה מפוארת שאבדה.

משה כהן | צילום: ללא
"קשה להתנתק מזיכרונות הילדות ומקהילה מפותחת וחזקה. היינו בין היהודים האמידים שגרו באחת השכונות היפות של חלב, ג'מיליה. ברור שהיו שם דברים רעים, אבל היו גם דברים טובים. היו לנו חברים טובים, מוסלמים ונוצרים. היהודים בג'מיליה חיו טוב מבחינה כלכלית, לא עשירים מופלגים אבל חיו טוב. אדם לא יכול להתנתק מעברו".
אחוות מיעוטים
אברהם (שם בדוי) נולד בסוריה וחי שם ארבעים שנה לפני שנמלט רגלית לישראל עם אשתו וארבעת ילדיהם. הצעיר שבין ילדיו היה אז בן שנה בלבד. לפני בריחתו היה מעורה בפוליטיקה המקומית ומקושר לגורמים בכירים במדינה. "אחרי המהפכה שהייתה בסוריה בחודש דצמבר, כשבישראל צהלו, אמרתי לאנשים שאני לא כל כך שמח ואני לא יודע מה יקרה בהמשך".
לדבריו, האתגר העיקרי הניצב בפני ישראל לקראת חתימה על הסכם עם סוריה הוא העובדה שהמדינה נותרה מפולגת ומסוכסכת. הכוח המשמעותי ביותר הוא של אבו מוחמד אל־ג'ולאני, נשיא סוריה הנוכחי, אסלאמיסט תומך טרור שהיה חבר באל־קאעידה ובדאעש ואינו מקובל על כל הסורים. הכורדים, המהווים כשליש מהאוכלוסייה, שואפים לעצמאות ומבקשים להקים מדינה משלהם, וישנם גם הדרוזים ודאעש. "אני לא יודע אם כולם יתאחדו למדינה אחת. זאת השאלה שצריכה להעסיק את ישראל לפני שהיא חותמת על הסכם. טראמפ כבר רץ קדימה וביטל את הסנקציות על סוריה. אני לא יודע מה יהיה, אנחנו מקווים לטוב. באופן אישי אני לא חושב שאדם טרוריסט יחזור בתשובה, ולכן מאמין שצריך להתייחס בחשדנות לאל־ג'ולאני.

"אני חייתי תחת שלטונו של חאפז אל־אסד שעשה מהפכה לא מזוינת, שבה הדיח את השלטון הקודם ותפס את השלטון בלי מלחמות. מצבם של היהודים השתפר בזמנו כי הוא עלאווי ושייך למיעוט, וגם אנחנו היהודים היינו מיעוט, ובעיקרון המיעוטים שומרים על המיעוטים. למרות השלטון הדיקטטורי, מצבנו היה סביר. מי שרצה לבקר בחו"ל היה יכול לעשות זאת תמורת ערבות, אם כי זה היה מוגבל ולא כל המשפחה יכלה לעזוב את המדינה יחד. העלאווים הם חילונים והם אפשרו לנו חופש דת. היינו מייבאים תשמישי קדושה, תפילין, מזוזות, טליתות, וכותבים על זה 'מייד אין קנדה'. הם ידעו שזה עניין דתי ולא התערבו. העיקרון אצל מפלגת הבעת' היה שאתה יכול להיות מה שתרצה, רק אל תתנגד לשלטון. כיום השלטון רוצה להחיל במדינה את חוקי האסלאם, למרות שרוב תושבי סוריה חילונים.
"מאז פרוץ 'האביב הערבי' ב־2011, כרבע מתושבי סוריה עזבו את המדינה. היו מלחמות עקובות מדם, אולי חצי מיליון נהרגו, ועשרות מיליונים היגרו לאירופה, לארצות הברית, לכל מקום בעולם. המצב הכלכלי בסוריה קשה, ללירה אין שום ערך והיא הפכה למדינת עוני, כך שאולי יש להם אינטרס לעשות שלום עם ישראל כדי שתעזור להם כלכלית. אם יהיה הסכם שלום לא אחזור לבקר בסוריה, אני לא מאמין להם, למרות שהשארתי שם הרבה חברים טובים".
רק מתוך עוצמה
ד"ר שלי נחום, רופאת משפחה, ברחה מדמשק בשנת 1989, כשהייתה בת 29, נשואה ואם לשלושה. "כשהילדים הגיעו לגיל חינוך הבנו שאין יותר זמן להתמהמה וחייבים לברוח", היא מספרת. "חלמתי שילמדו בבית ספר ישראלי. ברחנו בראש חודש ניסן, בלילה בלי ירח, כדי שהסיירים בגבול לא יבחינו בנו. סמכנו על המבריח כי הכרנו אותו יותר מעשרים שנה. חמי ובעלי היו מתווכים בין מבריחים למשפחות שרצו לברוח לישראל. היה לנו דרכון שהחלטנו להפעיל. החלטנו שבעלי ייסע עם אחד הילדים בדרך החוקית, ואני אברח עם שני ילדים נוספים. זו הייתה החלטה מושכלת מתוך הבנה שאם יתפסו אישה בעת הבריחה, היא תעונה פחות מאשר גבר. מכיוון שבטחנו במבריח שלא יפגע בי לרעה, בחרנו בתוכנית הזאת.

