זה היה מבצע שהימם את העולם. ב-1 ביוני השנה, לאחר ימים של תקיפות רוסיות עצימות על שטחה של אוקראינה, נפתח "מבצע קורי עכביש": מתקפת פתע אוקראינית עמוק בתוך גבולותיה של רוסיה, שהשתמשה בעיקר ברחפנים מסוגים שונים – חלקם הוחבאו במשאיות אזרחיות תמימות למראה בתוך השטח הרוסי – כדי לפגוע במפציצים אסטרטגיים חיוניים שחלקם היו ממוקמים אלפי קילומטרים מהגבול.
כעבור כשבועיים פתחה ישראל במתקפת פתע חסרת תקדים על איראן ותוכנית הגרעין שלה. לפי דיווחים שונים, בשעות הראשונות של המתקפה ב-13 ביוני הפעילו סוכני מוסד רחפני נפץ שהוסתרו בתוך איראן. הרחפנים שוגרו הן מתוך משאיות אזרחיות והן מאמצעי שיגור אחרים, במטרה לפגוע במטרות איכות מסוימות, שהוערך כי יעיל יותר לפגוע בהן כך מאשר באמצעות תקיפה אווירית.
המבצע האוקראיני הדגים את העוצמה והתחכום שיכולים להתגלם בלוחמת רחפנים מודרנית. אבל רק ימים ספורים קודם לכן דיווח הצבא האוקראיני כי במהלך מאי 2025 לבדו בוצעו לא פחות מ-89 אלף מתקפות רחפנים נגד מטרות רוסיות. המספר אומנם מסחרר, אך החזית הרוסית לא קרסה.
ובמקביל, אומנם לרחפנים היה תפקיד חשוב במלחמה בין ישראל לאיראן, אך בסופו של דבר היו אלה מטוסי הקרב של חיל האוויר שעשו את רוב העבודה במבצע "עם כלביא", וגם בצד האיראני הטילים הבליסטיים הם שנחשבו לאיום המרכזי נגד ישראל – ולא כטב"מים כמו "שהאד" שמפתחת טהרן, וכמובן לא רחפנים.
רק דרך אירועי החודש האחרון ניתן, אם כן, להתחיל להבין את מלוא הפוטנציאל הגלום בלוחמת הרחפנים – אך גם את מגבלותיה. ובעיקר: את השינויים המתחוללים לא רק בשדה הקרב, אלא גם בעורף.
הרחפן, לפחות במובנו הטכנולוגי, איננו רעיון חדש. כבר ב-1907 או 1908 המריא רחפן מאויש, שנים ספורות בלבד לאחר טיסת הבכורה של האחים רייט, ומאז נמשכו הניסויים בכלי טיס רבי להבים. אך הפריצה האמיתית לשדה הקרב התאפשרה רק הודות לשלושה תחומים שהתפתחו משמעותית בשלושת העשורים האחרונים: טכנולוגיית שליטה מרחוק, טכנולוגיית סוללות, וייצור המוני זול. לעיתים קרובות הרעיונות מקדימים את היכולת לממשם, וכך היה גם כאן.
הרחפן המסחרי המוצלח הראשון כפי שהוא מוכר לנו כיום – כלי טיס בלתי מאויש זעיר, בעל ארבעה מדחפים ונשלט מרחוק – יצא לשוק ב-1999. שכלול המצלמות הדיגיטליות ויכולות התקשורת הפך אותו לשימושי בהרבה: כעת ניתן היה להטיס אותו מעבר לטווח הראייה ולקבל היזון חוזר מיידי (האמריקנים ניסו כבר ב-1943 להפעיל מפציץ נשלט מרחוק, בתוצאות לא מוצלחות). במקביל, השיפור בסוללות הליתיום-יון (שהחלו להימכר ב-1991) אפשר הפעלה אפקטיבית של רחפנים קטנים יחסית, והייצור הזול הפך אותם במהירות לאמצעי מועיל בשלל תחומים – מצילום קולנועי ועד תחביבים אישיים כמו מרוצי רחפנים, שהחלו לצבור תאוצה סביב 2011.
רחפן | צילום: שאטרסטוק
כמעט אף אחת מההתפתחויות העיקריות בתולדות הרחפנים המודרניים לא נולדה בזירה הצבאית. יקי חץ, מגיבורי הקרב על גבעת התחמושת ומהנדס ברפא"ל, הגה כבר ב-1987 רעיון עקרוני לרחפן נפץ – אך זה נכנס לשימוש רק כעבור יותר משלושה עשורים, כאשר הטכנולוגיה האזרחית אפשרה את פיתוחו. הדבר נובע ממגמה כפולה: ראשית, בניגוד לעבר, לא תמיד המחקר הצבאי הוא שמוביל את הטכנולוגיה – לעיתים קרובות דווקא להפך. שנית, אמצעי הלחימה "העיקריים" (טנקים, מטוסים, ספינות קרב וכדומה) הופכים יקרים יותר מכל בחינה, ודורשים שנים רבות לפיתוח; לעומתם, אמצעים המבוססים על טכנולוגיה אזרחית דווקא הולכים ונעשים נגישים וזולים יותר.
