בין וושינגטון לדמשק: ההזדמנויות והמשחק המורכב של ארדואן

נשיא ארה״ב, יורש העצר הסעודי וטרוריסט לשעבר יושבים לשיחה. זו אינה תחילתה של בדיחה. אחמד א־שארע, בוגר דאעש ואל־קאעידה, זכה לשבת עם נשיא ארה״ב ולקבל מתנה: הסרת כל הסנקציות על סוריה. המהלך מסמן לא רק שינוי אפשרי במערך הכוחות באזור, הוא גם מסמן מגמה אסטרטגית חדשה: התחזקות השפעתה של טורקיה. כי חוץ מיורש העצר הסעודי בן סלמן, בשיחה השתתף גם נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן. בשבילו, הסרת הסנקציות האמריקניות היא חלק ממהלך רחב יותר לחיזוק הנוכחות הטורקית בסוריה, במה שנראה כרגע היסטורי לאנקרה – שלושה חלונות הזדמנות שנפתחים בו־זמנית.

ממשל טראמפ מביא לטורקיה הזדמנויות אסטרטגיות לשיפור מעמדה במזרח התיכון ובאירופה. בזכותו, היא יכולה להפוך לשחקן מפתח בביטחון של המרחב מהים הפרסי עד הים הבלטי.

תחת ממשל ביידן, טורקיה נתפסה כבת ברית בעייתית שיש להדיר או להגביל. שלוש סיבות לכך: הקשרים הביטחוניים בין טורקיה לרוסיה, המתגלמים בהפעלת מערכת האס־400 הרוסית; התמיכה של ממשל ביידן בכוחות הדמוקרטיים של סוריה, חזית כורדית עם קשרים לארגון ה־PKK; ולבסוף, האמונה שאפשר לייצב את המזרח התיכון באמצעות הגעה להבנות עם טהרן. במצב כזה, לאנקרה לא היה ערך אסטרטגי רב בעיני וושינגטון.

טראמפ מביא גישה אחרת, מעשית יותר ואידיאולוגית פחות. ארה״ב מצמצמת את הנוכחות שלה בצפון סוריה ומסיימת את התמיכה בכורדים במדינה. וושינגטון מעוניינת לצמצם את המשאבים במזרח התיכון ולייצב אותו דרך בעלי ברית. ישראל היא עמוד אחד של התוכנית הזאת, וטורקיה – למורת רוחם של רבים בירושלים – כנראה מיועדת להיות העמוד השני.

לארה״ב יש רק שני בעלי ברית בעלי יכולת צבאית משמעותית במזרח התיכון: אנקרה וירושלים. מדינות המפרץ, שאולי מוציאות הרבה על מערכות נשק, חסרות צבא מקצועי ואין להן המשקל הדמוגרפי של ענקית כמו טורקיה או המשקל הטכנולוגי של מעצמה צבאית כמו ישראל. כל ניסיון לבלום את ההשפעה האיראנית, לפעול נגד ארגוני טרור או להבטיח את היציבות של סוריה ועיראק יהיה תלוי בטורקיה וישראל.

סביר להניח שתחת ממשל טראמפ ישתפר שיתוף הפעולה הביטחוני והמדיני בין ארה״ב לטורקיה. ייתכן שטורקיה תחזור לתוכנית האף־35 שסולקה ממנה במהלך הכהונה הראשונה של טראמפ. וושינגטון גם תרצה לשפר ולייצב את היחסים בין אנקרה לירושלים, כשני עמודי התווך של היציבות האזורית. היא גם תרצה לתאם באופן קרוב יותר מהלכים מדיניים שטורקיה יכולה להועיל בהם, כמו תיווך בין רוסיה לאוקראינה.

הפגישה בריאד משקפת את הדינמיקה החדשה של טראמפ. בניגוד לממשלים הקודמים, שהיו מגנים את טורקיה על קשריה עם דמויות כמו א־שארע, טראמפ שילב את ארדואן בפסגה ששינתה את מדיניות ארה"ב כלפי דמשק. זו הכרה בתפקיד המפתח של טורקיה בעיצוב עתיד סוריה. זו גם הבנה שא־שארע הוא השליט החדש, ועדיף לוושינגטון לתמוך בסוריה בראשותו מאשר לנסות לערער אותה.