ד"ר שלי נחום | צילום: ללא
"אני מאמינה שרוב העם הסורי הוא טוב ורוצה לחיות בשלום, והפוליטיקאים הם אלה שמחדירים את השנאה. הם לא מחנכים לשלום. יש לי חברה טובה נוצרייה שכבר עזבה את סוריה, ולמרות שאנחנו חברות היא מושפעת מהחינוך שקיבלה לשנאת ישראל. חלק מהסורים אולי לא שונאים את היהודים במיוחד, אבל את ישראל כן. ההצהרות של אנשי שמאל על ישראל הכובשת שמתעללת בפלסטינים משפיעות על אנשים בחו"ל, והשנאה כלפי המדינה מחלחלת וגולשת לשנאה כלפי היהודים".
ישראל יכולה לסמוך על סוריה ולהגיע איתה להסכם?
"כל עוד אנחנו מרתיעים אותם, זה יעבוד. רק בהרתעה נוכל להחזיק אותם במקומם. זו התרבות שעליה גדלתי בסוריה, וככה פועל גם המשטר. עקרונית יש בסוריה דמוקרטיה והפגנות. מדברים על חופש הביטוי וזכות הבחירה, אבל הכול שטויות. הערבים, גם במדינות מערביות ודמוקרטיות, הם לעולם לא דמוקרטיים. גם בקהילה הסורית בקנדה, שבה מתגוררת החברה שלי, הם לא דמוקרטיים. הערבים יצטרכו לעבור כמה דורות באירופה או במדינות דמוקרטיות כדי להבין את משמעות המושג, כך שהסכם יחזיק רק אם הסורים ידעו שישראל חזקה. צריך לעשות את ההסכם מתוך עוצמה. זה יחזיק רק כשיהיה לסורים אינטרס להיות בשלום עם ישראל. ברגע שהשלטון ירגיש שיש לו כוח על ישראל, הוא יפגע בה.
"אני לא נכנסת לפוליטיקה כי לצערי היא מזוהמת, אבל מבחינה ביטחונית אנחנו חייבים לשמור על החרמון ועל רמת הגולן ולא לתת אותם בהסכם. אחד הדברים שיוכלו להרתיע אותם הוא שיהיה לנו יתרון גובה, שאנחנו נשקיף על דמשק ולא שהם ישקיפו על טבריה. זה קריטי. אנחנו צריכים להיות החזקים בעיניהם. אולי עם השנים, עם חינוך מתאים, נוכל לקבע בליבם את הרעיון של זכות ישראל להתקיים ולהיות בית ליהודים לעולמי עד, ואולי יהיה שלום. עד שהם יהיו בשלים להבין ולהפנים את זה, נצטרך להפגין כוח. באופן אישי מאוד ירגש אותי אם יהיה שלום בין ישראל לסוריה, אשמח לחזור ולבקר בדמשק. לחברים שמכירים אותי מסוריה כבר אמרתי שאחרי השלום אהיה מורת דרך ואעשה הדרכות בסוריה".