כטב"מים חמושים, שהם זולים בהרבה ממטוסי קרב אך עדיין יקרים מאוד, היו במשך שנים נחלתן של מדינות בלבד. אך לכל המאוחר ב-2016 החלו אנשי דאע"ש להשתמש ברחפנים חמושים במהלך הקרב על מוסול – התפתחות שהתאפשרה משום שבאותן שנים כבר נמכרו מאות אלפי רחפנים ברחבי העולם, ומחירם היה נגיש לכל ארגון טרור המכבד את עצמו. השקט היחסי והעלות הנמוכה של רחפנים חשמליים תרמו לכך תרומה מכרעת: קשה לאתר רחפן הטס קרוב לקרקע באמצעות מכ"ם, ואת הקטנים שביניהם קשה מאוד לשמוע גם כשהם חולפים כמה עשרות מטרים מעל הראש.
מאז נמשכה מגמת השכלול, במקביל לירידה חדה בעלויות. כאשר פרצה מלחמת רוסיה–אוקראינה, עלה השימוש ברחפנים לשיאים חדשים. תחילה שימשו הרחפנים לסיוע בטיווח ארטילריה ולתצפיות, ובהמשך הפכו גם לאמצעי תקיפה – הן באמצעות רחפנים המטילים חימוש (האוקראינים אהבו לפרסם תיעוד של פגיעות גם בחיילים רוסים בודדים), והן בעיקר באמצעות רחפני FPV – קיצור של First Person View – הנשלטים באמצעות משקפיים מיוחדות או מסך המשדר את התמונה כפי שהיא נראית מעיני הרחפן. מפעילים מיומנים מסוגלים להטיס רחפנים כאלה, במיוחד את הקטנים והזריזים שבהם, דרך חלונות, לתוך כלי רכב משוריין באמצע פתיחת דלת, לתוך חפירות ואפילו לבונקרים. עם זאת, ברשתות מוצגים כמעט רק מקרי הפגיעה המוצלחת. רוב הרחפנים מסוג זה מחטיאים או נופלים בדרך.
היקף השימוש ברחפנים באוקראינה עצום: המדינה טוענת שהיא מייצרת למעלה ממיליון רחפנים בשנה. לפי דיווחים, אפילו תלמידי תיכון גויסו לבניית רחפנים – פעולה פשוטה וזולה שאינה דורשת מיומנות גבוהה. לצד הרחפנים הקלים מופעלים גם רחפנים כבדים יותר (ויקרים בהרבה) שבגרסתם האזרחית משמשים לריסוס שדות או להובלת מטענים של עשרות קילוגרמים, ובגרסתם הצבאית יכולים לשאת טילים נגד טנקים. בעתיד, סביר להניח, יוכלו גם לפרוס את המשגרים הרחק מהמפעיל, ולהפחית את הסיכון לו.
כלים בלתי מאוישים מסוגים נוספים כבר מתחילים להשפיע על שדה הקרב. סירות תוקפות לא מאוישות, למשל, הצליחו להפיל מטוסי קרב רוסיים. כטב"מים ורחפנים עדיין לא עשו זאת, אך נראה שזה רק עניין של זמן. למעשה, כבר היום מתקיימים קרבות אוויר בין כטב"מים ורחפנים, כולל תקרית מוזרה למדי שבה רחפן אוקראיני חבט בכטב"ם רוסי באמצעות מקל, עד שהפילו. אלברט איינשטיין מצוטט כאומר ש"את מלחמת העולם הרביעית יילחמו במקלות ואבנים", אך ייתכן שגם הוא לא העלה בדעתו שהמקלות יהיו מוטסים, או שכלי הטיס עצמם יהיו עשויים ממקלות: תושב תימן אחד כבר הצליח להרכיב רחפן פעיל ממקלות פשוטים שאליהם חוברו מנועים, סוללות ומנגנון הנחיה.
מטבע הדברים, השאלה המרכזית היא כמה באמת משפיעים הרחפנים על המלחמה כולה. סביר להניח שנראה עוד הרבה יותר ממה שראינו עד כה בשימוש בהם ככלי לחימה; בישראל, למשל, השימוש שעשו ארגוני הטרור ברחפנים היה עד כה נמוך בהרבה מהפוטנציאל שלהם, ואסור להניח שמה שהיה הוא שיהיה.
בנוסף, כשהבינה המלאכותית תמשיך להשתכלל, עשויים נחילי רחפנים לבצע פעולות שעד לאחרונה היו שייכות למדע הבדיוני. כיום כל רחפן דורש מפעיל אנושי משלו. אבל מה יקרה כשנחיל שלם ינוהל על ידי מפעיל אחד בלבד, שיספק לו משימה כללית בלבד, בעוד שהרחפנים בעצמם יבחרו את המטרות שלהם?