הטורקים כבר פועלים לחזק את נוכחותם בסוריה. יש להם כמובן קשרים לא־שארע, אך בכך לא מסתכמת ההשפעה שלהם. "הצבא הסורי הלאומי" הוא פרוקסי טורקי פעיל כיום בצפון המדינה. לטורקיה חברות בנייה גדולות שרוצות להשתתף בשיקום סוריה. הצבא הטורקי ישמח לבנות את הצבא הסורי החדש, וליצור יחסי תלות שיבטיחו את היחסים הטובים בין טורקיה ובין השכנה מדרום, וירחיבו את ההשפעה של אנקרה לירדן, לבנון וישראל. נוכחות טורקית בסוריה גם יכולה לחזק את ההשפעה של אנקרה על עיראק, שהטורקים מחזיקים כוחות גם בה.

כמובן, אחרי 14 שנות מלחמת אזרחים, סוריה צריכה שיקום שיעלה הון. כאן כנראה נכנסות מדינות המפרץ – ערב הסעודית, קטאר ואיחוד האמירויות. כולן מכירות בחשיבות האסטרטגית של סוריה וירצו להשקיע במדינה החדשה, כטריז בפני השפעה איראנית. אבל אף אחת מהן לא תוכל לעשות זאת ללא תיאום עם טורקיה.

אולי האינדיקציה הטובה ביותר למעמדה המשתפר של טורקיה היא ההחלטה של ה־PKK להתפרק. במשך עשורים, הסכסוך עם ה־PKK אילץ את טורקיה להקדיש משאבים צבאיים לאזוריה הדרום־מזרחיים והגביל את גמישותה. ההחלטה של הארגון להתפרק מנשקו ולהשתלב במדינה הטורקית כמפלגה פוליטית לגיטימית היא הכרה בחוסר התועלת של מאבק חמוש נגד טורקיה.

טורקיה היא גם מדינה אירופית, במובן מסוים. החרדה הגוברת באירופה לגבי המחויבות של ארה"ב לביטחון היבשת יוצרת הזדמנות שלישית לטורקיה. בתור הצבא השני בגודלו בנאט"ו, עם יכולות צבאיות גדולות ותעשיית ביטחון מפותחת, טורקיה יכולה להפוך מ"מבקשת חברות באיחוד האירופי" ל"ספקית ביטחון".

התופעה בולטת במיוחד במזרח אירופה. מדינות כמו פולין מעורבות בשיתוף פעולה ביטחוני ישיר עם טורקיה. לטורקיה יחסים טובים עם רבות ממדינות האזור, בין השאר בגלל תפיסה משותפת של רוסיה כיריב או כאיום. אנקרה הייתה אחת המדינות הראשונות שמיהרו והגישו סיוע צבאי לאוקראינה בחודשים הראשונים של המלחמה שם. לאחרונה הביעה טורקיה עניין בהשתתפות במשימת שלום אירופית באוקראינה.

תעשיית הביטחון הטורקית, שהגיעה לייצוא של 7.1 מיליארד דולר ב־2024 (עלייה של 29% לעומת השנה שלפניה), מחזקת את האטרקטיביות של טורקיה כשותפה. היום טורקיה מפתחת לא רק כטב״מים, אלא גם טנקים, ספינות ומטוסי קרב מתקדמים. יש לה ניסיון מוכח בפיתוח אמל״ח, כולל ניסיון קרבי. טורקיה משתפת פעולה עם אוקראינה בפיתוח כטב״מים מתקדמים, וסביר להניח שבעתיד תשתף פעולה גם עם פולין וגרמניה בפיתוח אמל״ח אירופי.

אולם מדינות מערב אירופה, ובמיוחד גרמניה וצרפת, נותרו חשדניות כלפי אנקרה. הן רואות בהתנהלות הפנימית של ארדואן וביחסיו עם רוסיה סיבות למנוע שיתוף פעולה עמוק יותר. כך, בעוד טורקיה מתקדמת באזורי השוליים של אירופה, הליבה האירופית עדיין חסומה בפניה. אבל ככל שארה״ב תתרחק מן היבשת, למדינות אירופה לא תהיה ברירה אלא להתקרב לאחד הצבאות הגדולים והמנוסים ביבשת.

ישראל פועלת כעת בסביבה אסטרטגית מורכבת הרבה יותר. טורקיה מתעצמת ומקבלת מעמד חדש בעיני ארה"ב, ועלייתה מאתגרת את הבלעדיות של ישראל כשותפה האזורית העיקרית של האמריקנים. ההחלטה של טראמפ להסיר את הסנקציות על סוריה מראה שהאסטרטגיה האמריקנית אינה כפופה לשיקולים ישראליים. בשביל ישראל, האתגר כפול: כיצד להתאים את האסטרטגיה שלה לסביבה האזורית המשתנה, וכיצד לנווט במציאות שבה בעלת בריתה העיקרית מחזקת יריבה אזורית פוטנציאלית. זה הזמן לדיפלומטיה יצירתית ולחשיבה אסטרטגית חדשה.