עוד לא ראינו בשדה הקרב נחילים אוטונומיים-למחצה, אך אין ספק שזו שאלה של זמן, ואולי לא מצידנו דווקא. כבר כיום ניתן ליצור תצורות מרהיבות באמצעות אלפי רחפנים אזרחיים; שינויי תוכנה וגישה עלולים לאפשר מתקפה חסרת תקדים – אלפי רחפנים תוקפים בסיס או יחידה בו-זמנית. אם לכוחות היבשה לא יהיו אמצעים מתאימים להתמודד איתם, התוצאה עלולה להיות הרסנית. ההזדמנויות שנחילים כאלה מציעים הן לנו והן לאויב הן אדירות, וכנראה יתבררו במלוא עוצמתם רק לאחר השימוש המבצעי הראשון.
עם זאת, השאלה כמה ישפיעו הרחפנים על אופי הלחימה בטווח הארוך מורכבת בהרבה. כמעט שום נשק איננו משנה את פני המלחמה לבדו, ודומיננטיות טכנולוגית איננה נמשכת לנצח. מתישהו יפותח אמצעי נגד. לעיתים אמצעי הנגד מתגלה כלא אפקטיבי, לעיתים הוא עובד לפרק זמן מסוים, ולעיתים הוא כל כך מוצלח עד שהופך את הלחימה לקשה יותר מאשר בטרם הופיע הנשק החדש.
מטוס הקרב, למשל, שלט בשמי העולם עד שפיתוח טילי הקרקע-אוויר אילץ את המדינות לחשב מסלול מחדש. עזר ויצמן תמצת זאת באמירה "הטיל כופף את כנף המטוס" – אך רק שבע שנים אחר כך חיסל חיל האוויר את סוללות הטק"א הסוריות ביעילות, ומאז שוב נדמה שמטוסי הקרב חזרו ליתרון. ועדיין, גם מטוסי הקרב, מהמהפכניים שבאמצעים, לא הכריעו כל מערכה: במלחמות גרילה רבות הייתה למדינות החזקות עליונות אווירית, אך הן בכל זאת הפסידו.
כוחות צבא אוקראינים עם נגמשים ורחפנים | צילום: שאטרסטוק, הדמיית AI
בדוגמה ישנה הרבה יותר, כאשר הופיעו התותחים לראשונה באירופה של ימי הביניים, הם הפילו בימים ספורים מצודות שהחזיקו מעמד שנים מול כלי מצור קדומים יותר; אך כשהמציאו האדריכלים האיטלקיים שיטת ביצורים חדשה שעמדה בפני תותחים והייתה יעילה יותר במובנים נוספים, התארכה לוחמת המצור מחדש עד אשר לא פעם לקחה יותר מאשר נדרש למצור בטרם המצאת התותח. כמעט כל אמצעי לחימה מודרני נחשב בשעתו למהפכני; מעטים מהם עשו זאת, וגם המהפכניים באמת לא תמיד שינו את פני המלחמה כפי שרצו המתכננים שלהם.
ההתפתחויות בתחום הרחפנים ממחישות היטב את תהליך הקבלה המוכר של טכנולוגיה חדשה: תחילה זלזול, אחר כך התלהבות. לפני המלחמה באוקראינה היו בצה"ל שהתייחסו לרחפנים לעיתים כקוריוז. כיום, יש שרואים בהם נשק משנה כללי המשחק. מי מהם צודק? ניתן לטעון שאף אחד מהם לא צודק לגמרי. המציאות, כדרכה, מורכבת, ודאי בתחום שכה קשה לחזות בו את העתיד. אך ייתכן שבשלב הזה אפשר לתת סימנים: הרחפנים משנים, אך לא משנים את הכול.
בתחום הרחפנים והאמצעים הנשלטים מרחוק, אנחנו מצויים בתקופה של התפתחות טכנולוגית, ובעיקר תפיסתית, מהירה. ההתפתחות בתחום הרחפנים מזכירה מאוד את ההתפתחות של מטוסי הקרב במלחמת העולם הראשונה, או את המעבר ממטוסי מדחף למטוסי סילון: מה שהיה שיא הטכנולוגיה אתמול הופך מיושן כבר היום, ולעיתים קרובות כלל לא ברור מהו הכיוון שיתברר בעתיד כמבטיח.
במלחמת העולם הראשונה רוב המטוסים היו דו-כנפיים, והיו אף ניסיונות לבנות מטוסים תלת-כנפיים ואפילו רב-כנפיים; בדיעבד התברר שברוב המקרים הכנף הבודדת הייתה היעילה מכולן. ספינות האוויר של אותה תקופה יכלו לשאת חימוש רב יותר ולטוס למרחקים ארוכים בהרבה מכל מטוס, אך מהירותן הנמוכה הפכה אותן לפגיעות במיוחד, ויתרונותיהן הלכו והיטשטשו – אף שנדרש דור נוסף עד שמטוסים הצליחו להשתוות להן ביכולת הנשיאה.
המצאות אחרות הקדימו את זמנן, נזנחו, ואז הופיעו מחדש. משגרי רקטות מוטסים הופיעו במלחמת העולם הראשונה אך הפכו יעילים רק בשנייה. חצי-פלאשט שהושלכו ממטוס נזנחו במהרה במלחמת העולם הראשונה בשל חוסר יעילות, והופיעו מחדש בגרסה משופרת וקטלנית בידי חיל האוויר הרודזי בשנות השבעים. אפילו כטב"מי נפץ הופיעו כבר ב-1918, בדמות "הטורפדו האווירי" של קרטיס-ספרי, אך נדרשו עשרות שנים לפיתוחם לצורה המוכרת לנו כיום.
גם במעבר מעידן המדחף לעידן הסילון ניכרת אותה דינמיות: המטוס שהטיל את פצצות האטום על יפן, הבי-29, נכנס לשירות מבצעי רק במאי 1944 (הוא טס לראשונה בספטמבר 1942; פיתוחו עלה יותר מעלות פיתוח פצצת האטום עצמה). גרסה משופרת שלו, בי-50, נכנסה לשירות ב-1947; אחריה בא המפציץ הענק בי-36 – עם לא פחות מעשרה מנועים, מהם ארבעה סילוניים – ב-1948; המפציץ הסילוני בי-47 ב-1951; ולבסוף המפציץ המפורסם בי-52. כל ארבעת הראשונים יצאו משירות כמפציצים במהלך שנות החמישים או השישים – חלקם אף לאחר פחות מעשור של פעילות בתפקידם המקורי. רק הבי-52, שנכנס לשירות ב-1955, ממשיך לשרת עד ימינו, בגרסאות הולכות ומשתכללות, שבעים שנה לאחר מכן.
השקעות הענק של האמריקנים לא היו מיותרות אף שמרבית המפציצים התיישנו במהירות, אך הן חייבו אותם להיות מוכנים להשקיע שוב ושוב במטוס חדש, שיתאים לדרישות המבצעיות של כל תקופה.
שתי המגמות הללו – קצב ההתיישנות המהיר מצד אחד, והצורך בהשקעה מתמשכת מצד שני – מתקיימות גם בתחום הרחפנים וכלי הטיס הבלתי מאוישים. החידוש הגדול של אתמול מתיישן מהר מאוד; כיוונים שנראו מבטיחים מתגלים כדרך ללא מוצא, ואחרים, שלא נחשבו כלל, הופכים לבולטים; וקשה מאוד להצטייד על סמך תכנון ארוך טווח.
באוקראינה, למשל, עשה תחילה מל"ט הבאירקטאר הטורקי שמות בכלי רכב רוסיים, ואף זכה לשיר פופ דביק לכבודו. אך בתוך זמן קצר האפקטיביות שלו ירדה מאוד בעקבות תגבור ההגנה האווירית הרוסית. המאבק בין רחפנים לבין מערכות לוחמה אלקטרונית – המסוגלות לשבש סוגים שונים של שידור (אם כי לא לשבש מסלול של כטב"ם מתוכנת מראש) – הוביל לעלייה בשימוש ברחפנים שמחוברים בכבלים אופטיים שאינם ניתנים לשיבוש. מדובר ברעיון שפותח בארה"ב כבר לפני למעלה מעשרים שנה, אך נכנס לשימוש מבצעי רק במלחמת רוסיה-אוקראינה. לפי הדיווחים, ציפורים באוקראינה אף החלו לבנות קינים מחלקי כבלים של רחפנים.
עם זאת, רחפן המחובר בכבלים דורש תשתית רבה יותר. לא אחת, במצב נתון, עדיפה הפעלת מרגמות או ארטילריה – אם יש כאלו – על פני ניסיון ציד אישי באמצעות רחפן מתאבד, ובמיוחד כשמדובר בכלי רכב משוריינים, הפגיעים הרבה פחות מחיילים.
קשה לדעת כיצד ייראה עתיד התחום, במיוחד לנוכח ההתפתחויות המהירות בבינה המלאכותית, ומגבלותיה שטרם הובנו עד תום. אך דבר אחד ברור: צבאות שיראו ברחפן ציוד קבוע לטווח ארוך עלולים למצוא את עצמם מוקפים בערמות של גרוטאות מעופפות. הנחמה היחידה שלהם תהיה שמדובר בערמות קטנות יחסית – תוצאה של מנגנונים בירוקרטיים שהגבילו את הרכש. כך קרה, למשל, ביחידה צה"לית מסוימת לפני כמה שנים: מפקד היחידה ביקש לחלק רחפנים לכל מפקד פלוגה בגזרתו, אך לא הצליח להתגבר על המכשול הבירוקרטי שנדרש להפעלת ציוד אזרחי בלא הליך רכש תקני וארוך. צה"ל הצהיר ב-2021 כי כל מפקד פלוגה יקבל "להקת רחפנים" – אך עם פרוץ המלחמה מול חמאס התמונה הייתה רחוקה מאוד מהיעד. רוב ההצטיידות הראשונית בוצעה ביוזמות פרטיות ולא מתואמות.
רחפן ישראלי בפעילות צבאית ביו"ש | צילום: צילום גרשון אלינסון - פלאש 90
לאמיתו של דבר, האוקראינים כבר מתייחסים לרחפנים כאל תחמושת חד-פעמית שאינה אמורה לחזור מהמשימה, גם כשמדובר ברחפני סיור. אם הרחפן מתקלקל, משליכים אותו ורוכשים אחר תחתיו. הרחפנים המתפוצצים שנבנו על ידי תלמידי תיכון אולי לא היו מתוחכמים, ובוודאי שלא עמדו באף תקן הצטיידות צבאי, אך למטרתם הפשוטה – פגיעה ביעדים רוסיים – הם התאימו בהחלט.
צבא שיתייחס לרחפנים כאל כלי נשק לכל דבר יידרש להליכי רכש ממושכים יותר, לזמן פעולה ארוך יותר, לעמידה בתקנים מחמירים – למשל בתחומי אבטחת מידע או שרידות – וליכולת תחזוקה ארוכת טווח. הוא ישלם יותר על כל רחפן, ובמקרה הטוב יקבל אמצעים מתקדמים יותר; אך במקרה הפחות טוב, הרחפנים יאושרו לשימוש רק לאחר שהתיישנו ביחס לשוק האזרחי. לעומתו, צבא שיתייחס לרחפנים כאל תחמושת יעדיף כמות על פני איכות, יחסוך בהוצאות ליחידה, אך יצטרך לחדש את המלאי לעיתים תכופות יותר. אוקראינה בחרה באופן מובהק בגישת התחמושת; רוסיה – לפחות בתחילת המלחמה – בחרה בגישת כלי הנשק. גם צה"ל, כך נראה, הלך בדרך זו בהתחלה.
באופן פרדוקסלי, ההתקדמות האוקראינית בתחום הרחפנים נבעה דווקא מנחיתות אווירית, ואילו העיכוב הרוסי באימוץ טכנולוגיה זו נבע בין השאר מכך שחיל האוויר הרוסי היה מפותח לאין ערוך מזה של אוקראינה. לרוסים, כמו לישראל, הייתה אלטרנטיבה רחבת היקף באוויר. וזה אומר שהיה להם תמריץ מופחת להשקעה באמצעים בלתי מאוישים.
בהשוואה בין רחפנים וכטב"מים לבין מטוסים מאוישים, ברוב הפרמטרים היתרון המסורתי נותר בידי המטוסים: הם יכולים לשאת חימוש במשקלים גדולים בהרבה, הם מהירים יותר, גמישים יותר, ובעלי טווח פעולה רחב בהרבה מכל רחפן קיים. לכן מדינה עם חיל אוויר חזק תתקשה יותר להצדיק השקעה נרחבת ברחפנים, במיוחד כאשר הם נתפסים – לעיתים בצדק – כאיום מוסדי על שליטת חיל האוויר בשמיים. לעומת זאת, מדינה עם חיל אוויר חלש כמו אוקראינה, או ארגון שאין לו כלל חיל אוויר כמו חיזבאללה או חמאס, תמצא ברחפנים וכטב"מים חלופה משתלמת – "חיל אוויר לעניים".
במילים אחרות, אם ישראל תרכוש עשרת אלפים כטב"מי נפץ, התועלת שתפיק מהם תהיה קטנה בהרבה מזו שחיזבאללה או איראן (בעלת חיל אוויר מיושן) יוכלו להפיק. למדינה בעלת עוצמה אווירית, רחפנים נתפסים כתוספת; עבור ארגוני טרור הם העיקר. מכאן, שגם הרווח היחסי נוטה לצד הפחות חזק. יתרה מזו: מדינות המחזיקות בחיל אוויר מסודר מחזיקות לרוב גם בתפיסת הפעלה מוסדית ברורה של המרחב האווירי – תפיסה שנבנתה בעידן טרום-רחפני, ושהותאמה לכלי טיס מאוישים. התוצאה היא הגבלות על הפעלת רחפנים כדי לא להפריע לטיסות מאוישות, מיקוד במניעת איומים שמסכנים את חיל האוויר על חשבון איומים נמוכים שמסכנים את כוחות הקרקע, ולעיתים אף חסימת פיתוח אמצעי נגד. לאוקראינים, לעומת זאת, לא הייתה מגבלה כזו – ולכן הם יכלו להקים יחידות יירוט ייעודיות מבלי לחשוש מהתנגשות עם חיל האוויר שלהם.
שוב, באופן פרדוקסלי, יתרון טכנולוגי וכניסה מוקדמת לתחום אינם מבטיחים המשך הובלה – ולעיתים אף להפך. בתחילת המלחמה היה לרוסיה ארסנל מעופף גדול יותר, כולל כטב"מים, והם אכן הפעילו את היתרונות היחסיים שלהם – בעיקר מטוסים וכטב"מים גדולים. האוקראינים, שנחותים מהם בכמות ובמשאבים, נאלצו לאלתר. התוצאה הייתה השקעה מאסיבית ברחפנים מאולתרים ופתרונות זולים, שהפכו את אוקראינה למובילה עולמית בתחום. הם הקדימו ביישומים לא רק את רוסיה, אלא גם את ארצות הברית וישראל.
תרגיל צבאי ברמת הגולן בשילוב שיריון ורחפנים | צילום: מיכאל גלעדי - פלאש 90
מערכות מתקדמות בתקן צבאי – כמו לנצט, סוויצ'בלייד ומעוז – אומנם קטלניות ומדויקות בהרבה מהרחפנים האוקראיניים המאולתרים, אך גם יקרות בהרבה ודורשות זמן פיתוח ממושך. בפועל, דווקא הצפה של שדה הקרב ברחפנים פשוטים התבררה כיעילה יותר מאשר רכישה מוגבלת של רחפנים מתקדמים.
עם זאת, לא ברור אם יתרון זה יישמר לאורך זמן. כפי שהאמריקנים פיגרו שנים אחרי ישראל בתחום הכטב"מים – עד שהתחום הפך בעיניהם קריטי מספיק להשקעה מסיבית – ייתכן שגם כאן יתרון המאחרים יתבטל ברגע שמדינות עתירות תקציב יפנו משאבים לפיתוח וייצור המוני, בלי לחפש את "הפתרון המושלם", אלא את זה שהוא פשוט בזמן, במקום ובמחיר. היפנים, אחרי הכול, פתחו את מלחמת העולם השנייה עם מטוס קרב משוכלל טכנולוגית – ה"זירו" – וסיימו אותה כשהם נחותים בכמה רמות ממטוסי האמריקנים.
בסופו של דבר, באוקראינה, רחפני הנפץ ה"מקצועיים" מהווים רק מיעוט מתוך כלל הרחפנים. האם הם יעילים יותר? כן. האם הם מצדיקים את עלותם הגבוהה והכמות הנמוכה שבה ניתן לרכוש אותם? כנראה שלא. המצב משתנה כאשר מדובר בכטב"מים גדולים – אלה כבר בגדר מטוסים של ממש, רק ללא טייס. יש מהם גרסאות בסיסיות שניתן לרכוש בעליאקספרס, אך הדגמים הרציניים דורשים יכולות ייצור ותשתית תעשייתית, והפעלתם מורכבת בהרבה. מי שמקווה לראות בעתיד הקרוב ערכת "בנה בעצמך כטב"ם זיק" ככל הנראה יתאכזב. ומצד שני יש הרבה דברים שניתן לעשות עם רחפנים שאי אפשר לעשות עם כטב"מים, ותהיה זו טיפשות אם מי שיכול לעשות זאת יבחר להימנע.
גם כאן סביר שנדרש שינוי תפיסתי עמוק, ודווקא התחכום של צבאות מודרניים, ובעיקר של חילות האוויר, עלול לעמוד להם לרועץ בכך שהוא מגביל את מידת התועלת שניתן להפיק מהרחפנים. כמעט כל הצבאות המערביים, וכך גם חלק גדול מהשיח הביטחוני במערב, רגילים להשוות בין רחפנים וכטב"מים לבין מטוסים מאוישים. בפועל, עיקר תרומתם של הרחפנים איננה בכך שהם מחליפים את חיל האוויר – אלא בכך שהם מחליפים את חיילי היבשה.
חיל האוויר נהנה מיתרון ברור על פני רחפנים וכטב"מים קלים ברוב התחומים המסורתיים שלו. אין כיום מדינה שיכולה לבצע תקיפות דוגמת אלו שביצע חיל האוויר באיראן באמצעות כטב"מים בלבד. הכטב"ם שיחליף את ה"אדיר" עוד לא נולד – וגם אם יופיע, סביר שיהיה יקר כל כך עד שיאבד את אחד מיתרונותיו העיקריים של כלי בלתי מאויש. מעבר לכך, היכולת של טייס להתמודד בזמן אמת עם שיבושים, תקלות או שינויי משימה עולה בהרבה על זו של כטב"ם הנשלט ממרחק רב, גם כאשר השליטה נעשית באמצעות לוויין.
אך רחפנים הם קטנים, זולים יחסית, טסים בגובה נמוך מאוד, ובידיים מיומנות יכולים לחמוק בקלות ממערכות הגנה שתוכננו לאיתור מטוסים. חשוב מכך: הרחפנים משרתים את כוחות הקרקע, ומספקים להם פתרונות שחיל האוויר אינו מסוגל – ולעיתים גם אינו מעוניין – לספק. רחפן המשמש צוות סיור איננו מחליף מטוס, אלא משקפת. רחפני FPV החודרים לתוך בונקרים או מנהרות, מסיירים בתוכם ומבצעים תקיפה, אינם מחליפים כטב"מים, אלא את החיילים שהיו נדרשים להיכנס בעצמם. רחפן המונח בצד ציר, ממתין לזיהוי רכב ואז ממריא ותוקף, ממלא במקביל את תפקיד הסיור האווירי ואת תפקיד המארב הקרקעי. מבריחים המשתמשים ברחפנים להעברת נשק לתוך ישראל או לעזה – ולעיתים אף מעבירים כך את הרחפן עצמו, כמעין גרסה אווירית לבדיחה הסובייטית הידועה על המריצות – אינם מחליפים מסוק תובלה, אלא הברחה מסורתית מהקרקע.
כוחות אוקראיניים משתמשים ברחפנים | צילום: שאטרסטוק
הדוגמאות הבודדות הללו ממחישות עד כמה רחפנים – גם הפשוטים ביותר – עשויים לשנות את פני לוחמת היבשה. אם הצבא יתייחס אליהם ככלי טיס בלבד, הוא עלול להחמיץ את ההזדמנות. כוחות היבשה ימצאו לרחפנים שימושים שלא עלו בדעת מפתחיהם, כמו הנחת משגר נ"ט בטווח רחוק, שליטה בו מרחוק ושיגור בטוח לעבר האויב ממיקום חסר נוכחות לוחמים. יישומים כאלו ישרתו בעיקר את לוחמת היבשה – לא את מה שהתרגלנו להגדיר כלחימה אווירית – שכמובן תמשיך להתקיים. אפילו הכלים הגדולים יותר עשויים למלא תפקידים חדשים. אפשר לדמיין רחפן גדול שמסייע להעביר לוחמים מעל שדה מוקשים. כלי כזה איננו תחליף למסוק, אלא תחליף לאמצעי לפריסת שדות מוקשים
ישנה סכנה שצבאות וחילות אוויר ינסו להכפיף את הרחפנים ויחידות ההפעלה לחיל האוויר, מתוך שיקולי שליטה, בטיחות או סדר מוסדי. אך תהיה זו טעות שדומה לדרישה להכפיף את הטנקים לחיל האוויר רק משום שפגזיהם נעים באוויר. אומנם יש מקום לתיאום – במיוחד לנוכח סכנות התנגשות – אך חשוב יותר להבין את המטרה המבצעית. לכן גם תהיה זו טעות לנסות לשפר את הרחפנים באופן ריכוזי, במקום לאפשר לשטח לאלתר, לניסוי ולמצוא את הפתרונות היעילים ביותר, ורק אז לאמץ אותם ולשפרם. מאחר שטרם ברור מה יעבוד ומה לא, ייתכן שהפתרון היעיל ביותר בעת הזו הוא פשוט לירות לכל הכיוונים ולקוות שמשהו יפגע. זוהי אומנם לא גישת התכנון המועדפת על צבאות מודרניים, אך לפעמים זו הדרך היחידה להשיג תוצאה.
כפי שמוכיחה תופעת הרחפנים המוברחים, לא רק צבאות עושים שימוש ברחפנים, ואחד האתגרים הקשים ביותר הניצבים כעת בפני מדינות הוא העובדה שכמעט כל אדם יכול להפעיל כלי כזה, מכל מקום כמעט. השליטה הישראלית בציר פילדלפי אומנם מצמצמת מאוד את היקף ההברחות בהשוואה למצב של היעדר שליטה, אך מבריחים יכולים לשלוח רחפנים כבדים – ממצרים או אף מתוך שטח מדינת ישראל עצמה – כדי להעביר לחמאס רקטות, נשקי צלפים, או כל אמצעי לחימה אחר במשקל של עשרות קילוגרמים. יותר מזה: הם יכולים לשלוח רחפן אחד כרחפן הטעיה, כשהוא נושא כלי נשק בודד, כדי למשוך את כוחות צה"ל להתמקד בהפלתו, בעוד רחפנים אחרים עושים את דרכם מאזור אחר. הרחפן מערער את השליטה הישראלית בגבול, והאתגר הטכנולוגי – לפתח פתרון שיפגע ברחפנים עוינים מבלי להפריע לפעולת רחפני צה"ל – הוא אתגר אמיתי. חיזבאללה כבר החל להבריח נשק ברחפנים שנים לפני מלחמת 7 באוקטובר; יורשיו צפויים להיות מתוחכמים ויעילים הרבה יותר.
בעיה נוספת, חמורה לא פחות, נוגעת לא לחדירה מבחוץ – אלא לאיום מבפנים. הדיווחים על תקיפות המוסד באיראן באמצעות רחפני נפץ ממחישים עד כמה הפכה המדינה עצמה לזירת איום פוטנציאלית. אנשי המוסד שפעלו שם היו כמעט בלתי ניתנים לזיהוי, והרחפנים – שכמעט בלתי אפשרי לאתר לפני הפעלתם – גם אינם מצדיקים בהכרח ניסיונות איתור מקדימים. מדובר, בסופו של דבר, בכלים אזרחיים לגמרי. למעט ניסיון כולל לאסור על השימוש ברחפנים, שסביר שייכשל, אין כיום דרך מעשית למנוע מאדם לרכוש רחפן בכמה אלפי שקלים, להתקין עליו מנגנון שיגור או לחבר לו חומר נפץ ומרעום, ולשלוח אותו לפגוע ביעד כלשהו. ניסיונות חסימה נרחבים יפגעו גם בשימושים לגיטימיים, ובכך יגבילו את מערכות הביטחון מבלי למנוע את האיום.
רחפנים | צילום: שאטרסטוק
שליטה מרחוק אינה מחייבת נוכחות פיזית בסביבה: הפעלה באמצעות סים סלולרי – נגדו האוקראינים הצליחו לפתח פתרון חלקי – או תקשורת לוויינית, מאפשרת הפעלת רחפנים מרחוק, מבלי שהמפעיל ייחשף כלל. ייתכן אפילו שהרחפן יונח בשטח בידי מי שאינו מודע למה שהוא מעביר, ורק לאחר מכן יופעל מרחוק. בפרט כאשר מדובר בהפתעה בשעת שלום, מדובר באיום שכמעט בלתי ניתן למניעה. אין ספק שארגוני טרור ילמדו את הלקח: לעיתים קל יותר לשלוח רחפן מתאבד מאשר מחבל מתאבד. בעוד שבחזית ייתכן שיתברר כי מרגמות עדיפות על רחפנים לצרכים מסוימים, הרי שבעורף – שבו אין ציפייה יומיומית לפגיעה – הסכנה מרחפנים חמורה בהרבה.
תקיפת המוסד באיראן לא חשפה רק את חולשתה של איראן, אלא גם את חולשתן של כל המדינות לאיומים פנימיים מסוג זה. ככל שייכנסו לשימוש רחפנים אוטונומיים או נחילים עצמאיים-למחצה, תגדל הפגיעות עוד יותר. ייתכן כי בעתיד הקרוב, דווקא העורף, ולא שדה הקרב, יהיה החולייה החלשה. הלוחם שבחזית מצפה לאיום ונערך לקראתו. תושבי עורף אינם חיים כך. אפשר לדמיין תרחיש לא רחוק שבו כל מבנה ממשלתי, ולעיתים גם אזרחי, יידרש להיות מוגן באמצעות מערכות שיבוש או יירוט, תוך תקווה שעד אז תימצא דרך להתמודד גם עם רחפנים הפועלים על תקשורת אופטית. שיבושי ה-GPS, שמהם סבלנו במלחמה האחרונה, עלולים להפוך לשגרה חדשה אם יתברר שהם – או שיטות דומות – הם הדרך היחידה לעצור מתקפות כאלה.
אם כן, שינוי טבע המלחמה? כנראה שלא. שינוי אופי המלחמה? בהחלט ייתכן. לאן זה יילך – אין דרך לדעת, ומסוכן לנסות לתכנן יותר מדי; לצד תכנון ארוך טווח, צבאות ומדינות יידרשו להבנה שבתקופת מעבר, הדרך הטובה ביותר לפעול היא להשליך כסף לכל כיוון פיתוח העולה על הדעת ולא לנסות להיות יעילים. מה שהאוקראינים עשו ברוסיה ומה שהמוסד עשה בטהרן אינן מתקפות שמכריעות מלחמות; אבל מה שהם עשו הוא מתקפות שעלולות לסמן את הדרך, ולא רק למי שהיינו רוצים; אם אויב יוכל לעשות "אינתיפאדת רחפנים" הוא יעשה זאת, ואם גורמים לא-מדינתיים יוכלו לנצל את העלות הזולה הם יעשו זאת. המאבק הבלתי נגמר בין הגנה להתקפה לא ייגמר גם עם הרחפנים, אולם כדאי מאוד למדינות להשקיע לא רק בהתקפה אלא גם בהגנה – ולא רק בהגנה על הצבא, אלא בהגנה בתוך המדינה עצמה.
בסופו של דבר, ככל הנראה היתרון לא יהיה דווקא לצד המחזיק ברחפן יותר מתקדם (שיתיישן עוד שעה) אלא בצד שיידע למצוא את השימושים הטובים ביותר לכלים שלרשותו, לשלב אותם בתורת לחימה ובמערכות שליטה ולהפיק יתרון, כשם שהמכ"ם הבריטי בקרב על בריטניה לא היה מתקדם יותר מהמכ"ם הגרמני – נהפוך הוא – אלא שהגרמנים לא הצליחו להבין את הדרך שבה שילבו הבריטים את המכשירים, מערכות התקשורת ומרכז הפיקוד של חיל האוויר כדי שכל המידע יאפשר לשגר להקות מטוסי קרב בריטיים מול הגרמנים. הרדאר היה אמצעי מהפכני, אולם ההבנה איך לשלב אותו בתפיסות קיימות הכריעה את הכף.
גם אצלנו, הרחפן ככל הנראה לא יהפוך את כל שאר אמצעי הלחימה למיותרים ולא ישנה את טבע המלחמה, אבל הדמוקרטיזציה של הלחימה התקדמה צעד גדול בעזרתו, והיכולת להביא את כישוריו ויכולותיו של הרחפן ללוחמים (סדירים או לא סדירים) בזול, במהירות ובקלות, עלולה להיות בעלת השפעה נרחבת מאוד. כבר היום צבאות מערביים, שהתרגלו שהשמיים שייכים להם, צריכים שוב להסתכל למעלה; מדינות יצטרכו לפעול כדי שאזרחיהן לא יצטרכו להסתכל למעלה בחשש כל הזמן.